ביום חורף אפור באוניברסיטת תל אביב, נראה כי החיים בקמפוס חזרו למסלולם: בשבילים המוריקים סטודנטים ממהרים לשיעורים, כיתות הלימוד מלאות, במזכירויות שוררת אווירת עבודה, ובקפיטריות הסטודנטים מוצאים מקלט מהקור ומפטפטים בעליצות על מבחנים, "הישרדות" והגרסה האמריקאית של "בטיפול".
באוניברסיטאות האחרות התמונה דומה: כמה שבועות לאחר שהאוצר והמרצים הצליחו להגיע להסכם ולמנוע ברגע האחרון את אובדן שנת הלימודים, הסמסטר הראשון המחודש נמצא בעיצומו, לוח השנה האקדמי עבר את השינויים הנדרשים, ונראה כי זיכרון השביתה נקבר תחת ערימות הספרים והמטלות.
אבל מתחת לחזית הרגועה רוחשים רגשות אחרים. "שמעתי המון מרמור נגד סגל המרצים, תחושה של ניכור וייאוש, בעיקר אצל חברים בשנה ב' ו-ג' של התואר הראשון", מספרת אפרת דסקל, תלמידת תואר שני ומתרגלת באוניברסיטה העברית. "הסטודנטים הרגישו שזנחו אותם. האמון בין המרצים לבין הסטודנטים נשבר, וזאת פגיעה לטווח ארוך".
הסמסטר הראשון, שנפתח סוף-סוף באופן רשמי, יימשך ברוב המוסדות עד סוף מארס או אפריל. השנה תימשך אל תוך הקיץ ואפילו עד ספטמבר, מה שלא יאפשר למרצים ולסטודנטים לצאת לחופשת קיץ; בעבור חלק מהתלמידים, מדובר בתקופה שבה תיכננו לעבוד ולהרוויח כסף שיכלכל אותם בשנה הבאה. ומכיוון ששיעורים ספורים - אלה שהועברו על-ידי מרצים מן החוץ, הסגל הזוטר או המתרגלים - כן התקיימו במהלך השביתה, נערכו בשבועות האחרונים בכל האוניברסיטאות מבחני סיכום במקביל ללימודי הסמסטר.
"אנחנו לומדות למבחנים תוך כדי קורסים, ויש מבחנים שמתקיימים במקביל לשיעורים", מספרת סיון מגדל, תלמידת שנה שלישית במדעי החיים והרפואה בתל אביב, שנופשת זמנית עם ארוחה תאילנדית בקפיטריה. "כל הלו"ז השתנה. אנחנו צריכות להירשם לתואר שני ואין לנו ציונים".
"האמת היא, שבמשך השביתה חשבתי שהמאבק צודק", מוסיפה חברתה ללימודים טל אמזל, "אבל ביום שאחרי, כשהגיעו להסכם שאפשר היה להגיע אליו כבר קודם, הרגשתי קצת כמו קורבן".
לא רחוק ממגדל ואמזל רכונים דימיטרי ברז ואורי מאי על דפי נוסחאות צפופים. הם נראים כמו שני תיכוניסטים שהתגנבו לאוניברסיטה, והם אכן כאלה - צמד תלמידי י"ב, שמצויים בעיצומה של שנה ג' ללימודי תואר ראשון במתמטיקה ומחשבים, במקביל ללימודיהם הרגילים בתיכון.
"כשהשביתה התחילה בבית הספר זה היה דווקא נחמד", מספר מאי, "אבל אחרי שבועיים גם באוניברסיטה התחילה שביתה. אחרי עוד שבועיים המתרגלים לא היו יכולים להמשיך בלי מרצים. התרגולים הופסקו בהפתעה, חלק מהמתרגלים לא הודיעו, אפילו לא במייל. היה לנו זמן פנוי אבל לא מנוצל, כי לא חיפשנו עבודה מראש".
"עכשיו השביתה נגמרה, ואנחנו לא חושבים שהיא הצדיקה את עצמה", מוסיף ברז בלהט נעורים. "המרצים לא התחשבו בסטודנטים, שלומדים את החומר באופן קטוע. השיעורים נמשכים יותר זמן ואנחנו חוזרים הביתה ב-22:00, ויש גם שיעורי השלמה ביום שישי. גם המורים וגם המרצים היו אגואיסטים". ומאי מסכם: "אנחנו מעוצבנים, אבל מרגישים קצת כנועים".
כל קיץ קורה דבר מה
התחושה הזו משותפת לסטודנטים רבים, גם אלה המביעים תמיכה במטרות השביתה: הם כבר התרגלו לכך שקיום שנת הלימודים כסדרה הוא בגדר אופציה בלבד. "סטודנטים בשנה ג' עברו את מלחמת לבנון, את שביתת הסטודנטים ועכשיו את שביתת המרצים. לא היתה להם שנה אחת נורמלית", אומר תלמיד שנה רביעית במשפטים וחשבונאות, שביקש לא להזדהות כדי לא להסתכסך עם הסגל.
בניגוד לתלמידים הוותיקים, למודי השביתות וההפרעות, תלמידי השנה הראשונה דווקא התחילו את אוקטובר מלאי התלהבות ותקווה. "חסרה לי אווירת האוניברסיטה, כי בסמסטר הראשון למדנו רק שעה ביום. באתי כל יום ב-18:00 לשעה והלכתי", מספרת אלה סולטן, תלמידת שנה א' לחשבונאות ומשפטים בתל אביב. "זה העציב אותי קצת. ציפיתי לשנה א' באוניברסיטה שתהיה עם יותר אווירת לימודים".
"אני מתרגלת תלמידי שנה א' בשני קורסים, והסטודנטים שלימדנו לא עברו תהליך חיברות מלא", אומרת דסקל, "הם לא רכשו מיומנויות בסיסיות של לימוד - סיכום מאמרים וניתוח ביקורתי שלהם. יש גם ידע כללי שצוברים תוך כדי לימוד, כשתיאוריות מחוגים וקורסים שונים מתחברות זו לזו, וזה לא קרה. הם היו עוד יותר לחוצים כי היה להם יותר מדי זמן פנוי, אז הם הקדישו לתרגילים של חצי עמוד זמן רב מדי, ונכנסו לפרופורציות לא נכונות לגבי הלימודים".
שותפתה לדירה של דסקל, שיר בן-אור, התייאשה כל כך מהציפייה לתחילת שנה א' בלימודי היסטוריה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית עד שהחליטה לדחות את תחילת הלימודים לשנה הבאה. "חיכיתי די הרבה זמן שהשביתה תסתיים. רציתי לראות אם יאפשרו לי ללמוד כמו בן-אדם וגם לעבוד בקיץ, וכשזה לא קרה החלטתי לדחות את הלימודים. אני מעדיפה לעבוד ולהרוויח כסף בתקווה שיספיק גם להעלאת שכר הלימוד, אם תהיה.
"אפרת אמרה לי ששביתות עומדות להיות חלק מסדר היום האקדמי שלי, ואני צריכה להתרגל לזה", היא מוסיפה. "אבל אני מעדיפה להתחיל מחדש, בתקווה שברגל ימין".
הבלגן שאחרי השביתה
סטודנטים אחדים מודים כי לשביתה היו גם יתרונות: "בדיוק סיימתי תואר ראשון, אז היה לי קצת חופש", מספרת ענבל ישראלי, תלמידת תואר שני בייעוץ חינוכי. "להיות קצת עם חברים, להיות קצת לבד, לסיים חובות אחרונות לתואר. וגם עבדתי יותר - אני גננת משלימה, ותמיד שמחו כשבאתי". גם סולטן אומרת כי "חשבונאות ומשפטים זה מסלול קשה, ובשביתה למדתי קורסים בחשבונאות וכל מה שנשאר לי זה משפטים. כך שגם הרווחתי".
בתום השביתה קבעה כל אוניברסיטה לוח זמנים ומתווה בחינות, וכן התדיינה עם אגודות הסטודנטים לגבי הקלות והטבות לסטודנטים. ההישגים תלויים, במידה רבה, ביכולת המיקוח של כל אגודה (ראה מסגרת). "ברגע שהודיעו שחוזרים, נהיה בלגן אטומי", מספר אורי דקל, יו"ר אגודת הסטודנטים בטכניון. "הגענו לסידורים עם הנהלת הטכניון - למשל, שקורסים חלקיים יינתנו מההתחלה - והם לא הוציאו הנחיות, וגם כשהוציאו הן היו הפוכות למה שסוכם.
"אני נכנסתי למשרד של נשיא הטכניון ואמרתי לו שהמינימום זה להוציא מכתב לסטודנטים, ובאמת אחר כך הפיצו משהו במייל, עם הנחיות נכונות לאותו שבוע. השביתה, וגם המהלכים שנעשו אחריה, התנהלו בלי שעשו כל הסברה, וזה יצר מרמור וכעס מאוד גדול".
ואכן, נראה כי יותר מכל, חשו הסטודנטים שבדרך למאבקם נטשו אותם המרצים במערכה. לאורך השביתה, עידכנו רוב המחלקות את תלמידיהן באמצעות מיילים. בתומה, התוודעו רוב הסטודנטים ללוח הזמנים החדש בהודעות מייל, או באתר האוניברסיטה.
חלק מהמחלקות גם קיימו פגישות עם הסטודנטים. "לאחר השביתה הפקולטות ניהלו כל מיני פגישות לצורך הסברה, ליידע מתי מתקיימים השיעורים וכו'", מספר פרופ' דני לויתן, רקטור אוניברסיטת תל אביב, "מכיוון שהוספנו שעות גם בערב ובימי שישי, זה דרש שהסטודנטים יקבלו הסברה ממש פרטנית".
במקומות שבהם הקדישו המרצים זמן להקשבה והסברה במהלך השביתה, גמלו להם הסטודנטים באהדה פומבית: ראש המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית, פרופ' אבנר דה-שליט, זכה לציון לשבח מעיתון הסטודנטים של אגודת הסטודנטים, "פי האתון", על פגישות עם סטודנטים שאירגן במהלך השביתה.
"כינסנו שלושה מפגשים של מרצים וסטודנטים", מספר פרופ' דה-שליט, "היה כעס מצד הסטודנטים, אבל הוא נבע בין השאר מאי הבנה של סגנון המאבק, שהוכתב על ידי שיקולים אסטרטגיים: לא להתחיל לדבר על מצב ההשכלה הגבוהה, לא לשחק לידי האוצר כדי לא לקבל צווים.
"בסך הכל אנחנו מאוד אוהבים את הסטודנטים, והיתה תחושה לא נעימה שדופקים אותם. ליוויתי מקרוב גם את שביתת המורים, וראיתי את ייסורי הנפש שלהם בנושא הזה: אתה רואה בעיניים את האנשים שנפגעים מהשביתה. אחרי היוזמה שלנו, גם ראשי מחלקות אחרים עשו דברים דומים".
בסך הכל, מי שהפסיד מהשביתה היו הסטודנטים.
"לטווח הארוך זה היה גם אינטרס שלהם, אבל נכון שהם סבלו. עם זאת, צריך לקחת בחשבון שלימודים באוניברסיטה כוללים בערך 30% לימודים פרונטליים. חוץ מזה לומדים המון גם ממפגשים פרטניים עם מרצים, מישיבה בספריה. כך שהלימודים נפגעו, אבל זה לא בלתי הפיך".
"לדעתי הסטודנטים הפסידו בטווח הקצר והרוויחו בטווח הארוך - והייתי בקשר עם הרבה סטודנטים", טוען עמיתו של דה-שליט למחלקה, פרופ' ירון אזרחי, שאף הוא זכה לציון לשבח מהסטודנטים על פעילותו בזמן השביתה. "הם הבינו שאם האוניברסיטה העברית תהפוך למוסד מדרגה עשירית, גם התארים שלהם יסבלו. הם גם יודעים שעכשיו נעשה שמיניות באוויר: אני מתכוון להתנדב הרבה מעבר לדרישות, אנחנו מרגישים אחריות.
"במהלך השביתה חשתי אכזבה עמוקה מכך שאני לא יכול להיות בכיתה, וללמד קורסים שהכנתי", מוסיף אזרחי. "הרגשתי כמו פרה שרוצה להניק ועטיניה מתפוצצים מחלב. לכן, בהפגנות התמיכה של הסטודנטים, אמרתי להם שהתגעגעתי אליהם. המגע עם הסטודנטים חיוני למחקר - הם שואלים שאלות שמרעננות את החשיבה. אתה נחשף לסוגים של מוחות בלתי צפויים".
האם הרווחת מהשביתה יותר זמן מחקר?
"לא, משום שהזמן הזה היה מתוכנן להוראה ולא למחקר. מחקר לא עושים רק כשיש לך זמן. גמרתי ספר ושלחתי אותו להוצאה לאור, אבל זה היה אמור לקרות בכל מקרה".
התזמורת המשיכה לנגן
"סגל בכיר באוניברסיטה לא מלמד הרבה, ולכן השביתה לא היתה משמעותית מבחינת התקדמות במחקר", מסביר פרופ' עמנואל קרסובסקי מבית הספר למוסיקה באוניברסיטת תל אביב. הוא בילה את רוב השביתה באוניברסיטה, בשיעורים פרטניים עם סטודנטים. "מה שאפשר לדחות דחינו, אבל תזמורת בית הספר היתה עכשיו בארה"ב - אז הם לא ינגנו? זה היה פיקוח נפש מבחינה מקצועית, כך שהשביתה לא כל כך הורגשה".
כך גם במחלקה לתיאטרון: "חלק גדול מהפעילויות נמשך - למשל, הדרכה בהפקות, הצגות שעדיין הופקו", מספרת פרופ' מרים גורצקי, מהמחלקה לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. "אי-אפשר היה לנצל את הזמן הזה לעשות תוכניות, לנסוע. אבל המחקר המשיך וקיבלנו חלק מהשכר".
מה גרם לשביתה להימשך כל כך הרבה זמן - יותר משביתת המורים, שביתת הסטודנטים וכל שביתה אקדמית אחרת? סטודנטים ומרצים מונים בין הסיבות את ההחלטה האסטרטגית למקד את המאבק בשכר ולא במצב ההשכלה, שמנעה מבית הדין לעבודה להוציא צווים שיחייבו את המרצים לחזור לעבוד; את האדישות הציבורית למאבק, שהובילה את האוצר להשתהות במציאת פתרון ואת תחושת הייאוש של המרצים, שהרגישו שהם נלחמים על עתידם המקצועי ועתיד האקדמיה ואין להם מה להפסיד.
להתארכות השביתה תרמו גם ההתנהלות האגרסיווית של האוצר, והעובדה שהמרצים פשוט יכולים היו לשבות יותר זמן מאחרים. "המרצים הם מגזר חזק, שיכול להרשות לעצמו לשבות גם שנה: יש להם קרן שביתה גדולה, ויש להם סבלנות שאין למגזרים אחרים", מסביר אוהד קרני, יו"ר הסגל הזוטר באוניברסיטת תל אביב.
לסגל הזוטר, לעומת זאת, אין קרן שביתה או אורך נשימה. "הרבה מהם נפגעו מהשביתה, בעיקר מורים מבחוץ, כי אופן ההעסקה שלהם השתנה, ויש להם יותר עבודה: שלושה מועדי בחינה, יותר שעות קבלה. הם צד שלישי שלא שבת - ונפגע", אומר קרני.
עם תום השביתה פורסם כי מרצים מן החוץ וסגל זוטר שהיו אמורים לעבוד בסמסטר הנוכחי, קיבלו מכתבי פיטורים. האוניברסיטאות טוענות שמדובר בדיווח שקרי, שמקורו בטעות: "יכול להיות שיש מרצים מן החוץ שלא יכולים להתאים את עצמם ללו"ז החדש, אבל מחלקת כוח האדם של האוניברסיטה לא הוציאה מכתבים לאף אחד", טוענת בלהט אורית סוליציאנו, דוברת האוניברסיטה העברית, "דיברתי עם כוח האדם של האוניברסיטאות האחרות, וגם אצלן זה לא קרה".
"עם מורים מהחוץ היתה לנו בעיה", מסביר פרופ' לויתן מאוניברסיטת תל אביב. "לא היה ברור אם הם יכולים ללמד בסמסטר החדש, שיימשך עד אמצע הקיץ, או שיש להם תוכניות אחרות. הוצאנו מכתבים בנוסח: 'אנא הודיעו לנו אם אתם מסוגלים לקיים שיעורים, או שנצטרך למצוא מורה אחר'. מאוד הופתעתי שזה התפרש כך בתקשורת". גם אוניברסיטת חיפה מסרה כי לא נשלחו מכתבי פיטורים לסגל הזוטר.
משכילים, אבל בלי עתיד
גם ללא מכתבי פיטורים, מצבם של הסגל הזוטר והמרצים מבחוץ עגום: מדובר בעובדים משכילים, שמועסקים בחוזים זמניים עם משכורת נמוכה, ומפוטרים כל שנה, ללא קביעות.
"יש כיום תרבות של עובדי קבלן, אנשים שכאילו משויכים למעמד הבינוני אבל נלכדים במשרה שלא מספקת עתיד, קביעות או תנאים", אומר ד"ר דוד לוין, מרצה מן החוץ במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית וחבר סגל ההוראה באוניברסיטה הפתוחה.
"אני לא תלוי באוניברסיטה העברית, אבל יש לי מכרים שחיים מזה. הרגשתי שיש לאקדמיה גם מחויבות חברתית, ועצוב לי שלא מצאו דרך לשלב את העניין האידיאולוגי. יש כמיהה שהאקדמיה תסמן נתיב בעניין הזה, אפילו כדי לשפר את תנאיהם של מרצים מן החוץ וסגל זוטר".
"זה מאוד מטריד", מסכים פרופ' דה-שליט. "גם בנושא הזה ביקשתי מכל המרצים מן החוץ להתכנס, ואנחנו שוקלים להפריש להם תקציבים למחקר. יש מרצים מן החוץ שיש להם קריירה מחוץ לאוניברסיטה, והם מעבירים קורס אצלנו, ויש אנשים שזו עבודתם, שנשארו במצב הזה כי המדינה לא הקצתה מספיק תקנים. הם האוכלוסייה הכי מנוצלת".
"אני חושש מאוד מבחינת דימוי האקדמיה", מוסיף ד"ר לוין, "ברגע שהכל הופך למאבק שכר, אני חושש שזה ירתיע אנשים שרוצים לראות באקדמיה אמצעי לשינוי עולם".
האוצר התכופף
שביתת המרצים הבכירים פרצה ב-20 באוקטובר 2007, לאחר שנכשל משא ומתן בין נציגי המרצים לממונה על השכר באוצר ושרת החינוך. המחלוקת נסובה על גובה תוספת השכר, ועל מנגנון למניעת שחיקת השכר בעתיד. כ-5,000 חברי הסגל האקדמי לא לימדו, אך המשיכו במחקר. הסגל הזוטר ומרצים מן החוץ המשיכו ללמד.
המרצים הבכירים טענו, כי שכרם נשחק בשיעור של 35% מאז 1997 וב-15% מאז חתימת ההסכם האחרון, ב-2001; האוצר העריך את השחיקה בלא יותר מ-2.9%. בינואר, לאחר שגבר החשש לאובדן הסמסטר, פנו ראשי האוניברסיטאות לבית הדין לעבודה, בבקשה להוציא צווי מניעה למרצים.
89 יום לאחר שהחלה, הגיעה השביתה לסיומה בסוף ינואר, בעקבות הסכמה בין הצדדים על המתווה של יו"ר ההסתדרות עופר עיני. לפי המתווה יקבלו המרצים תוספת שכר מצטברת של 24% עד 2009, מתוכם 18.6% ייפרסו על פני שנתיים, וכן סכום נוסף שישולם באמצעות החלת התמורה לוותק על חלק גדול יותר משכר המרצים. ההסכם יימשך עד 2009 בלבד.
צועקים יותר, משיגים יותר
לקראת סיום השביתה החלה התאחדות הסטודנטים הארצית לפעול למען השגת הקלות לסטודנטים: במכתב ששלחה לוועד ראשי האוניבסיטאות דרשה ההתאחדות לקיים סמסטר השלמה (דרישה שלא התקבלה בסופו של דבר), שלושה מועדי בחינה לכל קורס במקום שניים, ולרשום את הציון הגבוה מתוך שני מבחנים. שתי הדרישות האחרונות התקבלו כמעט גלובלית; מעבר לכך, ניהלו אגודות הסטודנטים משא ומתן נפרד עם הנהלות האוניברסיטאות.
"לאוניברסיטאות היה נוח להתעלם מהמחיר ששילמו הסטודנטים. במקום להתמודד אתם ברמה הארצית, הן העדיפו להתמודד עם כל אחד בנפרד", אומר פעיל באחת מאגודות הסטודנטים. בין ההישגים שהשיגו האגודות - שבועיים נטו של בחינות בלי לימודים בתחילת הסמסטר הראשון באוניברסיטת בר-אילן, הוצאת ציונים נמוכים במיוחד מהממוצע, ומתן "עוברים בינאריים" - ציון עובר/לא עובר במקום ציון מספרי, כדי לא לפגוע בממוצע.
באוניברסיטת בן גוריון הגיע הדיון בהקלות עד איומים בשביתה והפגנות של מאות סטודנטים. "קיבלנו הטבות יותר מכל אוניברסיטה אחרת", טוען יו"ר האגודה יונתן גרין. "גם בזכות ההפגנה, אבל בעיקר דרך הפנייה לרציונל של ראשי האוניברסיטה".
גם אורכה של שנת הלימודים משתנה בין האוניברסיטאות: "הוספנו לימודים בימי שישי ובשעות הערב, כדי לשמור על סמסטר קצר ולאפשר לסטודנטים לצאת לעבוד בקיץ", מסביר פרופ' דני לויתן מאוניברסיטת תל אביב, "זאת בניגוד לטכניון, שבאופן סיסטמטי מקיים כל קורס וכל שעה במשך 14 שבועות".
ההבדלים בהקלות עשויים ליצור, לכאורה, פערים בהערכת הציונים מהאוניברסיטאות השונות. לטענת סיון מגדל, תלמידת שנה ג' במדעי החיים והרפואה בתל אביב, "הבעיה היא שההסכמים שונים בכל אוניברסיטה. במועמדות לתואר שני אני מתחרה נגד אנשים מחיפה, ויש להם חמש נקודות בציון יותר ממני. אם עושים הסכם, שיעשו בכל הארץ. בסך הכל כולם מתחרים בכולם". על כך עונה פרופ' לויתן כי "תואר ראשון מונה 120-160 שעות, ובתוך זה ההבדל הוא בקורסים בודדים, וזה לא משמעותי".
אחרי השביתה: איך משלימים את ימי הלימוד האבודים?
נעמי דרום
15.2.2008 / 9:14