נולדנו לעבוד

"עובדים נון סטופ, מצפים ממך להיות עבד - ואנשים יודעים שזה מה שמצופה מהם. הם עובדים כך גם כשזה נדרש וגם כשלא". כך מתאר ניצן שילון, בן 32, הכותב דוקטורט במשפטים וכלכלה באוניברסיטת הרווארד, יום שגרתי באחד ממקומות העבודה המבוקשים בעולם, בנק השקעות בוול סטריט שבו עבד כמה חודשים. "יש פיקוח של 100%: החדרים שקופים מלמעלה ועד למטה. הבכירים יושבים לבד, בעוד השאר יושבים עם שותפים לחדר בלי פרטיות. המסכים של המחשב מופנים כלפי חוץ כדי שכולם יוכלו לראות את מה שנמצא על המסך, והמחשב חסום לאתרים שאינם בשימוש בעבודה".



עבודה, כמקור להגדרה עצמית האמורה להוביל לתחושת תועלת וגאווה, היא עניין מודרני. ברומא העתיקה, למשל, נורמות העבודה שאליהן שאפו כולם היו שונות לגמרי. "זה היה ביזיון לעבוד; דבר לא מכובד בכלל", אומר פרופ' אורי פוזננסקי המתמחה בעת העתיקה. "מסחר היה העיסוק הבזוי ביותר. עבודת אדמה היתה פחות בזויה מכיוון שזו עבודה בטבע, עובדים וקוצרים את הפירות. הנורמה, האידיאל שאליו שאפו כולם, היה בעצם זמן פנוי".



אבל זמן פנוי היה רק בגדר משאלה לשילון כשעבד בבנק ההשקעות האמריקאי. "בתקופות שעובדים על עסקה מגיעה מכונית לאסוף אותך מהעבודה ב-02:00 ומחזירה אותך לעבודה ב-07:00", הוא נזכר. "בתקופות שלא עובדים על עסקה ספציפית מגיעים לעבודה עד 09:00 ולא יוצאים לפני 23:00, אף שלא עושים כלום רוב היום. אף אחד לא אומר במפורש שצריך לעבוד ככה, אבל ברור לכולם שצריך. יש מחלקה שכל תפקידה לעקוב אחרי העובדים, לקרוא מיילים ולבדוק מרחוק מה נעשה על המסך. נאמר לנו שזה כדי שלא נעביר מידע פנים החוצה, אבל גם אמרו לנו שעובד ששלח מייל וצירף לינק עם תוכן פורנוגרפי לאשתו פוטר 'כי השתמש באופן לא נאות ברכוש שלהם'. את הארוחות כולם אוכלים בחדרים, כי הם טוענים שאין להם זמן. אף אחד לא יוצא החוצה מהבניין להפסקה. אם הייתי מגיע ב-09:00 הייתי מתגנב מהדלת האחורית; אם הייתי יוצא ב-22:00 מהעבודה הרגשתי אשם".



האנשים שהוא מתאר יכולים להיקרא וורקוהוליסטים, או עבדים כפי שהוא מכנה אותם. בכנס שיתקיים היום במשכנות שאננים בירושלים, שכותרתו "וורקוהוליזם - עבדות מודרנית", ידונו בין השאר בכך.



בתוך מגדלי זהב



וורקוהוליזם הוגדר לראשונה כתופעה ב-1971 כאשר ויין אוטס, כומר ופרופסור לפסיכולוגיה של הדת, פירסם אוסף וידויים של אנשים על התמכרות לעבודתם בספר "Confessions of a Workaholic". הביטוי וורקוהוליק, שהוטבע כמה שנים לפני כן, תיאר אנשים שעבדו יותר מדי אף שלא רעבו ללחם, וחייהם הוגדרו לפי דפוסי עבודתם.



הפסיכולוג פרופ' מולי להד, מייסד עמותת "משאבים" במכללה האקדמית תל חי, עבד במשך ארבע שנים כיועץ להיערכות במצבי לחץ ומשבר בחברות היי-טק. הוא זיהה את מה שהוא מכנה "עבדות במגדלי זהב". הוא סבור שהחברה אשמה בכך: "דוחפים את האנשים להתמכרות ויש סביבם מערכת שתומכת בהתמכרות ויוצרת אותה". המערכת הכלכלית, הוא מוסיף, תלויה בצורת עבודה משעבדת. "הכלכלה בנויה על עבדים מודרניים; לוקחים מהם את שעות הפנאי ושעות השינה. הם לא אסורים בשלשלאות ברזל אלא בשלשלאות פיתויים: יוקרה וחיזוקים כספיים".



שילון מסכים עם ההבחנה בין וורקוהוליזם לבין מבנה עבודה היוצר את התופעה. "אני לא בטוח שמה שראיתי שם היה וורקוהוליזם אלא נורמה שלטת", הוא אומר. "כשהם צעירים הם חושבים שהם יכולים להרוויח הרבה מאוד וללכת. בשנה טובה אפשר לעשות 300-350 אלף דולר, ואחרי חמש-שש שנים אפשר לעשות מיליון דולר בשנה". העובדים, הוא מוסיף, לא ממהרים לפרוש: "יש שם בנקאי בן 80 שעדיין מגיע כל יום, בשלוש בלילה, ועובד מעט יחסית - 12 שעות ביום".



ג', בת 36 שעבדה כמתכנתת בחברת היי-טק, מתארת מנגנון דומה, אם כי מתון יותר. "ניסו לדכא את מנגנון החיות שלי", היא אומרת. "כאילו קנו אותי ב-25 אלף שקל בחודש ואני שייכת להם. אם היה לי חצי יום שלא היה לי מה לעשות בו הייתי צריכה לדווח על זה - כדי שיידעו שיש כאן עוד משאב שניתן לנצל. הזמן שלי לא עמד לרשותי. הייתי צריכה להיות זמינה וציפו ממני להתמסר לעבודה באופן טוטאלי; הם אישרו לי למשל ללמוד יום בשבוע, אבל לא היו מרוצים. הם התנהגו כאילו יש לי מאהב ואני בוגדת בהם אתו".



לדברי להד, העבדות המודרנית נוצרת בזמן החתימה על החוזה האישי. "האדם כביכול חופשי ויכול ללכת מתי שירצה, אבל הוא נמצא במערכת מפתה והייררכית עד שהוא מאבד את רצונו", הוא מסביר. "אחר כך, בגיל 40 פלוס, למשל בהיי-טק, מרגישים שמאוחר מדי ונשארים מכורח. האבסורד הוא שככל שאדם משקיע ומקבל יותר הערכה וכסף - המתח גדל. אומרים לו שזה נהדר, אבל לקראת הדבר הבא תצטרך לעבוד יותר קשה. מי שלא עומד במתח נחשב למי שאינו מקצועי או ללוזר. אני קורא לזה אסירי ציון בציון".



תחושה ארעית



ג', שהעדיפה להתראיין בעילום שם מכיוון "שנפרדתי מהעולם הזה ואני לא מעוניינת שהבוסים שלי בהיי-טק יידעו מה קורה אתי", אומרת כי "עובדי ההיי-טק אוהבים לומר על עצמם שהם משפחה, אבל זה ההיפך הגמור ממשפחה. אכפת להם רק מהתועלת הרווחית ומכסף ולא ממי שאתה. בעבודה הנוכחית שלי, שבה אני משתכרת 40% מהשכר הקודם שלי, אני מרגישה שהעובדים אהובים. בהיי-טק יש תחושה ארעית; אתה יודע מראש שתהיה שם שלוש-ארבע שנים. יש הרבה פיטורים. בעבודה שלי אנשים עובדים 20 שנה ומרגישים שיש יחסים ביניהם. אני מניחה שזה קצת כמו להיות בקיבוץ, שמתעניינים במה שאני עושה ולא רק בתפוקה שלי".



דוגמה לשימוש שעושים ארגונים בשפה המשפחתית מתארת ד"ר רונית קרק, ראש התוכנית "מיגדר בשטח" באוניברסיטת בר אילן. "לחוברת ההכשרה של מוטורולה קוראים 'שפת האם שלנו'", היא אומרת. "הארגונים, לא רק היי-טק אלא בכל שטח, בנו את עצמם כך שאנשים מגדירים עצמם דרך הזיקה שלהם לארגון, לפרופסיה". במוטורולה גם הוציאו סטיקר, 'I think therefore I M', שהעובדים מדביקים על מכוניותיהם".



קרק אומרת כי הנורמות הארגוניות חילחלו גם לזירת הבית. "שולחים את הילדים לטיפול ותמיכה אצל יועצים, לחוגים של דרמה ותנועה. יש כאן יצוא לגורמי חוץ, כמו שארגונים פועלים, כדי להיות יעילים בבית ולתפקד במינימום זמן - וכך לפנות זמן לעבודה מחוץ לבית".



מ', בן 43, אב לילדה בת שלוש ולשני ילדים גדולים, הוא אדריכל במקצועו העובד בתפקיד בכיר בעיריית ירושלים. בשנתיים האחרונות מאז מונה לתפקיד הוא עובד, לדבריו, 13-14 שעות ביום בממוצע ובסופי שבוע "מנקה את השולחן". הוא מרגיש כמי שעובד בשלוש משרות. "לעבודה יש מקום נכבד בחיים שלי. הייתי שמח שהיא לא תתפוס את המקום הראשון, אבל היא תופסת. הייתי שמח לעבוד פחות שעות. אם אחליט לעבוד פחות שעות אולי אגלה שהשד לא נורא. אבל זה חלק מהמוניטין, להיטיב עם המערכת ולתת שירות טוב".



ד"ר דפנה כצנלסון-בנק, פסיכולוגית קלינית, אומרת כי וורקוהוליסטים הם אנשים טראגיים. "זוהי נכות רגשית מודרנית. הם מאופיינים במחשבה כפייתית סביב העבודה וסביב האישורים שהם מקבלים על עבודתם. בדרך כלל הם לא פנויים רגשית למשפחתם, גם אם יאמרו שהם עושים את הכל רק למענה". היא מוסיפה שזה "בעיקר העניין הנפשי של כמה העבודה מגדירה אותך. זה לא עניין הכסף. מפיקי טלוויזיה מקבלים 4,000 שקל בחודש ומתמכרים לזה. הם מתמכרים להגדרה שלהם כאנשי ברנז'ה".



על ההבחנות האלה אומר מ': "זה אולי מזוכיזם אבל לא התמכרות למזוכיזם. זו התמכרות לקריירה, להישגיות, לרצון להתקדם בחיים. אולי אם הייתי נולד לאבא עשיר וכסף לא היה אמור להכתיב לי את החיים, הייתי בוחר לי חיים אחרים לחלוטין. מאחר שאני יודע שעלי לעבוד לפרנסתי, אני בתוך המעגל. אפשר להגיד לי תסתפק במועט, אבל ברגע שהגעת לרמת חיים מסוימת אתה לא רוצה לרדת ממנה". האם לדעתו המשפחה משלמת על כך מחיר? "בעבר הזמן שלי התחלק חצי חצי, משפחה ועבודה. כיום שעות הבית פחתו בצורה דרמטית".



עבודה היא כיף



דניאלה גורביץ', בת 42, אם לילדים בני 7, 10 ו-13, חוקרת ספרות ומנהלת תוכנית בי-אי רב תחומי באוניברסיטת בר אילן, מתארת גם היא סדר יום שיכול להיות מאופיין כוורקוהוליזם. עם זאת, היא מתנגדת להגדרה. "אני רוצה למחוק את ההבחנה בין הנאה לעבודה", היא אומרת. "אני לא מחשבת שעות ולא מחתימה כרטיס. אני יכולה להתחיל ב-09:00 ולסיים ב-01:00, הכל תלוי בפרויקט. אבל מה שאני עושה זה לא רק ייעוד אלא כיף. מצחיק אותי שאומרים שאני עובדת הרבה שעות".



העבודה, היא מוסיפה, "היא התחביב שלי. אני קוראת המון, וזה חלק מהעבודה וחלק ממה שאני אוהבת. אני אוהבת להוציא לפועל רעיונות וזו גם העבודה. אני לא מרגישה שאני עובדת הרבה, בעלי עובד פי שניים או שלושה ממני, הוא מנהל רכש באחת מהחברות הגדולות הבינלאומיות, ונמצא הרבה בחו"ל. אני לא חושבת שהילדים שלי סובלים, הם עסוקים בעצמם - יש להם חוגים".



ההתנגדות שלה להגדרה של וורקוהליזם מעוררת את השאלה, האם אפשר להגיע להישגים אמנותיים ומדעיים ללא התמכרות לעבודה? כלומר, האם אין זה טבעי להתמכר לעבודה מספקת? "בטהובן או איינשטיין היו אנשים יוצאי דופן שהקדישו את עצמם לקידום דבר יוצא דופן", אומר להד, "אבל רוב האנשים אינם עוסקים בעבודה כזאת".