פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אין מקום לסנטימנטים בשוק הנדל"ן: השוק הורג בתי קולנוע ישנים

      בעבר התהדרו אזורים רבים בבית קולנוע שכונתי, ובכל מרכז עיר היה בית קולנוע מרשים; כיום מחירי הנדל"ן וטעמים הצרכנים הוציאו את בתי הקולנוע למגה פלקסים בסגנון סינמה סיטי, ובמקום בתי הקולנוע הנוסטלגיים מתוכננים לקום מגדלי מגורים



      כל בתי הקולנוע הבאים כבר לא קיימים בתל אביב: שלהבת בכפר שלם, התקווה בשכונת התקווה, זוהר ברחוב סלמה, אלנבי, שדרות בשדרות רוטשילד, דקל, אוריון, פריז, תכלת, אופיר, מתמיד, אסתר. בנס ציונה נסגר קולנוע נוה וברמת גן סגרו את קולנוע רמה. ויש עוד אינספור דוגמאות.



      בתי הקולנוע הישנים מתו. רוצחיהם היו בתי הקולנוע הקטנים והחדישים שנפתחו בקניונים. אבל עוד לפני כן היו בתי קולנוע שהתקשו לשרוד. דוד שליט, עיתונאי וחוקר קולנוע, מספר על הקולנוע הראשון שנהרס בישראל: "זה היה קולנוע קסם ברחוב הרברט סמואל בתל אביב. בשנת 49' בחרה בו כנסת ישראל הראשונה כדי להקים שם את משכן הכנסת הראשון לפני שעבר לירושלים. במשך תשעה חודשים פעלה הכנסת בתל אביב, ולאחר מכן נהפך המקום לבית האופרה. כיום עומד במקום מגדל האופרה".





      אחד מבתי הקולנוע האחרונים שסגירתו הגיעה לכותרות הוא קולנוע פאר שנמצא ליד פארק הירקון בצפון הישן של תל אביב. מחברת גלובוס גרופ ששכרה והפעילה את הקולנוע וראובן אלה, בעל הנכס, נמסר שהחוזה בין השניים הסתיים והם נפרדו בהסכמה. מצד שני, אפשר להבין שלא סיום החוזה הוריד את המסך על בית הקולנוע. מכירת הכרטיסים הדלילה וההקרנות באולמות ריקים למחצה לעומת מחירי הקרקע הגבוהים מביאים למסקנה המתבקשת שלמקום יש שימוש נדל"ני רווחי יותר.



      בית הקולנוע נפתח בשנת 55' והיה בו אולם אחד גדול. בשנות ה-90 הוא פוצל לכמה אולמות קטנים יותר. פאר הוא מבתי הקולנוע הבודדים שפעלו עד מכירתם: רוב בתי הקולנוע עומדים נטושים במשך שנים ארוכות לאחר שסיימו להקרין סרטים.



      הצד השני של הנוסטלגיה



      סגירת הקולנוע הציפה רגשות וזיכרונות אצל רבים. היו כאלה שהפנו אצבע מאשימה כלפי "כרישי הנדל"ן" שהורסים כל חלקה נוסטלגית, אבל הפעם האחריות מוטלת דווקא על הצופים הבוגדנים, שמעדיפים את המגה פלקסים - גם אם הם נמצאים מחוץ לעיר (העיקר שתהיה חנייה).



      למרות זיכרונות הילדות שמעלים בתי הקולנוע השכונתיים, יש לומר גם דבר אחד בגנותם: לא כולם אהבו אותם. קולנוע פאר, למשל, גרם לעומסי תנועה וחנייה כבדים במקום שאינו מאיר פנים לתושבי האזור גם ללא התנועה הנוספת שמייצרים הצופים. גם מבקרי הקולנוע, שהיה אפשר לצפות מהם להתרפק על החוויות מבית הקולנוע הישן, בגדו בו. קבוצה מרדנית מבין המבקרים הלינה על בעיות החנייה וכמי שנדרשו לפקוד אותו כמה פעמים בשבוע, הם איימו על חברת גלובוס גרופ כי יפסיקו להגיע להקרנות. המרד השתלם והקרנות המבקרים עברו לקומפלקס הקולנועים במגדלי עזריאלי, העשיר במקומות חנייה.



      גם קולנוע רמה ברמת גן כבר לא קיים. כיום עומד הבניין הישן, זכר אחרון לבית הקולנוע שפעל בקרן הרחובות ביאליק וז'בוטינסקי, לפני שיקום. לפי התכנון, יוקם בו מגדל יוקרתי בן 24 קומות.



      רמה נבנה בשנת 38' בסגנון הבינלאומי, והיה בית הקולנוע השני שנבנה ברמת גן. הוא הכיל 1,200 מקומות ישיבה ושימש להקרנת סרטים ומופעי תיאטרון. סיבת סגירתו, בתחילת שנות ה-80, היתה קשיים כלכליים. בניגוד לבתי קולנוע אחרים שעוד הצליחו להתחרות מעט בבתי קולנוע חדישים, רמה היה מאוד מיושן וחלקים מתקרתו קרסו בתחילת העשור הקודם. שנים עמד הבית מוזנח ועלוב, אבל לפני כחצי שנה נגאל מייסוריו. חברת הנדל"ן איתן לירז ייזום והשקעות, בשיתוף משקיע צרפתי וחברת נ.שקד, רכשו את הבית ואת בניין המגורים בן שלוש הקומות שהיה צמוד אליו ושימש את עובדי הקולנוע תמורת 7.6 מיליון דולר.







      על הקרקע, ששטחה שני דונמים, יקום מגדל מגורים יוקרתי. אפרת לירז, מנכ"לית חברת הייזום איתן לירז, מספרת על הזיכרון האחרון שיישאר מהקולנוע: "קולנוע רמה יהיה פרויקט השימור הראשון ברמת גן. את החזית הישנה נשלב בתוך הבניין החדש. הוא יהיה הכניסה לבניין ויתרום לאקוסטיקה שלו. צוות אדריכלים בראשות האדריכל מוטי כסיף יצר מאחוריו בית קפה וגינה ציבורית".



      את קולנוע אסתר ברחוב דוד המלך בנתניה קנתה חברת טראס השקעות תמורת 6.5 מיליון דולר. כמו בתי קולנוע רבים אחרים, גם הוא נבנה בלב העיר. הקולנוע עומד שומם ונטוש בשנים האחרונות, אבל בקרוב ייבנה עליו מתחם רב שימושי: מגורים, מסחר ותיירות - בהיקף של יותר מ-3,000 מ"ר.



      מיכל, בת 36, מתעצבת על סגירת קולנוע אסתר שהיה מרכיב מנוף ילדותה. היא עזבה את העיר לפני כעשור, וכבר אז הקולנוע לא פעל. "הקולנוע נסגר קצת אחרי שנפתח קניון השרון. כשהוא נפתח נבנו בו ארבעה בתי קולנוע, והוא שיתק את שני בתי הקולנוע היחידים במרכז העיר: קולנוע השרון ברחוב סמילנסקי וקולנוע אסתר.



      "קולנוע אסתר נחשב לתיירותי מבין השניים כי הוא שכן על קו המים בשדרת בתי המלון. זה היה קולנוע מפואר ומהודר, אני זוכרת את הכורסאות בצבע בורדו ואת הטרקלין הגדול בכניסה. בתוך הקולנוע היה קיוסק גדול עם מקומות ישיבה, הוא היה מעט אירופי בתפישה שלו בגלל התיירות".



      הקולנוע נמצא קרוב מאוד לים, ליד מלון פארק, ואחרי שנים שבהם נפתחו ונסגרו במקומו בתי קפה, ייבנה במקום פרויקט מלונאות ומגורים.



      אין סנטימנטים



      הנוסטלגיה מרטיטה אולי את הלב, אבל המציאות היא שבתי הקולנוע ממשיכים להינטש בכל רחבי הארץ. המסה הקריטית של מבקרי הקולנוע הם בני הנוער, והסנטימנטים שלהם שמורים למתחמים הגדולים שמציעים להם אפשרויות בילוי משלימות לצפייה בסרט, כמו חנויות ובתי קפה.



      בתי הקולנוע אינם מפסידים, הם רק משתנים. בעבר ביקרנו בבית קולנוע שכונתי ענק, אחר כך אותו בית קולנוע התפצל למתחם של 4-5 מסכים, לאחר מכן הוא עבר לקניונים וכיום הוא נוטש גם אותם לטובת המגה פלקסים.



      בניגוד למה שמקובל אולי לחשוב, יזמי הנדל"ן הם לא אויבי הקולנוע. לא הם שמגרשים את בתי הקולנוע. כך, למשל, בתי הקולנוע תל אביב ודקל, שנמכרו בשנתיים האחרונות, עמדו נטושים זמן רב לפני שנקנו על ידי יזמי נדל"ן.



      שני בתי הקולנוע האלה נמצאים באזורי ביקוש, על קרקעות יקרות ובאזורים בהם עתודות הקרקע הפנויות מעטות. שניהם תופסים שטחים גדולים, ולפי התכנון ייבנו במקומם בנייני מגורים.



      קולנוע דקל בשכונת בבלי בצפון תל אביב עמד נטוש במשך כעשור, עד שאיש העסקים עדי קייזמן רכש אותו לפני כחודש תמורת 6.8 מיליון דולר. דובר שם על הקמת בית דיור מוגן ובו 100 דירות לאוכלוסייה מבוגרת, אבל נראה שהתוכניות עוד עשויות להשתנות.



      קולנוע תל אביב, אחד המפוארים בעיר, נרכש לפני שנתיים תמורת 8.3 מיליון דולר. המקום, שנמצא ברחוב פינסקר, נפתח בשנת 58' והיו בו 2,000 מושבים. זה היה בית הקולנוע בעל מספר המושבים הגדול ביותר בעיר, וככל הנראה אחד מבתי הקולנוע הגדולים במזרח התיכון. היו בו כורסאות מקטיפה אדומה, שירות שמירת מעילים, ובשירותים היו חדרי מלתחות. למרות כל אלה, בית הקולנוע נסגר באמצע שנות ה-90. עכשיו משורטטת גאולתו בדמות תוכנית למגדל מגורים יוקרתי.



      ומה עם מי שנתקף נוסטלגיה ושואף לשחזר בכל זאת משהו מהעבר? הוא תמיד יכול לנסוע לסינמה סיטי, ולקנות כרטיס קולנוע.