דנה אולמרט, צחי בוקששתר, גיל חובב, קרן נויבך, דנה ספקטור ועינת פישביין, כולם תושבי השכונות ביצרון ורמת ישראל במזרח תל אביב, ידועים יותר כמי שעוסקים בתחומי התקשורת, הבישול והספרות ופחות בעיסוקם האחר - מברגנים. ואולם, אולי בבלי דעת, הם משתתפים בתנועה רחבה של בני המעמד הבינוני והבינוני-הגבוה, החודרים כיום לשיכונים ושכונות שנבנו בשולי ערים בשנות ה-30 וה-50 בישראל ומחוללים בהם מהפכה בורגנית.
התהליך הזה קיבל את שמו, ג'נטריפיקציה, מאנגלית - ג'נטרי היא האצולה הכפרית הבריטית. הוא מתאר מצב שבו אוכלוסייה מבוססת מגלה שכונה עירונית המאופיינת בפיתוח מפגר ובתושבים במעמד חברתי-כלכלי חלש יחסית, מתיישבת שם, רוכשת נדל"ן ודוחקת אט אט את רגלי התושבים הוותיקים. דוגמה ידועה לשכונה שעברה ג'נטריפיקציה היא נוה צדק בתל אביב (אחרי שלב העיר עבר תהליך דומה). לעומת זאת, בביצרון וברמת ישראל, צמד שכונות במזרח העיר תל אביב, תהליך ההתברגנות בעיצומו והוא מייצר דרמה אתנית ותרבותית, מאבק שהמפסידים והמנצחים בו ידועים מראש.
"זה תהליך אגרסיווי, קונים אותנו בכסף", אומרת יפה שינצקי-כחלון, שהגיעה לשכונה בילדותה עם הוריה ניצולי השואה וחיה בה עד היום. "מגרשים אותנו כמו שעושים לערבים מיפו - גם אם זה לכאורה ברצון". את הדברים האלה אומרת שינצקי-כחלון ממרומי הקומה ה-11 בעיריית תל אביב: היא חברת מועצת העירייה, בעבר מטעם מרצ וכיום מטעם מפלגת העבודה. לדבריה, "אין ניסיון לאינטגרציה מצד החדשים אלא התנשאות".
מ', בן 55, יליד השכונה המתגורר בה עם משפחתו, טוען כי מדובר במאבק בין אשכנזים למזרחים, אבל "האשכנזים כמטאפורה, לאו דווקא מאיפה הגיע מי". הוא אומר: "התברר שהחדשים משדרגים את השכונה; אם הראשונים באו כי לא היה להם גרוש על התחת, אז עכשיו הגיעו 'התורמים לקהילה', שכמו מיסיונרים באפריקה, בטוחים שהם עושים משהו. זו בורגנות של הורות מעורבת וחוגי העשרה ושעות פנאי עם קרמיקה וטאי-צ'י. השכונתיים נמשכים לזה כי יש להם רגשי נחיתות". לדבריו, "האוכלוסייה החדשה תרמה בעיקר לכך שרמת מחירי הנדל"ן עלתה".
אריאלה ברטונוב, בת 48, טכנאית קול שהגיעה לשכונה לפני 20 שנה (ואף על פי כן נחשבת בעיני ילידי השכונה לחדשה), רואה הבדל בין המברגנים שהגיעו בשבע השנים האחרונות לבין בני דורה שהגיעו לשכונה. "אני קוראת להם יאפונים - שילוב של יאפים ומפונפנים", היא אומרת. "היום זה עולה המון כסף ונורא נחשב וסלבריטאי לגור כאן. מי שהגיע זה עשירים שרוצים בית על הקרקע. אבל הם לא שכונתיים. הם בנו מבצרים עם גגות וגדרות, ואת יודעת בדיוק מי גר איפה. איפה יש יאפונים ואיפה יש כאלה שלא".
"עניין של היצע וביקוש"
ביצרון ורמת ישראל נבנו במהירות בתחילת שנות ה-50 כשיכונים שסיפקו פתרון לניצולי שואה, בעיקר מרומניה והונגריה, ולמשפחות שבאו מתימן. כיום מונה אוכלוסיית השכונות כ-5,000 תושבים. במשך שנים הן נחשבו לשכונות הנתונות במצוקה ולא זכו לפיתוח עירוני הולם, אך לפני כשמונה שנים הוסדרו התשתיות ובמקביל החלו להופיע המברגנים.
לפי נתוני המרכז למחקר כלכלי וחברתי בעיריית תל אביב, המתייחסים לרובע 91 הכולל את השכונות ביצרון, רמת ישראל ונחלת יצחק, בין השנים 2000-2005 חלה ירידה ניכרת באחוז הנכנסים לרובע מיישובים עירוניים בעלי מעמד חברתי-כלכלי נמוך (מ-5% ל-2%), ובמקביל חלה עלייה באחוז התושבים החדשים שבאו מיישובים עירוניים בעלי מעמד חברתי-כלכלי גבוה יחסית (מ-55% ל-68%). הנתונים גם מראים שרוב התושבים שהיגרו בתוך תל אביב לרובע אחר - היגרו לרובע 91.
פרופ' עמירם גונן מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, החוקר תכנון עירוני, אומר כי יש כמה מאפיינים כלליים למברגנים. לדבריו, "הם צעירים ממעמד בינוני עם מרץ לעצב את הסביבה. אלה שחיים בתל אביב קשורים לקצב החיים בעיר, מקומות העבודה שלהם בתל אביב והם קלטו את המסר האמריקאי המערבי ורוצים איכשהו לגור בעיר אבל להחזיק את הדבר השני ביד - בית בסגנון אישי. יש להם פחות כסף מאלה שנכנסו לנוה צדק; אם היה להם יותר כסף הם היו הולכים למקומות יותר טובים. כלומר, החלום הוא אותו חלום, רק עם תקציב אחר".
לדבריו, "הג'נטריפיקטורים הראשונים היו צריכים להיכנס לסביבה לא סימפטית מבחינת נוף בנוי ומבחינת הרכב האוכלוסייה. הם בגדר חלוצים, אבל פרטיים, ונושאים תקווה שהרכב השכונה ישתנה ושמחיר הדיור יעלה במידה ניכרת. זהו הימור חברתי ונדל"ני".
על פי פרופ' יצחק שנל מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, החוקר תהליכי התברגנות, "יש בכניסת תושבים חדשים לשכונות ממד אלים; התהליך יוצר קיטוב - אוכלוסייה ענייה מול אוכלוסייה עשירה - והדבר מביא לאנטגוניזם". האדריכל ד"ר חיים יעקבי, יו"ר עמותת "במקום", מוסיף כי "הטענה לא צריכה להיות כלפי המשפחות המברגנות, אלא טענה פוליטיות כלפי רשויות התכנון, המתכננות תכנון עירוני על פי מדדים כלכליים".
ג', בת 38, אם לשתי בנות, באה עם בן זוגה לשכונה לפני כתשע שנים. "זו היתה שכונה של פשע, סמים ומצוקה", היא אומרת, "והוותיקים נתנו תחושה שאנחנו משתלטים להם על המקום". לדבריה, "זו תרבות אחרת - אלה אנשים של צ'כונה.
ההבדל הוא לא בין מזרחים לאשכנזים אלא בהבדל תרבותי, בהשכלה. יש אנשים שגדלו כאן והתפתחו, אבל לחלקם יש עניין טריטוריאלי כמו לילידים אינדיאנים". היא אומרת כי את המתיחות בין החדשים לוותיקים אפשר להבין: "לא נעים לחיות בבית רעוע בחדר וחצי לחמישה אנשים, כשמגיעים אנשים שבונים ליד שלוש קומות; אז הם מרגישים קנאה ומרמור, אבל מבינים גם את היתרון - פתאום המעברה הקטנה שלהם נהפכה לפיסת נדל"ן".
לדבריה, התושבים החדשים השביחו לוותיקים את השכונה: "לאלה שנולדו כאן אין כוח, לחדשים יש יותר מחויבות". עוד היא אומרת: "לא נעשתה כאן פעולה אלימה, אלא יש פה עניין של היצע וביקוש. החיים השכונתיים קיבלו תפנית. אם פעם היה כאן משהו כמו מושב או קיבוץ, אז עכשיו החיים יותר בורגניים".
לדעת חלק מבני השכונה, החיים הבורגניים שמביאים אתם התושבים החדשים דווקא טובים. "אני אוהבת את השינוי", אומרת ח', בת 45, אם לשתי בנות, ילידת השכונה ותושבת המקום. "זו תנועה, תנופה והתחדשות". והיא מוסיפה: "מנקודת המבט שלי, הם באו להתארח כאן. הילדים שלנו מוצלחים והבתים שלנו יקרים ובגלל זה הם באו לגור פה, ואם מישהו יתבלבל, יהיה לי מה לענות לו".
עוד היא אומרת, "תהליך ההתחדשות לא ניתן לעצירה. זה יקרה בכל מקום. איפה זה מעמיד אותי? זה שם אותי עם מי שיש לו כסף. כל עוד אין לחדשים היכולת להוציא אותי החוצה - זה בסדר".
ובכל זאת, הבידול שמייצר תהליך ההתברגנות בין התושבים בא לידי ביטוי. ג' מתארת למשל את ההפרדה בין שתי הקבוצות בגנים הציבוריים. לדבריה, "הגינה ליד הבית שלנו קרובה לאזור שכל הוותיקים גרים בו, ולי לא כל כך נעים להיות שם. אנחנו הולכים לגינה אחרת והם הולכים לגינה פה". גם שינצקי-כחלון אומרת: "החלוקה בבילוי בין שני הגנים כל כך ברורה. בגן אחד הוותיקים, והחדשים שפוחדים להידבק הולכים לגן החדש".
הפרדה נוספת, שנחשפה ב"מעריב" לפני שנה, התקיימה בבית הספר היסודי בלוך, שם יצרו כיתות נפרדות לילדים בני התושבים החדשים ולילדים מבני השכונה. ד', בת 35, בת השכונה שבתה לומדת בכיתה של הוותיקים, אומרת כי לא אהבה את הצגת הדברים. לדבריה, "לפני שהתחילה השנה כל ילד ביקש להיות עם חבר שלו וכך נוצר מקבץ; כל החבר'ה שבאו מבחוץ ויצרו קשר - ביחד, וכל השאר בכיתה שנייה. אין כאן אשמים - זו המציאות". ד' אומרת כי הקשרים נוצרים בין ההורים כבר בגנים בשכונה. לדבריה, בגן הפרטי בשכונה שאליו שלחה את בתה "כל ההורים כמעט היו חדשים; הישנים הולכים בדרך כלל לגן הציבורי. אני מניחה שזה קשור ליכולת הכלכלית".
ואמנם, זירה עיקרית לבידול בין חדשים לוותיקים היא זירת היכולת הכלכלית. תומר דברת, המנהל החדש של המתנ"ס השכונתי, ששופץ לא מזמן, חושב כי יש לא מעט משפחות הנפגעות מתהליך ההתברגנות שהשכונה עוברת. לדבריו, "יש כאן הרבה אנשים קשי יום והם קצת סובלים מזה. יש לנו הרבה אנשים במצוקה שמבקשים לקבל הנחות; אנחנו רואים לפי הבקשות, שיש לנו כאן חבר'ה קשים ובמצב לא נעים מבחינת סוציו-אקונומית. יש ועדת הנחות מסודרת - אבל זה לא פשוט, המחירים של החוגים לא מתאימים לשכונת מצוקה".
ד' מספרת על אחיה הצעיר שאינו יכול לקבל מלגת לימודים מהעירייה, מאחר שהשכונה אינה מסווגת כחלשה. לדבריה, "ההורים שלי מהוותיקים והמשפחה לא חזקה, אבל בשביל כמה משפחות חלשות העירייה לא משנה את הסיווג. יכול להיות שאחי נפגע מהתהליך שהשכונה עוברת כי הוא לא קיבל מלגה, אבל זה לא נורא, הוא יעבוד ויממן את עצמו".
תושבת חדשה במזרח תל אביב על התושבים הוותיקים: "פתאום המעברה שלהם נהפכה לנדל"ן"
תהל פרוש
11.2.2008 / 8:29