דמיינו לעצמכם שאתם בעלים של משרד אדריכלים, וקיבלתם הצעה לתכנן קומפלקס רב שימושי שבמרכזו מוזיאון. היזמים שמאחורי הפרויקט קיבלו את המגרש מהעירייה תמורת דולר אחד בלבד, אבל לא מדובר במחיר מציאה.
המגרש סובל מהצפות לפחות פעם בשנה, צמוד לכביש ראשי ומרכזי, גובל בחומת בטון בגובה עשרה מטרים ובמרכזו טמון קו מתח גבוה עם שנאי שאסור לגעת בו. ואם זה לא מספיק, בצמוד למגרש נמצא מבנה על שם מוחמד עלי, היכל הנצחה מהסוג שעשה עלייה לישראל בשנים האחרונות - עם הרבה סמליות אדריכלית פשטנית ומעט תוכן משמעותי.
רוב האדריכלים היו לוקחים את הרגליים והולכים, ומסיבות הגיוניות: למה להסתבך עם יזם שאחר כך יאשים אותך בכישלון הפרויקט, יוציא לך את המיץ בדרך וכל זה במגרש שכמעט אי-אפשר לבנות עליו?
אבל ארז אלה, אדריכל ישראלי החי ועובד בניו יורק והבעלים המשותף של משרד האדריכלים Rex NY, דווקא לקח את הפרויקט בשתי ידיים והחליט להתמודד עם האתגר. אין צורך לדאוג לבריאותו הנפשית של אלה: הוא פשוט מאמין שאתגרים הם המקום להתבטא כאדריכל ולעשות שינוי משמעותי.
התוצר של ההתמודדות של אלה הוא פרויקט מוזיאון פלאזה בלואיסוויל, קנטאקי, שמצליח לעשות הרבה רעש ברשת ואפילו זכה להגדרה משלו בוויקיפדיה. הפרויקט, בשטח של 141,800 מ"ר ובגובה 214 מטר, שהם 62 קומות, לא נראה כמו גורד שחקים רגיל, אבל הוא גם לא נהפך למניירה אדריכלית כמו המגדלים המוקמים בגראונד זירו.
חביבו של קולהאס
הביוגרפיה של אלה קופצת בין מדינות. הוא התחיל ללמוד אדריכלות באוניברסיטת תל אביב, ואחרי שלוש שנים בחר לעזוב ולנסות לתת למקצוע צ'אנס בחו"ל. במקביל ללימודים באוניברסיטת דלפט בהולנד, עבד במשרד הארכיטקטורה OMA אצל האדריכל המפורסם והשנוי במחלוקת, רם קולהאס (ראו מסגרת).
לעבודה אצל קולהאס התקבל בזכות צירוף מקרים. הוא הגיע למשרד ברוטרדם וביקש לעבוד בו. במקרה, מאחר שהמשרד עסק אז בבניית מודל גדול, חיפשו שם ידיים נוספות ואלה התקבל במקום. בעזרת עבודה קשה הוא ביסס את עצמו במשרד והתחבר עם קולהאס והשותפים האחרים. על ההערכה שרחש לו קולהאס אפשר ללמוד מכך שהטיל עליו לתכנן את העיצוב הרעיוני לפרויקט הגדול של הספרייה בסיאטל, עליה עבד המשרד.
העבודה ב-OMA החזירה לאלה את התשוקה למקצוע וגרמה לו להבין שכדאי שיסיים את לימודי האדריכלות שלו. הוא בדק היכן יוכל לסיים את הלימודים במהירות וחזר לאוניברסיטת תל אביב, לעוד שנה של לימודים.
כששב להולנד, המשרד היה בשיא הפריחה. אלה קיבל את העבודה על הפרויקט של הרחבת מוזיאון ויטני בניו יורק (שלא התממש בגלל אירועי ה-11 בספטמבר 2001) והיה אדריכל הפרויקט הגדול CCTV בסין, אחד הבולטים של קולהאס בעולם.
בהמשך פתח את הסניף הניו יורקי של OMA, בשיתוף עם האדריכל ג'ושוע פרינס רמוס. בהתחלה מנה הסניף ארבעה אדריכלים, ואחרי שנה החליטו פרינס רמוס ואלה שכדאי להם להמשיך לבד. הם קנו את הזכויות לחלק מן הפרויקטים מקולהאס והמשיכו באותה מתכונת תחת שם אחר, NY-Rex. הפרידה המקצועית מקולהאס לא פגעה ביחסים האישיים איתו, שאלה מגדיר כ"מצוינים".
כיום המשרד מונה 40 עובדים - צוות ההופך אותו למשרד בסדר גודל בינוני בשוק האדריכלים הניו יורקי. המשרד עובד על פרויקטים בטורקיה, דובאי, ארה"ב ונורווגיה.
שלושה במגרש אחד: מוזיאון, מגורים ומסחר
פרויקט מוזיאון פלאזה הוא אחד הפרויקטים הבולטים של המשרד, תוצר של שיתוף פעולה עם כמה יזמים. המוזיאון נועד לשמש מודל לחזרה לעיר התחתית, בדגש על ההתנהלות הפיננסית. כלומר, היזמים ביקשו להפעיל מוזיאון, להחיות את העיר התחתית ואף להפיק רווח מכך, כדי שהפרויקט ייהפך למודל לחיקוי.
ההתמודדות של אלה וצוות האדריכלים של המשרד היתה בשני מישורים: איך לפתור את הקושי הפיסי שבבנייה על המגרש, וכיצד לדאוג שהיזמים יעשו המון כסף. במקביל לעבודה התכנונית בדקו במשרד את תמהיל השימושים המיטבי במבנה העתידי, כזה שיכניס די כסף כדי לממן את המוזיאון.
התוכנית הסופית למגרש כללה עירוב של מגורי יוקרה, מלון, משרדים, לופטים ומסחר. התוצאה היתה שכבר בשלב הבנייה, הרוויח היזם יותר כסף ממה שקיווה. בנוסף, בעקבות הפרויקט, נהנתה העיר התחתית מתנופת בנייה.
על ההצלחה אפשר ללמוד מהבחירה של האוניברסיטה בעיר לרכוש את המגרש הסמוך לפרויקט ולהקים עליו בית ספר למינהל עסקים - כאשר מדובר במגרש שבעבר הוצע לאוניברסיטה בחינם, אך היא סירבה להשתמש בו.
התוצר האדריכלי הוא מעין מבנה על קביים. ההצבה של המבנה על רגליים שמשמשות חניון פתרה את בעיית ההצפה וקו המתח הגבוה, והשטח הפתוח מסביב הוא פארק. התכנון של המוזיאון שבלב הפרויקט מבוסס על לובי היקפי וגלריות שיוצאות ממנו, במטרה ליצור חלל מעניין להצגת אמנות עכשווית, מבלי לתת לאדריכלות להשתלט.
אלה מגדיר את גישת המשרד במלים הבאות: "מחבקים את היזם הכי קרוב שאפשר וגורמים לו להבין שאנחנו פה בשביל האינטרס שלו. יזם בא לקבל שירות ויש לו עניין או בעיה והוא מחפש פתרון ספציפי. אנחנו נפתור את הבעיות שלו כל כך טוב שהוא ייתן לנו לקדם את האג'נדה האדריכלית שלנו".
הגישה הזו של אלה ושותפו היא תגובת נגד לפגיעה התדמיתית שממנה סובל מקצוע האדריכלות. אלה מסביר כי "לאדריכל קשה להשפיע מבחינה מקצועית. הוא מספק שירות וללקוח יש את המלה האחרונה. האינטרס של הלקוח הוא גם האינטרס שלו.
"האדריכלות בעולם במצב קטסטרופלי. אחרי הפוסט מודרניזם מותר לעשות הכל והאדריכלות הופכת את הכל לפשטני. ב-OMA התיאוריה היא שכוחות השוק שולטים והאדריכלים יכולים לשחק, אבל אנחנו מרגישים שיש לנו מחויבות לנקוט עמדה".
מקצוע האדריכלות נמצא במשבר בשנים האחרונות, בישראל ובעולם. מצד אחד, יש אדריכלים כוכבים כמו פרנק גרי, שתיכנן את הגוגנהיים בבילבאו, דניאל ליבסקינד, שחתום על עשרות פרויקטים בעולם והתחיל את הקריירה שלו בתכנון המוזיאון היהודי בברלין, סנטיאגו קלטרווה, שתיכנן את שדה התעופה בליון, ואדריכלים בולטים אחרים.
מצד שני, המסה הקריטית של האדריכלים איבדה את יכולת ההשפעה שלה ומי שנותנים את הטון הם היזמים. האדריכלים, שהובילו תהליכים חברתיים, תרבותיים ואורבניים במאה ה-20, נהפכו לקראת סופה לספקי שירותים.
אלה טוען כי "אדריכלים כמו פיטר אייזנמן ופרנק גרי נמצאים בעמדת כוח ויכולים לדבר ישירות עם הנשיא, אבל הם בוחרים לקחת את הכוח ולתעל אותו למניירות האדריכליות שלהם. אדריכלים מתעלמים ממה שקורה בעולם ומעדיפים להתעסק בשאלות הקשורות לצורה ולמחשב. קלטרווה הגיע לאוניברסיטת ייל והשתמש בבמה החשובה הזו, שעליה הופיעו קלינטון וגייטס, כדי להשמיע מוסיקה ולצייר עם צבעי מים".
הביקורת של אלה אינה נעצרת בדיבורים. "אני מאמין שאפשר לקחת שליטה בחזרה, גם בעזרת תהליך העבודה. אחרי שלקוח מגיע למשרד, אנחנו בוחנים מה הסוגיות המרכזיות של הפרויקט שלו ועוסקים קודם כל במחקר. אין עדיין שרטוטים ונפחים אלא מחקר של אפשרויות בהתאם לשטח. אם מנסים לפתור את הבעיה בלי הנחת יסוד, הפתרון המתקבל הוא יותר מעניין ורדיקלי ומשנה את הטיפולוגיה".
מה קורה אם ליזם יש בת דודה שלמדה אדריכלות וחושבת שצריך לתכנן את הפרויקט אחרת?
"אני אומר ליזם שבת דודה שלו היא אחלה, אבל הפתרון שלה לא עונה על ההסכמות שנבעו מן המחקר".
הערב בתיאטרון: משחק הכיסאות
פרויקט נוסף שתוכנן במשרדו של אלה, בשיתוף OMA רוטרדם, הוא תיאטרון Dee and Charles Wyly בדאלאס, טק סס, מוסד תרבות מצליח שיוצר ומציג בהאנגר. הניסיון הקודם של בניית המרכז לתיאטרון בעיר הסתיים בכישלון. אנשיו קנו זכויות של תכנון שנעשה על ידי האדריכל הנודע פרנק לויד רייט עבור מיקום ספציפי, אך בנו אותו במקום אחר. התוצאה היתה לא מוצלחת והתיאטרון נטש את המבנה ועבר להאנגר, שמאפשר לבצע גם מחזות רדיקליים מבחינת מבנה התפאורה וסדר הישיבה של הקהל.
אלה מעיד כי כאשר קיבל את התכנון של המרכז החדש לתיאטרון, היה לו חשוב לשמור על החופש בהתנהלות של ההצגות. לאחר מחקר מעמיק על תיאטראות, בחרו במשרד ליצור את מה שאלה מגדיר "מכונת תיאטרון", וביקשו מן היזמים להעביר 30% מן התקציב להשקעה במיכון של הפרויקט.
כמובן שהעברת הכסף באה על חשבון דברים אחרים במבנה, אך מעבר לוויתור על רצפות השיש הנוצצות, הבחירה להשקיע במיכון יצרה אולם רבשימושי שנותן חופש ליוצרים, או כפי שאלה מגדיר זאת, מאפשר "לדחוף את התיאטרון לבחינה של מהי המציאות ומהו הבדיון".
האולם הרב-שימושי מאפשר להתחיל את ההצגה עם קהל היושב באופן מסורתי ולהחזיר אותו מן ההפסקה לסיטואציות ישיבה אחרות. בנוסף, התיאטרון יכול להיפתח החוצה ולארח אפילו תערוכות רחוב.
ההגדרה המחודשת של תכנון התיאטרון דרשה פתרונות אדריכליים, כמו כיסאות שיכולים לשנות את מספר המושב שעליהם בקלות - תכונה הנדרשת עקב השינויים בסדר הישיבה. במשרד עיצבו כיסא ייחודי עם מספר אלקטרוני וניסו לחשוב איך מייצרים אותו מבלי לפגוע בשורה התחתונה של התקציב, שהיתה נמוכה יחסית.
הפתרון היה לפנות למעצב כדי שיבצע את העיצוב, ובמקביל, לתת לו את זכויות היוצרים על הכיסא, בתמורה לכך שייתן למשרד הנחה. בזכות הפתרון הזה עלה כל כיסא לתיאטרון 500 דולר, בעוד שמחירו הרגיל הוא 1,500 דולר.
התקציב הנמוך דרש גם חשיבה יצירתית על החיפוי החיצוני של המבנה. במקרה הזה בחרו במשרד להשתמש בטכנולוגיה של חיפוי אלומיניום, שנפוצה בבנייה זולה בארה"ב. במשרד ייצרו פרטים של שישה פרופילים מעוגלים עם חיבורים, שהפכו את החיפוי הזול למעניין ואיפשרו ליצור מניירה אדריכלית מבלי להכביד פיננסית על הלקוח.
אחד הקשיים של אדריכלים מתחילים הוא לקבל פרויקטים. איך משרד חדש יחסית כמו רקס ניו יורק מקבל פרויקטים משמעותיים?
"היה לנו מזל והמשרד במתכונתו הנוכחית נפתח לאחר שעסקנו בפרויקטים עם חשיפה גבוהה, והגענו כבר עם הצלחות מוכחות. אדריכל מתחיל, שבונה בקטן, יש לו קושי לגרום ליזם לסמוך עליו ולתת לו אחריות על תהליך הבנייה. אנחנו אמנם מאוד צעירים, אבל בזכות OMA יש לנו ניסיון בניהול פרויקטים בסדר גודל משמעותי. אחרי שנה וחצי במשרד OMA ניהלתי פרויקט של 80 מיליון דולר, שאמנם בסוף לא נבנה (התוספת לוויטני בניו יורק). זה בזכות קולהאס, שאצלו מה שקובע הוא מבחן התוצאה".
אבל איך יוצרים הזדמנות ומגיעים ליזמים?
"אין בעיה להגיע ליזם, הבעיה היא להוכיח שתוכל לספק את הסחורה. אדריכלים חושבים שהם צריכים להיות האמנים המיוסרים ואסור להם לדבר על כסף. אבל אנחנו מאמינים שחשוב להיות חזק ושישמעו עליך. צריך להחזיק מערכת של יחסי ציבור, לדאוג לתזרים מזומנים ולדעת לדרוש כסף. אנחנו לא עובדים בחינם.
"התחרויות האדריכליות גורמות לאנשי המקצוע בתחום לעבוד ללא תשלום ובסופו של דבר ההשתתפות פוגעת בהם. אדריכלים צריכים לבוא מעמדת כוח, אבל המקצוע העביר את האחריות ליזמים ועם האחריות הלכה ההשפעה. צריך להתמודד עם היזמים. כישלון בהתמודדות הזו משאיר את האדריכלים עם מלים גבוהות אבל מעלים אותם בשטח".
הרבה אדריכלים יגידו שהתשלום על העבודה לא מאפשר עשייה אדריכלית שונה, מכיוון שצריך בשביל זה הרבה שעות עבודה שגורמות לפרויקט להיות לא כלכלי לאדריכל.
"כדי ליצור אדריכלות שונה צריך להשקיע הרבה מאמץ ולהישאר במשרד לילות על לילות. אי אפשר לתכנן פרויקט של 50 אלף מ"ר מבלי להתאמץ. הטענה שלא מתאמצים בגלל ששכר הטרחה הוא נמוך היא תוצר של עשייה אדריכלית שלא נותנת ליזם את האקסטרה ושגורמת לו לחשוב שהאדריכל הוא לא חיוני לפרויקט, אלא עצם בגרון.
"אדריכלים יקבלו כוח כאשר הם יוכלו לבוא לקליינט ולהבטיח שייתנו לו הכל. אני אגייס את הכסף, אתכנן, אבנה ואתן את הפתרונות האדריכליים, ההנדסיים והארגוניים. אם אוניברסיטה רוצה להקים מבנה חדש, אני אשתמש בשם שלה בשביל לגייס את התרומות, אעבוד עם מחלקות לגיוס כספים וכמובן אבצע את הבנייה עצמה, ואז הגוף המזמין לא צריך להתמודד וייתן לי כאדריכל לעשות מה שאני רוצה".
בקרוב אלה חוזר לישראל. הוא מודה שמבחינה מקצועית אין לכך סיבה הגיונית ומדובר אפילו בסיכון כלכלי, אבל מתוך רצון לראות יותר את ילדיו, הוא פותח כאן מעין סניף של המשרד. אלה בטוח שהחזרה לא תתגלה כטעות. "אם אצליח לעשות פרויקט אחד משמעותי, הכל כבר יסתדר. אני עדיין רעב והעבודות האחרות של המשרד נותנות לי אורך נשימה".
במקביל נמצא אלה במו"מ על כמה פרויקטים ומעורב גם בתחום הבנייה הירוקה. אלה צפוי לגלות שההתנהלות בענף הנדל"ן והאדריכלות כאן היא שונה, אבל הוא שומר על אופטימיות. בסופו של הראיון אלה מסכים להודות שאולי הוא תמים ביחס לאדריכלות בארץ הקודש, אבל הוא חושב שכל מה שצריך זה לקוח אחד שיאפשר, וזה מה שיעשה את ההבדל.
העיתונאי שנהפך לאדריכל
רם קולהאס הוא אחד האדריכלים והתיאורטיקנים המשפיעים והשנויים במחלוקת שעובדים כיום בתחום האדריכלות.
קולהאס מסרב להיכנס לאחת ממגירות הסיווג של האדריכלות ומצליח לשמור על חוש הומור בתחום שלוקח את עצמו ברצינות רבה.
הגישה שלו גורסת שהעולם שייך לבעלי ממון, ולאדריכלים נשאר רק לשחק. על בסיס הגישה הזו הצמיח קולהאס הרבה תלמידים, כאלו שעבדו איתו במשרד וגם כאלו שלמדו אצלו.
קולהאס נולד ברוטרדם שבהולנד ב-44' ובילה חלק מילדותו באינדונזיה. הוא התחיל את הקריירה שלו כעיתונאי וזכה לפרסום בתחום האדריכלות עוד לפני שהתחיל לבנות, בזכות ספריו שמנתחים את האדריכלות. את המשרד OMA - Office for Metropolitan Architecture, הקים ברוטרדם ב-75' והפרויקט המשמעותי הראשון שלו היה תכנון של רובע גדול למגורים באמסטרדם.
הפרויקטים הבולטים של ה-OMA הם מבנה מטה הטלוויזיה CCTV בבייג'ין, סין, השגרירות ההולנדית בברלין, הספרייה המרכזית בסיאטל, גורד שחקים בניו ג'רזי ועיצוב החנות של פראדה בסוהו במנהטן. במקביל לעבודת האדריכלות וההגות, מייעץ קולהאס למגזין "Wired" ולאיחוד האירופי.
ארז אלה
גיל: 36
מגורים: עובר לתל אביב מניו יורק
מצב משפחתי: נשוי + 2
תפקידים קודמים: עבד במשרד OMA ברוטרדם
עוד משהו: היה במשך חמש שנים ביחידת החילוץ 669
מוזיאונים פורחים באוויר
שני שילה
8.2.2008 / 10:42