בכל פעם שאביו של אבי ערמוני היה רואה דבר יפה, הוא היה נאנח ואומר "זה כמו בית הבראה של ההסתדרות". זו היתה פסגת הנאתו בימים שבהם החיים בישראל היו פשוטים וצנועים יותר. ערמוני נזכר בדימוי כשהוא מביט בנוף הנשקף מחלונות ביתו במושב רמת רזיאל לעבר שמורת נחל שורק, ואל הערפילים שרובצים על הוואדיות ביום חורף סגרירי.
הבית עדיין צנוע, בוודאי לעומת הווילות מוקפות החומות שבונים טייקונים ידועי שם במושב שבהרי ירושלים. ואולם בריכת השחייה הקטנה, הפאטיו בסגנון המזרחי ויין הבוטיק שערמוני מוזג לאורחים רחוקים שנות אור מהשיכון שבו גדל בשכונת קטמון בירושלים, ומהמרפסת שבה גידלו הוריו תרנגולות בימי הצנע.
אבי ערמוני הוא יזם. הוא הקים חברות, מינהלים קהילתיים ועמותות, ומשמש יועץ סתרים לעשירים שרוצים לתרום למטרות חברתיות. "אני יודע למצוא אנשים ומשאבים, ולזרוק את כל כולי לעשייה. עם היכולות האלה עשיתי הרבה דברים טובים במהלך השנים", הוא מעיד על עצמו.
ערמוני סולד מהפועל "לשנורר". הוא לא אוהב את המלה בשום הטיה - לא משום שהוא לא יודע לעשות "שנור", אלא משום שהוא מחשיב את העיסוק בו כמקצוע ואת עצמו כמי שהביא אותו לרמת מומחיות גבוהה. ב-20 השנים האחרונות גייס קרוב לחצי מיליארד דולר למען ירושלים, לשיקום שכונות, לאוניברסיטה העברית ולעמותות חברתיות.
לפרנסתו הוא משמש יועץ למנכ"ל של מפעל פילנתרופי גדול, קרן אדמונד ג'יי ספרא, ועסוק בימים אלה בהכוונת מענק של כ-15 מיליון דולר שהקרן נתנה לשש האוניברסיטאות בישראל כדי למנוע בריחת מוחות לחו"ל. בשביל הנשמה הוא מכהן בהתנדבות כיו"ר הדירקטוריון של החברה הממשלתית למתנ"סים וכיו"ר התאחדות המרכזים הקהילתיים בישראל, תפקיד שבו הוא חולש על אימפריה של כאלף מרכזים קהילתיים, המגלגלים 1.4 מיליארד שקל בשנה.
המתנ"ס ככור היתוך
"המתנ"ס הוא לבה של כל קהילה בישראל", אומר ערמוני. "זה מקום לא סטיגמטי, שכל אחד יכול לבוא בשעריו - נכי נפש משתלבים בחוג, ילדים לומדים בפעוטון, זקנים משחקים שש-בש ונשים באות להתעמל. זהו מקום לפעילות אורבנית ומוניציפלית ולהשמעת קולם של האזרחים מול השלטונות - למשל התארגנות נגד סלילת כביש מהיר בשכונה, או למען הוספת פארק. זה מקום להכשרת מנהיגות מקומית, לגיוס מתנדבים. זה כור היתוך אמיתי".
ערמוני למד משפטים, ובשנות ה-70 נכנס לשותפות עם ידיד קרוב, עו"ד אופיר כץ. בחלוקת העבודה בין השניים סוכם שכץ יעסוק בעריכת דין, וערמוני יחפש הזדמנויות עסקיות, משום שעריכת דין לא משכה אותו במיוחד.
הוא היה סוכן של חברת 3M, ענקית מוצרי המשרד, הקים חברת איטום, ייבא לוחיות זיהוי מחזירות אור, והיה הבעלים של חברת ארקיע ירושלים. "אבל כל זה לא ממש עניין אותי. מאז גיל 40 עיקר חיי הוא בעשייה הציבורית", אומר ערמוני.
הוא החל את פעילותו הציבורית במתנ"ס בשכונת בקעה בירושלים, כשהביא את ילדיו לפעילות ונסחף באנרגיה של המקום. תחילה התמנה ליו"ר הדירקטוריון של המרכז, ולאחר מכן מונה ליו"ר מינהלת השכונה. הוא הקים את החברה הירושלמית למרכזים קהילתיים, שמאגדת כיום את כל המתנ"סים בעיר.
בסוף שנות ה-80 התמודד ברשימה של טדי קולק בבחירות לעיריית ירושלים, ונבחר למקום ה-12. אלא שהרשימה זכתה רק ב-11 מושבים במועצת העירייה, ובכך הסתיימה פעילותו הפוליטית.
ערמוני נטל פסק זמן ונסע לאוניברסיטת הרווארד ללימודי תואר שני במינהל ציבורי. כשחזר ב-1991, התמנה למנהל הקרן החדשה לישראל, שמממנת חלק נכבד מפעילות החברה האזרחית בישראל באמצעות תרומות מיהדות ארה"ב. כשנכנס לתפקיד, היה תקציב הקרן שלושה מיליון דולר. ערמוני שינה את שיטת הגיוס מתרומות של בודדים לתרומות של קהילות יהודיות, והגדיל את התקציב ל-17 מיליון דולר בתוך שש שנים.
"כשהתחלתי את דרכי בקרן, מעטים חשבו שאזרחים יכולים לחולל שינוי ", הוא אומר. "גדלנו בעולם שבו אם הממשלה מחליטה שכך יהיה - כך היה. אבל במשך השנים חל תהליך של פתיחה לעולם, ובמקביל תהליך כלכלי של הפרטה ונסיגת הממשלה מאחריות לאזרח, שהובילו ניאו-קונסרווטיווים כמו בנימין נתניהו. כך התפתחה החברה האזרחית לממדיה כיום".
אחרי שש שנים נזקק ערמוני לאתגר חדש, וחזר לעולם העסקים. הוא הקים חברה למיחזור אשפה עם אורי בן-נון, לימים מנכ"ל חברת חשמל, אלא שאז הגיעה פנייה מאהוד ברק. "ברק חזר בדיוק מפגישה עם טוני בלייר, והתוודע לחשיבותה של החברה האזרחית כמפתח לניצחון פוליטי", מספר ערמוני. כצעד ראשון הקים ערמוני את "ידיד - בערכי תנועת העבודה", עמותה שפועלת גם כיום, אבל מחקה משמה לפני זמן רב את הקשר למפלגה.
"הרעיון היה לעשות מה שש"ס לא עשו: לעזור לאנשים בלי ליצור אצלם תלות ולהנציח נחשלות ובערות", מסביר ערמוני. במקביל להקמת ידיד, הוא כיהן כמנכ"ל גוף ותיק בשם "האגודה לחינוך ע"ש גולדה מאיר" וגילה מהר מאוד שלא מדובר בחינוך, כי אם ב"בק-אופיס של מפלגת העבודה לפעילות חברתית-פוליטית".
מעריץ של נוחי דנקנר
ערמוני סגר את העמותה והבין שהגיע הזמן להמשיך הלאה. "מהר מאוד הבנתי שסדר היום של ברק שונה משלי, וראייתו הרבה יותר פוליטית. עזבתי מספיק מוקדם כדי לא להסתבך בפרשת העמותות", אומר ערמוני ומתכוון לחשדות שחקרה המשטרה, שלפיהם עמותות שהוקמו למטרות חברתיות שימשו למעשה לגיוס כספים לברק.
ההרפתקה החברתית הבאה זימנה לערמוני עבודה עם נוחי דנקנר, כיועץ לעניינים פילנתרופיים. "הוא הרבה יותר נדיב ממה שאנשים יודעים", מספר ערמוני. "הוא עושה הרבה בשקט. נהפכתי למעריץ מושבע שלו". ערמוני סייע לדנקנר בהקמת קרן שהתמזגה לאחר מכן עם קרן מתן שהקימה שרי אריסון.
מדנקנר עבר ערמוני לפילנתרופ מסוג אחר - דוידי גילה, אחד האקזיטרים המרוויחים ביותר בהיסטוריה של ההיי-טק הישראלי. ערמוני סייע לגילה להקים מרכז לחינוך אזרחי באוניברסיטה העברית, ומשם קפץ לתפקיד סגן נשיא האוניברסיטה לענייני גיוס כספים.
על רקע חיכוכים עם נשיא האוניברסיטה, פרופ' מנחם מגידור, פרש ערמוני מהתפקיד בשנה שעברה. הוא קיבל בין השאר פניות מהעמותה שהקים אראל מרגלית, JVP קהילה, ומקרן אדמונד ספרא. הוא בחר לעבוד בקרן ספרא ולהצטרף בהתנדבות להנהלת הקרן של מרגלית.
ואולם ערמוני לא הסתפק בכך. "התקשרתי ליולי תמיר ואמרתי לה שאני מתפנה ביוני, ושתודיע לי אם היא שומעת על משהו", הוא מספר. תמיר שאלה אותו מיד אם יהיה מעוניין בראשות דירקטוריון המתנ"סים. בהופעת הבכורה שלו בדצמבר, בפני מאות מנהלי מתנ"סים, היה ברור שתולים בו תקוות גדולות להצלתו של אחד המפעלים החברתיים החשובים במדינה.
"החברה למתנ"סים במצב לא טוב, בכל הרמות", הוא אומר. הדירקטוריון, שהיה מאגר למינויים פוליטיים של שרת החינוך הקודמת לימור לבנת, זקוק באופן דחוף לשיקום ולמילוי שורותיו המדולדלות.
יחסי החברה עם משרדי החינוך והאוצר מתוחים והקשר עם המרכזים בשטח בעייתי. ההנהלה ספגה בשנים האחרונות מכות רבות. בין השאר, קיצוץ בתקציב וניסיונות של החשב הכללי הקודם ירון זליכה להפריט את החברה.
במשך שנים היתה החברה למתנ"סים בן יחיד בתחום פעילות הקהילה, הפנאי והחינוך הבלתי פורמלי, וזכתה לטיפוח ממשלתי. בשנים האחרונות, עם התרחבות החברה האזרחית וארגוני המגזר השלישי, איבדה מבכורתה. "אתם צריכים להגדיר את עצמכם מחדש", אמרה יולי תמיר לבאי הכנס בדצמבר.
זה בדיוק התהליך שמנסה ערמוני להוביל. "אני רואה חוסר בהירות בהנהלת החברה, שאיבדה את דרכה בעשור האחרון", הוא מסביר. "צריך לבדוק מה החזון שלנו, מה השליחות, מה תחומי הליבה שבהם אנחנו צריכים לעסוק. צריך להביא לדירקטוריון אנשים מהשטח - ערבים, נשים, אנשים עם השקפת עולם ולא עם גב פוליטי. האויב הגדול ביותר שלנו הוא מינויים פוליטיים".
נושאי הליבה שבהם יש למקד את הפעילות, לדעת ערמוני, הם הגיל הרך, הפנאי, הנוער והעשרת המבוגרים. החלטה סופית בעניין טרם נפלה. לערמוני ברור שכדי לשרוד מול התחרות, החברה חייבת לשמר את הידע הרב שצברה במשך יותר מ-35 שנות קיומה, ואת איכות מנהלי המתנ"סים שאותם היא מעסיקה. "אנחנו כמו בית ספר לקצינים. מכשירים את המנהלים, נותנים להם כלים וקובעים נורמות".
זוכים במכרזים של מיליונים
במקביל לשיקום החברה ולהגדרת דרכה, ערמוני בוחן יחד עם תמיר אפשרות להפוך את החברה לרשות ממשלתית, כך יהיה לה תקציב מובטח. כיום היא נתונה לחסדי משרד החינוך ולמגבלות תקציב - אבל פחות עצמאות. ערמוני מוטרד מהשאלה כיצד למלא את השליחות החברתית של המתנ"ס - פתיחת שעריו לכל, גם לחסרי אמצעים - ומצד שני לשמור על מצוינות.
"אני לא רוצה להפוך את המתנ"ס למקום שאליו באים רק אלה שאין להם אפשרויות אחרות, ושאלה שיש להם יילכו לקאנטרי קלאב. מעונות היום שלנו צריכים להיות מצוינים, הבריכות שלנו חייבות להיות הכי טובות. כבר כיום אנחנו זוכים במכרזים בעשרות מיליוני שקלים בזכות איכות השירותים שאנחנו מספקים", מתגאה ערמוני.
שירותים אלה מכניסים לקופת החברה למתנ"סים כ-360 מיליון שקל בשנה, וערמוני משוכנע שאפשר להרוויח הרבה יותר. "מהרגע שנכנסתי לתפקיד מתקשרים אלי גופים וקרנות שרוצים להשקיע כסף במתנ"סים. ביקשתי פסק זמן כדי לראות לאן מובילה דרכנו, ואם נוכל להציע התאמות להשקעות", הוא אומר.
כיום קשורה החברה עם סלקום, שמממנת מרכזי מוסיקה לנוער, עם חברת התרופות פייזר, שמפעילה תוכניות חינוך לבריאות במתנ"סים, עם סיסקו סיסטמס, שמממנת תוכניות להעצמת נשים, ועם נטוויז'ן שמממנת תוכניות אוריינות אינטרנט לבני גיל הזהב.
ערמוני רואה הקבלות רבות בין ניהול בעולם העסקי ובעולם החברתי. "בכל ניהול צריך חזון, אסטרטגיה, מקצוענות ויכולת להניע אנשים". גם עולם המושגים זהה לדעתו: הוא מדבר על הצורך ב"מיתוג" של ארגון, גם אם אינו למטרות רווח, וב"מיצוב".
השוני מבחינת ערמוני נעוץ בסגנון. "ארגון עם השקפה אידיאולוגית פועל בנורמות שונות. בחברה עסקית, למשל, מנהל יכול לגלות שהמנעול למשרדו הוחלף, בחוץ עומד שומר והחפצים שלו על הרצפה. בארגון חברתי זה לא צריך לקרות".
אבי ערמוני: "אני יודע למצוא אנשים ומשאבים - האויב הגדול שלנו הוא מינויים פוליטיים"
רותי סיני
1.2.2008 / 9:54