בנוגע לפלישות לשטחי ציבור קיים קונצנזוס - הדבר אינו מוסרי ומהווה זלזול בוטה בחוק

ברחוב דנין בתל אביב אין כמעט מדרכות להולכי רגל. מסתבר שפעם ניתן היה ללכת בבטחה ברחוב, אלא שדייריו פשוט החליטו להגדיל את גינותיהם עד שפת הכביש. שלא תטעו, לא מדובר בהזנחה של העירייה או באיזו שכונת מצוקה בדרום תל אביב - רחוב דנין הוא אחד הרחובות היקרים בישראל, ליד כיכר המדינה.



חזות הרחוב מטעה. מצד אחד, וילות יוקרתיות ברחוב ירוק, קטן, שקט ומגונן. מצד שני, רק מומחים יבחינו כי חלק ניכר מהירוק הושג באמצעות פלישה על חשבון המדרכות. קשה להבחין כי מדובר בפלישה - צמחייה עשירה, מדשאות, ריצוף ופסלים יוצרים סביבה אלגנטית ומכובדת. הפלישה כה יפה עד שהיא מטשטשת כמעט לגמרי את המעשה המכוער של תפיסת שטחי ציבור לטובת גינות וחניות פרטיות.



שכונת צמרת, צפונית לכיכר המדינה בתל אביב, היא אחת השכונות התל אביביות שסומנו על ידי מחלקת הפיקוח בעירייה. בקרוב יקבלו הדיירים מכתבים, שבהם יתבקשו לפנות את השטחים ולהחזיר את המדרכות והשבילים הציבוריים. מי שלא ישתף פעולה ייכנס להליך ממושך עם העירייה, שבו קרוב לוודאי יציג רשימת מכולת של תירוצים - סיפורים שפקידי העירייה כבר מכירים בעל פה.



"ככה קניתי את הבית"



שמאית המקרקעין חנה רומנו-בר, מנהלת מחלקת פיקוח ורישוי באגף נכסי העירייה, מצביעה על גן בוטני קטן שצמח לו במקום מדרכה - פועלו של בעל בית ברחוב דנין. "את רואה, כשאפנה אליו הוא יגיד לי שלא הוא מגנן את השטח". אנחנו נכנסות לתוך הגן והיא מצביעה על טפטפות שמחוברות לצנרת של הבית - "זה מעיד שהוא משקה ומטפח את הגינה הזו".



במרבית המקרים קל לזהות את הפלישות. הסימן הראשון הוא עמודי החשמל והטלפון. לרוב הם מסמנים את הגבול בין שטח הבית לשטח הציבורי, אלא שכאן הם ניצבים בתוך שטח הבית. סימנים נוספים: ריצוף קרמיקה במקום אבנים משולבות שבהן משתמשת העירייה, גינות מטופחות מדי ועצים מהודרים, שאינם משתלבים בנוף העירוני הרגיל. הסימן הבולט מכל הוא, כאמור, היעדרן של המדרכות.



רומנו-בר מציגה את מבחן הילד עם הכדור: "אם ילד עם כדור ירגיש לא נעים ללכת במקום כי זה נראה לו כמו גינה פרטית - זה סימן מובהק לכך שמישהו פלש לטריטוריה שאינה שלו".



החודש פעלה עיריית תל אביב בשכונת יוקרה נוספת, צהלה. המיקום מפתיע. זהות הפולשים מפתיעה עוד יותר. נגד עופרה שטראוס ועדי קייזמן הגישה העירייה תביעה, באמצעות עורך הדין אילן שרקון, לפנות שטח של 600 מ"ר שבו שתלו גינה ועצים - וגם הקימו ג'קוזי ובית עץ.



כשבוע לפני כן, פינתה העירייה בכוח פלישה של תושב מוכר אחר בשכונת צהלה, כרמל ורניה, לשעבר המדען הראשי במשרד התמ"ת. דחפורים החזירו לנחלת הכלל שטח ציבורי המשתרע על פני 200 מ"ר סמוך לביתו.



שטראוס הגיבה באמצעות עורך הדין עופר צור ממשרד גורניצקי: "שטראוס לא פלשה מעולם לשטחים ציבוריים. ביתה נרכש לפני כמה שנים במצבו הנוכחי. טענותיה החדשות של העירייה ייבדקו, ובמידה שיימצא שיש בהן ממש - תפעל עופרה שטראוס על פי החוק המחייב".



ואולם בעירייה טוענים כי כבר ב-99', השנה שבה רכשה שטראוס את הבית, הובא לידיעתה דבר הפלישה, וכי במשך שנים מנהלת העירייה עמה התכתבות בעניין פינוי השטח. "ככה קניתי את הבית", אגב, הוא אחד התירוצים הנשמעים ביותר במחלקת הפיקוח.



ורניה, שהואשם בכך ששתל עצים והקים מסלעה בשטח ציבורי, טען להגנתו כי לא פלש וכי מדובר בשטח שהעירייה הזניחה במשך שנים. גם תירוץ "השטח המוזנח" מוכר למחלקת הפיקוח. נראה כי בתל אביב גרים תושבים נמרצים מאוד שדואגים לגנן כל פיסת אדמה פנויה. אולי זה משהו תרבותי שמקשה על שכנים להניח לאדמות לא שלהם לעמוד סתם כך, ללא הפרעה.



"תעוזה, חוצפה וביטחון"



"גם אם השטח קיים וקורץ במידה מסוימת, אין מה לעשות - יש חוק. גם בעלים של שטח שרוצה לבנות עליו - צריך היתר בנייה", מסביר שרון אידל, מנהל מדור פיקוח ופינוי באגף נכסי העירייה.



סביר להניח שנשמע עוד רבות על הפלישות בצהלה. שני הרחובות המעוקלים, המצביאים ובת יפתח, יוצרים מתחם ציבורי בצורת עין בשטח שבעה דונמים, שמוקף וילות פרטיות. בעלי הווילות התאהבו במתחם הזה ונגסו בו עוד ועוד שטחים, לטובת הגינות שלהם. על פי העירייה, סביב ה"עין" מתגוררות כ-20 משפחות נוספות שכל אחת בדרכה הגדילה את גינתה האחורית. אחת המשפחות הגדילה לעשות, ובנתה בריכה במקום.



"השטח הזה מיועד למבני ציבור, כמו גני ילדים ומתנ"סים", מסבירה רומנו-בר. "אבל נכון להיום אין צורך מבחינת האוכלוסייה במבנים כאלה - ולכן השטח נשאר בתולי".



נשאלת השאלה מדוע אנשים שלא חסר להם דבר, בוודאי לא כסף, שיכולים לרכוש כמעט כל בית בכל גודל, מתעקשים לפלוש בצורה מכוערת לתוך שטחי ציבור.



כנראה שתושבי השכונות האמידות אינם מסתפקים בחצר רגילה - הם צריכים גן אירועים. לרומנו-בר יש תשובה נוספת: "אנשים שבאמת אין להם - לא פולשים. הם מתביישים. לפולש יש את התעוזה, החוצפה והביטחון שלא יקרה לו כלום".



חיל האוויר של תל אביב



פלישות לקרקעות ציבוריות הן מכת מדינה של ממש, ללא קשר למצב הסוציו-אקונומי של הפולש ולשכונה שבה הוא מתגורר. על שולחנה של רומנו-בר מונחים עשרות מקרים. להערכתה, מדי שנה מתבצעים 50 פינויים בכוח, מהם 40 הן פלישות חדשות שאפשר לפנותן בקלות יחסית.



"פלישה טרייה" מוגדרת כפלישה שלא עברו 30 יום מתפיסת הקרקע. בתקופה זו העירייה רשאית לתפוס בחזרה את השטח באמצעות משטרה ובלא התערבות בית משפט. כל שעליה לעשות זה להוכיח כי מדובר בפלישה חדשה. בעבר, חובת ההוכחה היתה משימה כמעט בלתי אפשרית - העירייה נזקקה לעד, שיאמר בביטחון כי תקופת הפלישה אינה עולה על 30 יום. הקושי למצוא עדים איפשר לפורעים להשתולל ברחבי תל אביב.



אבל בתחילת העשור השתנתה התמונה. ראש העיר רון חולדאי הבין את חומרת הבעיה, לאחר שזו הוצגה בפניו באמצעות תצלומי אוויר - טכנולוגיה המאפשרת לזהות בוודאות, ובקלות יחסית, פלישות טריות. כיום מצלמת העירייה מדי שבועיים מן האוויר ומאתרת את הפלישות.



תצלומי האוויר אמנם מפשטים את התהליך, אבל העבודה רחוקה מלהסתיים. הפולשים המתוחכמים מכירים את נקודות התורפה של העירייה. חג סוכות, לדוגמה, משמש הזדמנות מצוינת לפלישה, במסווה של סוכה - מהאוויר קשה לזהות אותה. בחג הפסח יוצאים פקידי העירייה לחופשה, שאפשר לנצלה לטובת מניין 30 הימים.



"לפעמים אני מגיעה לפולשים ואומרת להם כי מדובר בפלישה חדשה. הם עונים לי שעברו 31 יום - ולכן אי אפשר לפנותם", מספרת רומנו-בר. "פלישה זה מקצוע, הם מודעים לתהליך. מי שרוצה לבנות בלי היתר יודע מתי ואיך לעשות את זה".



מקורות נוספים לתסכול הם הפלישות החוזרות וההתמודדות מול התקשורת. רומנו-בר נזכרת במקרה כזה שהתרחש בשכונת התקוה: דייר שפלש כמה פעמים לשטח עירוני ובאחת הפעמים הקים עליו יחידת דיור בעבור משפחתו של בנו. אחת הבעיות במקרה כזה, לדבריה, היא הדימוי השלילי שנוצר לעירייה כתוצאה מפינוי זוג צעיר בשכונת מצוקה.



כדי למנוע פלישה חוזרת לשטחים פתוחים, שוקדים בעירייה על פיתוח מיידי של השטח: ריצוף, שתילת עצים והצבת ספסלים. אבל במבנים ציבוריים קשה בהרבה למנוע פלישות ולתפוס אותן - לכן מבצעת העירייה סיורים בשטח ועושה שימוש בדיווחים של תושבים.



"המצב משתפר"



רומנו-בר מספרת על פלישה של בחורה צעירה עם תינוקה לקומת גג במבנה עירוני. "אני מגיעה לבניין ביום הפינוי וממש איתי מגיע בחור במרצדס. עליתי לקומת הגג, ואני רואה שהבחור עולה איתי. כשאני מגיעה למעלה אני מגלה את האם הצעירה, שבוכה שאין לה דירה ומבקשת שנסדר לה מקום מגורים. במהלך השיחה התברר כי הבחור עם המרצדס הוא אחיה. ברגע שגיליתי את זה, היא ואחיה הסתלקו משם".



חרף המאבק הסיזיפי והמחסור בכוח אדם מדגישה רומנו-בר כי המצב משתפר. "יש לנו הרבה הצלחות, הסיפוק שלנו הוא מהפינוי. בשנים האחרונות העבריינים הפנימו כי הפלישות לא עוברות בשקט - אנחנו מאוד עקביים. ניכרת יותר נכונות לשיתוף פעולה מצד הפולשים ואחוז המקרים שמגיעים להתמודדות קשה נמוך מאוד".