המכללות להוראה בישראל חושפות תופעה מעניינת וייחודית רק להן. מחקר שנערך ב-2000 גילה כי 62% מהלומדים במכללות להוראה, שהציון שלהם בבחינה הפסיכומטרית היה 500 נקודות ופחות, השתלבו בסופו של דבר במערכת החינוך כמורים. לעומת זאת, בקרב הלומדים במכללות שציון הפסיכומטרי שלהם היה בין 500 ל- 600 נקודות, רק 54% בחרו לעבוד כמורים לאחר שסיימו את המכללה.
יתר על כן, המצטיינים ביותר בקרב הלומדים במכללות להוראה בישראל, אלה שציון הפסיכומטרי שלהם נע בין 600 ל-800 הנקודות המקסימליות האפשריות, רק 37% מתוכם בחרו, לאחר שסיימו את לימודי המכללה, להמשיך ולעבוד כמורים. כלומר, במכללות להוראה בישראל קיים אפקט הפוך לאיכות: ככל שהסטודנט הוא טוב יותר, כך הנטייה שלו עם תום הלימודים להיהפך למורה יורדת.
"איכותה של מערכת חינוך אינה יכולה להיות גבוהה מאיכות מוריה", כתבה חברת הייעוץ האסטרטגי מקינזי כמסקנה הבולטת ביותר של עבודת המחקר שערכה על 25 מערכות חינוך ברחבי העולם. במקינזי השתמשו בכל הכלים הניהוליים שלהם כדי לנתח ולהראות כיצד מערכות החינוך הטובות בעולם הגיעו להישגיהן הגבוהים, וזאת בזכות דבקות בשלושה כללים ניהוליים מובילים: הקפדה על הוראה איכותית עד אחרון התלמידים (עזרה לחלשים), הקפדה על שיפור מתמיד של ביצועי המורים באמצעות הכשרה נמשכת שלהם, ובראש ובראשונה - הקפדה על איכות המורים.
הנטייה השלילית לאיכות שמאפיינת את המכללות להוראה בישראל עומדת בסתירה מוחלטת לכלל הראשון של מקינזי - הכלל שאיכות המורים קובעת את איכות ביצועי התלמידים. זו אינה הסתירה היחידה. מחקר שנערך ב-94' גילה כי ככל שהסטודנט במכללה הוא בעל פרופיל איכותי נמוך יותר, כך נוטות המכללות לנתב אותו יותר להוראה בגיל הרך ובבתי הספר היסודיים - וזאת בניגוד גמוד לממצאים בעולם, לפיהם ההוראה בגילאים צעירים היא הקריטית ביותר לקביעת יכולותיהם של התלמידים. למעשה, הממצאים של המחקר ב-94' היו ירודים עד מאוד, ולימדו שבמכללות להוראה התקבלו סטודנטים ללא תעודת בגרות או ללא ציון בגרות באנגלית, מתמטיקה ואפילו ללא ציון בגרות בעברית.
תנאי סף נמוכים
המועמדים שהתקבלו למכללות להוראה ב-94' הם כמובן חלק ממלאי המורים הקיים כיום. לא מפתיע אם כן, כי שיעור האקדמאים בקרב המורים בישראל הוא עדיין רק 70%. כן, שליש מהמורים שאמורים להכשיר את תלמידי ישראל להגיע, בשאיפה, לתואר אקדמי, הם נטולי תואר כזה בעצמם - בהכרח נטולי כישורים שיאפשרו להם להפוך את תלמידיהם לבעלי תואר אקדמי. "האם היינו מסכימים שכ-30% מהמורים או המשפטנים שלנו לא יהיו אקדמאים? מדוע בחינוך זה מתקבל על הדעת?", כתבה העמותה למצוינות בחינוך במסגרת נייר עמדה שהכינה לקראת כנס הרצליה האחרון.
מאז המחקר של 94' רמת תנאי הסף לקבלה במכללות להוראה בישראל עלתה מאוד, אבל היא עדיין נמוכה. שרת החינוך, יולי תמיר, התגאתה בשבוע שעבר בכנס הרצליה כי רף הקבלה במכללות המובילות להוראה הוחמר מאוד, וכי כיום הוא זהה לרף הקבלה לפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטאות. מבלי לזלזל בבוגרי מדעי הרוח, זוהי כידוע פקולטה בעלת דרישות סף נמוכות יחסית בין הפקולטות השונות באוניברסיטאות. על האפשרות כי רף הקבלה במכללות להוראה יהיה זהה לזה שבו נדרשים לעמוד מי שמתקבלים ללימודי משפטים, חשבונאות, מינהל עסקים או אפילו רפואה - איש אינו חולם בישראל.
זו אינה אפשרות הזויה. מדו"ח מקינזי עולה כי בדרום קוריאה מתקבלים למכללות להוראה רק ה-5% המצטיינים של בוגרי האוניברסיטאות במדינה. בפינלנד מגייסים מורים מהעשירון העליון של האקדמאים. הצבת רף הקבלה למכללות להוראה למצטיינים בלבד מביאה לא רק לשיפור מיידי באיכות כוח האדם הפונה להוראה, אלא גם לשיפור מיידי בתדמית של המקצוע - מקצוע שקשה להתקבל אליו, הוא גם מקצוע שנהפך למיוחס ולנחשק.
רק שאת זה אי אפשר לעשות כאשר בישראל פועלות 58 מכללות להוראה, שבכל רגע נתון לומדים בהן 34 אלף סטודנטים - כמעט רבע מסך המורים בישראל. מכיוון שאין צורך בהחלפה של רבע מאוכלוסיית המורים בישראל, בהכרח ברור שאין צורך ב-34 אלף סטודנטים להוראה - וכי קבלה של מספר גדול כל כך של מועמדים להוראה גורמים לבזבוז משאבים בהכשרה מיותרת של אנשים, ומובילה לקבלה לא בררנית של מועמדים למכללות. במקום לקבל מתי מעט, מצטיינים בלבד, שיזכו להכשרה מעולה - בישראל כמעט כל אחד יכול להתקבל למכללה להוראה, גם אם הוא מועמד ברמה נמוכה בלבד. התוצאות ניכרות בשטח.