המנהל, האגו, ואני

"תשעה חודשים עבדתי בחברה בתור מהנדסת QA, ולא היה יום שלא חזרתי הביתה
בוכה. המנהל שלי היה טיפוס מאוד לא נעים. מהסוג שחייב להתערב בכל פגישה, לא נותן
לאנשים לדבר. שפת גוף שלו, התקשורת, היו אגרסיביות מאוד. הוא היה נטפל וצועק,
במיוחד על מי שהשקיע יותר בעבודה.



כשעשינו משהו שחרג מהדרישות הוא היה צועק: אתם
מבזבזים את הזמן על דברים שלא ביקשו מכם, מה שיצר את ההרגשה שעדיף לשבת בצד מאשר
לעשות עבודה שתאפיל עליו. פעם אחת למשל התבקשנו לכתוב תכנית עבודה. אני ועוד
עובדת השקענו ובנינו תכנית מפורטת, ושאר העובדים הסתפקו בכמה שורות בפאאור פוינט.
זו היתה טעות: איך הוא נכנס בנו!"



הווידוי הזה - השתקפות הסיוט של כל עובד - שייך ליעל (השם המלא שמור במערכת),
כיום סמנכ"לית בחברה הנדסית. אף על פי שחלפו כמה שנים מאז חוותה את החוויות הללו,
היא עדיין נסערת כשהיא מספרת עליהן.



גם תפקידה הנוכחי, המספק לה אתגר, סיפוק
מקצועי וסביבת עבודה נוחה יותר, לא מחק את השפעתן לגמרי. אבל עם כל ההזדהות שבין
עובד לעובד, מי שמקשיב ליעל לא יכול להימנע מההנחה כי מה שחוותה היא כגיהנום היה
בשביל המנהל שלה רק עוד יום עבודה פרודוקטיבי.



ובינינו, הוא לא היחיד. נכון, כל מנהל חשוף לביקורת, וטענות לא חסרו מעולם. נכון
גם שטובת הארגון לא זהה בכל דקה נתונה לטובת הפרט, והמנהל הוא שמזוהה עם הפער
הזה. ובכל זאת, יש מי שחוצים את הגבול שאחריו משתרע צדו האפל של הניהול.



וזה לא
לגמרי מפתיע. גם משום שבכל קבוצה אפשר למצוא דמויות כאלו, וארגונים עסקיים לא
יוצאים מהכלל. אבל גם בגלל מה שאנשי מקצוע מתחום הייעוץ ובכירים בארגונים כאחד
מרשים לעצמם להכתיר בכותרת הגג "עודף אגו".



אם האגו במובנו הפשטני ביותר הוא
שדוחף (בין השאר) את המנהל להישגים, הם אומרים, הוא שגם אחראי בהמשך ליהירות,
לכוחניות, לריכוזיות היתר, לחוסר ההקשבה, להתנשאות ולשימוש הציני בפוליטיקה
הארגונית.



השאלה היא אם יש לכל אלה "מחילה". האם ביצועים טובים מצדיקים יהירות, כוחניות
וחוסר הקשבה ומקזזים את השפעתן ההרסנית? ואולי בכלל הארגון ניזוק במאזן הסופי?
יצאנו לבדוק מהם הנזקים שתכונות אלה גורמות לארגון ולעובדים וכיצד ניתן להתמודד
איתן.



נתחיל בבשורות הטובות: בישראל הבעיה כמעט אינה קיימת. אחרת איך אפשר להסביר
את העובדה שרוב המנהלים שפנינו אליהם לא ממש הבינו איך הכתבה הזאת קשורה אליהם.



יהירות? כוחניות? אולי מנהל אחר בארגון אחר. סארטר צדק: הגיהנום הוא הזולת.
נדירים הם המנהלים המודעים לצדדים אלו באופיים, ונדירים מהם אלו המוכנים להודות
בכך בזמן אמת ולהתמודד עם שינוי הן בארגון והן אצלם בפנים.



הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון פברואר של מגזין TheMarker להזמנות חייגו 1-700-700-250