על שר העבודה לעמוד על המשמר

מאז שנות השבעים החלו מעבידים להעסיק עובדים באמצעות חברות כח אדם, על מנת לעקוף את רמת השכר ותנאי העבודה שנקבעו בהסכמים קיבוציים.

על פי שיטה זו, המעבידים שילמו לחברות כח אדם תשלום בגין אספקת העובד, בלי צורך לשלב את העובד במקום העבודה על פי התנאים החלים על עובדיהם הפנימיים. תופעה זו הגיעה בשנים האחרונות למימדים משמעותיים - בין 4% עד 10% מכח העבודה בישראל - כאשר הרווח של חברות כח אדם מגיע עד כדי ביליון ש"ח לשנה.

שיטה זו משאירה את עובדי חברות כח אדם חשופים לניצול: שכר נמוך, תנאי עבודה ירודים והפליה לעומת העובדים הפנימיים במקום העבודה.

"חוק העסקת עובדים באמצעות קבלני כח אדם" בגרסתו המקורית, משנת 1996, נתן גושפנקה לתופעה זו. מחקרים שביצעתי בזמנו מטעם ההסתדרות החדשה, בשיתוף עם הכלכלנית לאה אחדות, חשפו את ההשפעה הקשה של החוק על תנאי העבודה של עובדים אלה, את ההפליה הנוצרת בינם לבין העובדים הפנימיים, ואת העידוד שהחוק נותן לחתירה תחת מערכת ההסכמים הקיבוציים במקומות עבודה כאלה.

החוק תוקן בשנת 2000, על פי יוזמתו של ח"כ עמיר פרץ, יו"ר ההסתדרות החדשה. תיקון זה פתר את עיקר הבעייתיות של החוק המקורי - הוא הגביל את הגושפנקא להעסקת עובד קבלן לתקופה שאינה עולה על תשעה חודשים, ובכך, הפך את סוג ההעסקה הזה להעסקה ארעית בלבד - לגביה מוצדקת יותר דרישת המעסיקים לגמישות מסויימת בתנאי ההעסקה, ובעיקר בפררוגטיבת הפיטורים.

בנוסף, תיקון זה הטיל על המשתמש בעובדי קבלן חובה להשוות את שכרם ותנאיהם לאלה של עובדיו הקבועים במשך תשעת חודשי עבודתם הראשונים.

עם זאת, התיקון לחוק איפשר חריג אחד לחובת משוואה זו, והוא שניתן להסדיר את השכר ותנאי העבודה של כל העובדים הללו בהסכם קיבוצי, אך זאת רק בתנאי ששר העבודה והרווחה מוציא לגביו צו הרחבה, שמשמעותו הרחבת תנאי ההסכם הקיבוצי על כל המעבידים (חברות כח אדם) שלא חתמו על ההסכם, וכפועל יוצא על כל עובדי חברות כח אדם.

זמן-מה אחרי קבלת התיקון הנ"ל, הגישה ההסתדרות הלאומית (ארגון עובדים ארצי שלא היה פעיל בעבר בתחום יחסי עבודה קיבוציים בארץ) את ההסכם הקיבוצי, עליו חתמה עם חברות קבלני כח אדם העיקריות, לשר העבודה להוצאת צו הרחבה. ההסתדרות הלאומית זקוקה לצו הרחבה על מנת להפעיל את החריג לחוק ולאפשר למעבידים לתת לעובדי כח אדם שכר ותנאי עבודה על פי ההסכם של ההסתדרות הלאומית, ולא על פי התנאים החלים במקום העבודה.

אולם, ההוראות בהסכם של ההסתדרות הלאומית לא רק שאינן מיטיבות עם עובדי קבלני כח אדם, הן אף מרעות את מצבם לעומת העבר:
ההסכם קובע שכר ותנאי עבודה גרועים באופן משמעותי מאלה בהסכמים הקיבוציים בין ההסתדרות החדשה לבין חברות קבלני כח אדם. אפילו במקומות עבודה בלתי מאורגנים, לא מוסיף ההסכם הטבות מהותיות לתנאים להם העובדים בלאו הכי זכאים על פי חוקי מגן.

צריך להיות ברור לשר העבודה והרווחה כי אין להוציא צו הרחבה על הסכם זה שאיננו משפר, ואף מרע, את השכר ותנאי העבודה של העובדים עליהם יחול. ככלל, המטרה של הוצאת צווי הרחבה היא להרחיב את רמת הרווחה שהושגה בהסכמים קיבוציים גם לעובדים שאינם מאורגנים. ההסכם של ההסתדרות הלאומית אינו עונה על מטרה זו.

המניעים של ההסתדרות הלאומית ברורים: אם המהלך יצליח היא תהיה זכאית לנכות משכר העובדים של קבלני כוח האדם את דמי החבר של אלה שהצטרפו לשורותיה ודמי טיפול מאלה שלא הצטרפו. יתרה מזו, יש חשש שחברות כוח האדם משתפות פעולה בתרגיל זה ומעודדות את עובדיהן להצטרף להסתדרות הלאומית.

הכדאיות מבחינת החברות ברורה - להשיג פרטנר למשא ומתן ולהסכם קיבוצי הנוח להן על חשבון עובדיהן. הצטרפות עובדי כח אדם להסתדרות הלאומית נדרשת כדי לבסס את מעמדה כארגון העובדים היציג, הכשיר לחתום על הסכם קיבוצי שיעמוד בתנאים להפעלת החריג בחוק.

חשש זה חייב להיבדק לעומק, וחלה על שר העבודה חובה לברר אם אכן הופעלו על העובדים לחצים מצד החברות להצטרף להסתדרות הלאומית, כיוון שאם אכן כך, יש לראות בהסתדרות הלאומית ארגון "בלתי אותנטי", שלמרות מצגו כארגון עובדים, נשלט ע"י מעבידים.

התיקון לחוק בשנת 2000 יישר קו עם הנסיונות במדינות אחרות להגביל את השימוש בעובדי חברות כח אדם לעבודה ארעית בלבד, או להבטיח אי הפליה בין עובדים של קבלני כוח האדם לעומת העובדים הפנימיים במקומות העבודה החוכרים אותם.

הניסיונות להכשיל את הרפורמה היו רבים: מצד האוצר, שהביא את הכנסת לדחות באמצעות חוק ההסדרים במשק את מועד כניסתו של התיקון לתוקף; מצד חברות כוח אדם, שניהלו מסע יחסי ציבור נגד התיקון; וכעת, על ידי ההסתדרות הלאומית שמנצלת את החריג בחוק למטרות שהן זרות לתכלית התיקון.

יש לקוות ששר העבודה והרווחה יעמוד בשער ויימנע סיכול הרפורמה.



*הערה: הכותבת היא ראש הקתדרה לדיני עבודה בפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית ומומחית האו"ם לועדת CEDAW.