את העבר, כידוע, אין להשיב. ואולם יש מקומות שבהם אפשר להיזכר בו - ושוקי פשפשים הם דוגמה טובה לכך. בין הסחורות המוצגות אפשר לראות עיצובים וקישוטים כמו של פעם, להריח את ניחוחם של ימים עברו, למשש בדים עתיקים ולהרגיש קרובים יותר לעבר - ולמי שהעבירו הלאה את החפצים בעלי ההיסטוריה, המוצעים לנו כעת תמורת פרוטות.
אין פלא, אם כך, ששוקי הפשפשים בערים הגדולות בעולם, כפאריס וברצלונה, נחשבים אתרי חובה לתיירים. סיבוב בשוק מעניק מפגש שונה עם העיר: לא מול אנשי השירות המקצועיים שלה, אלא מול התושבים עצמם; ולא עם אותן סחורות מיובאות שנמכרות בכל העולם, אלא עם חפצים משומשים יחידים מסוגם, ששייכים למקום כבר עשרות ומאות שנים.
גם בישראל יש לתיירים ולחובבי עתיקות מרכזים שבהם אפשר לאתר מציאות. שוק הפשפשים הגדול והוותיק במדינה נמצא ביפו, סמוך לכיכר השעון. באותם הרחובות והסמטאות מתנהל מסחר ער מאז המאה ה-19, ואפשר למצוא שם פחות או יותר כל מוצר: מרהיטים ובדים ייחודיים, דרך תכשיטים ונרגילות, וכלה בצעצועי עץ ומכשירי חשמל משומשים. "לכאן באים כולם", הכריז מוכר שבחנותו התגודדו זוג תיירים אמריקאים, נער עם תרמיל וציצית משתלשלת ושתי צעירות מתל אביב. בסמטה התקבצה גם משפחה עם שני ילדים קטנים והרבה שקיות גדולות, שבחרה לבלות יום שישי אביבי בין הדוכנים. לפני שיסיימו את הטיול הם ודאי יעצרו באחד מבתי האוכל שפזורים בין החנויות, או יחדשו את האנרגיות עם מיץ רימונים סחוט טרי.
בירושלים, חובבי הז'אנר ייהנו מאוד מסיבוב בשוקי העיר העתיקה, שמזכירים את האווירה בשוק הפשפשים היפואי. תיירים שמצטיידים בחפצי יודאיקה, צליינים שקונים בקבוקוני שמן בשמונה דולרים וצלבי עץ קטנים בעשרה דולרים, תיכוניסטיות שמודדות סנדלי עור חומים ומבקשות 100 גרם קפה טחון עם הל - כל אלה מצטופפים במבוך האבן, סופגים את ריח הממתקים והתבלינים, וכבר מתכננים איפה יקנחו בתום הסיבוב.
"אני אוהבת את דוכני הכפתורים של הזקנים", מספרת צעירה אחת, ומציגה לראווה את טבעת הכסף שקנתה, משובצת אבן בצבע טורקיז ("70 שקל, שם בפינה"). ומה בהמשך? "תיכף נעלה לגג של פטרה הוסטל לתצפית על העיר, ואחר כך נלך לחומוס בלינא. או שנמשיך בכלל למחנה יהודה", היא מתלבטת.
בבירה מתקיים מדי פעם גם שוק "חופשישי" שמארגנת החברה להגנת הטבע, ובו מתנהל סחר חליפין בפריטים שונים: "נותנים מה שלא צריכים, לוקחים מה שרוצים" הוא הסלוגן של השוק, שבו לא קונים ומוכרים בכסף, אלא פשוט מחליפים חפצים משומשים. בימי שישי שבהם נערך האירוע, במגרש הרוסים, אפשר לראות פעילים ירוקים נוברים ביסודיות בערימות בגדים שאין להן הופכין ומחייכים למראה קלטות שלא שמעו זה עשור.
גם לבאר שבע יש שוק מכובד משלה, השוק הבדווי, שבין דוכניו מוצגות סחורות שקשה למצוא בחנויות רגילות - והכוונה בעיקר לתוצרת הבדווית, שכוללת אביזרים לבית ולטיפול בחיות בר. "רק בשביל השוק שווה לגור כאן", מכריזים בחיוך א' וע', זוג סטודנטים השוכרים דירה בעיר. "אנחנו משתדלים ללכת מדי שבוע, ובכל פעם רואים משהו חדש".
מה הקנייה הכי מעניינת שעשיתם שם?
"קנינו מבדווי זקן שוט לאילוף גמלים, מחבל שחור קלוע, ב-60 שקל. הוא באורך שני מטרים ושוקל כמה קילוגרמים טובים, ונראה כמו פריט אקזוטי מאפריקה. ממש מציאה".
גם בעיר התחתית של חיפה מתקיים שוק פשפשים קבוע, שהתחיל לפעול עוד לפני קום המדינה. השוק מבוסס על חנויות יד שנייה, אך בימי שבת וראשון מתקבצים בו גם רוכלים חובבים שפורשים את מרכולתם ומציעים למכירה חפצים שונים.
ואולם, בעבר התלוננו הסוחרים כי בשנים האחרונות השוק שבק חיים - דווקא בתקופה שבה המעמד של חיפה כמרכז תיירות התחזק, לאחר פתיחת המרכז הבהאי בעיר, שיקום המושבה הגרמנית וייסוד אירועי "חג החגים" בתקופת חנוכה, חג המולד ורמדאן. "צריך להחיות את המקום, להפוך את הכביש למדרחוב. יהיה צורך בבתי קפה. יכולה להיות פה חגיגה", קבל גבי בן חיים, פסל ובעל חנות עתיקות, בכתבה שהתפרסמה לפני כחצי שנה ב"הארץ".
פלישת החובבנים
בין השווקים הוותיקים, בולט בחריגותו, נמצא שוק העתיקות בכיכר דיזנגוף בתל אביב. בניגוד לשווקים האחרים, השוק הזה חובבני לחלוטין: המחזור שמגלגל כל דוכן קטן מאוד - והעיקר זה הכיף.
הרוכלים אינם מחזיקים סחורה בחנויות, אלא מגיעים לכיכר פעמיים בשבוע בלבד כדי להקים ולפרק את דוכניהם תוך יום. בהתאם, האווירה בשוק מזכירה את השווקים של יום ראשון הנערכים במדינות כמו צרפת, גרמניה ואנגליה, שבהם אזרחים מקימים דוכנים ומציעים למכירה פריטים שצברו או שעברו בירושה במשפחתם. השוק דומה במקצת גם ל"גראז' סייל" אמריקאי, שבו מזמינים שכנים ומכרים ופורשים מחוץ לבית את הרכוש שמעוניינים להיפטר ממנו.
בהתאם לאווירה הלא רשמית בשוק, הקרבה וההערכה ההדדית בין הסוחרים ניכרות לעין. הם מתייעצים זה בזה בשאלת ערכו של פריט מסוים, צוחקים יחד ונזכרים באירועים קודמים. בעלי הדוכנים מספרים על קהילת אספנים ישראלית מגובשת, שמונה כמה עשרות אנשים ומאוגדת סביב העיסוק בעתיקות.
בשוק בדיזנגוף כל אחד יכול למכור - צריך רק להזמין מקום מראש ולשלם באופן חד-פעמי 50 שקל תמורת השכרת שולחן. "המוכרים מגיעים לא רק מתל אביב, אלא גם מצפת ומהדרום. רובם קבועים, וחלק מהם נמצאים בשוק מיומו הראשון", מספרת ידידה בר-צבי, שהקימה את השוק בשנת 2000 יחד עם יענקל'ה מנדל - אז מנהל אגף התרבות בעיריית תל אביב וכיום ראש אמ"י.
לדברי בר-צבי, "כרגע הביקוש לדוכנים עולה על ההיצע, ואנחנו נאלצים לדחות הרבה בקשות של אנשים שרוצים למכור. אנחנו מלאים לגמרי לחודשים הקרובים". עם זאת, בר-צבי מבטיחה שאם התוכנית להנמכת המפלס של כיכר דיזנגוף תצא לפועל, השוק יגדל.
מיהם האנשים שמבקשים למכור את החפצים שצברו לאורך השנים? "יש פה הרבה פנסיונרים, או כאלה שעובדים בעבודה קבועה ובאים לפה ביום שישי כתחביב", מספר יעקב דץ, שמוכר בשוק מיומו הראשון. "לדעתי יש פה מקסימום 20-30 אנשים שזה מקצועם ועיסוקם העיקרי".
דץ, צלם במקצועו, עוסק באספנות כבר 30 שנה. "אני פשוט אוהב את זה", הוא מספר. למזלו, הוא גם מצליח להתפרנס מהעתיקות - בעזרת האינטרנט, שם הוא מוכר את הפריטים שצבר דרך אי-ביי ובאתר האישי שלו.
גם מתי סער, שמוכר בשוק כבר חמש שנים, מאשר כי מדובר בעיקר בתחביב: "השוק הזה לא נועד לפרנסה, הרווחים נמוכים. יש מוכרים אמידים, שעובדים למשל בעריכת דין, מרוויחים משכורות יפות, אבל באים לפה בשביל הכיף. הם נהנים מכל רגע, ובכלל לא אכפת להם מה וכמה ימכרו. יש פה איש מחשבים אחד שמציע למכירה מקטרות, ונראה לי ששנה שלמה לא ראיתי אותו מוכר משהו. יש גם כאלה שבכלל לא רוצים למכור - הם נותנים מחיר גבוה מדי, כי כואב להם הלב להיפרד ממה שאספו".
היקף העסקים של מוכר המקטרות הוא אולי דוגמה קיצונית, אך נראה כי רוב הדוכנים בשוק אינם מגלגלים סכומים גדולים. לדברי סער, "יש דוכנים שעושים מאות שקלים ביום, ויש כאלה שעושים עשרות. אומנם יש סחורות שעולות אלפי שקלים, אבל אנשים לא עושים קניות כאלה ביום אחד". דץ מאשר כי הרכישות הגדולות לא מתבצעות בשוק, אלא בפגישות אישיות עם האספנים. "מי שרציני פשוט בא אלי הביתה", הוא אומר.
בני ירוחם, דור שני לאספנות (אביו מחזיק בדוכן בשוק) ובעל החברה שמספקת ציוד לסוחרים בכיכר דיזנגוף, טוען כי "לבוא לכאן זה כמו קפיצה לאירופה". ואולם, בין המוכרים נשמעים גם קולות אחרים. "רוב סוחרי העתיקות בשוק הזה ובישראל הם בכלל חובבים", אומר בעל דוכן. "גם בחנויות גדולות לעתיקות, שבהן נראה לך שהמוכר באמת מבין במקצוע, זה לא תמיד המצב: לפעמים הוא פשוט צבר קצת כסף ופתח חנות".
לדברי המוכר, אותם חובבנים שנהנים כל כך מהתחביב החדש פוגעים בבעלי המקצוע. "הם מוכרים בזול, אין להם מושג מינימלי, והם מביאים שטויות שאין להן ערך אמיתי. אין מה לעשות נגד זה", הוא מסכם.
עיסוק עם גוון נקרופילי
חלק מהקסם של שוקי פשפשים טמון בחד-פעמיות של הפריטים הנמכרים בהם - או במלים אחרות, בחוסר היכולת לחזות מה יימצא בשוק. גם בדוכנים שבכיכר דיזנגוף כל פריט הוא מפתיע ויחיד מסוגו: ספרוני מתח בני 50 שנה, דרגות צבאיות שאינן קיימות עוד, תכשיטים ישנים, לוח שנה לשלושת העשורים הקרובים ואפילו סט של כוסיות בקוטר שני סנטימטרים, עם עיטור מיניאטורי. "יש פה דברים מוזרים, שאי אפשר למצוא בחנויות רגילות", מסכם מתי סער.
מהיכן מגיעים הפריטים האלה?
דץ: "הגיעו לישראל דברים מכל העולם, וזה בכל מקום. פשוט מסתובבים. לפעמים הולכים לשוק הפשפשים ביפו ומוצאים שם. לשם מגיעות תכולות דירות של אנשים שמתו, או דברים מהזבל". דץ מספר לדוגמה על הדרך שעשה אליו ציור שהיה ברשותה של משפחה יהודית מדרום אפריקה במשך כ-200 שנה. אותה משפחה עלתה לישראל לפני כמה שנים, אך לא מצאה את מקומה, ובני המשפחה החליטו למכור את רכושם ולעקור מכאן. כך הגיע הציור מהמאה ה-18 לידיו של דץ.
העולים מרוסיה הביאו אתם הרבה עתיקות?
"אם יש פריט רוסי טוב מוכרים אותו בכסף רב ברוסיה. הפריטים הטובים באמת לא מונחים כאן. הסמלים והדרגות שיש כאן הם זיופים, והמטבעות מברה"מ אולי אמיתיים, אבל הם לא באמת שווים".
סער מספר כי "חלק מהדברים הם מחו"ל, אבל האמת היא שכל מה שנמצא פה הגיע מאנשים שמתו. יש בעיסוק הזה משהו מן הנקרופיליה: אתה מחפש בדברים של אנשים, נכנס לחיים של מישהו אחר. לפעמים מגיעים לדירות של אנשים מכובדים לאחר מותם ומוצאים אצלם כל מיני הפתעות, למשל בגדי נשים אצל גברים. זה כבר קרה לי, כשהגעתי לבית של אישיות מכובדת מאוד".
אז מי הם באמת הלקוחות? "רוב הקונים הם אספנים קבועים", מספרים בעלי הדוכנים. "יש להם כסף, והם מתמחים ומבינים בתחום שהם אוספים". דץ מספר על מנהל מחלקה בבית חולים ועל בעל חברת הנדסה גדולה שנמנים בין לקוחותיו הקבועים.
ירוחם מדגיש דווקא את הגידול במספר המבקרים, שמעיד על העניין המתרחב במה שיש לשוק להציע: "בשנים האחרונות רואים שאנשים יותר מעריכים יד-שנייה, ומבינים שיש לדברים ערך. לכן גם קשה יותר למצוא דברים כיום. אנשים כבר לא זורקים בקלות כמו פעם, ושומרים את מה שיש להם", הוא אומר. על היקף הפעילות בשוק בדיזנגוף אומרת בר-צבי כי "מדי יום שישי עוברים פה 3,000-5,000 אנשים, תלוי במזג האוויר".
ומה עם הדור הצעיר? "הצעירים מגיעים בשעות אחר הצהריים, ומחפשים דברים קטנים וזולים יותר", אומר דץ. "אני מעודד את הדור הבא של האספנים: אם יש ילד שהעין שלו נתפסה על משהו והוא רוצה שאמא תקנה לו, מיד אני עושה הנחה, שייקחו בשביל הילד. זה חשוב". גם בר-צבי מדגישה שבעבר הגיעו לשוק צעירים רבים, שממשיכים לבוא בשביל "צעצועים": דיסקים, סיכות ופריטים קטנים ואופנתיים אחרים. כדי למשוך אותם בהמוניהם היא מתכננת שורה של צעדים שיווקיים, בהם פרסום השוק ושילוב הופעות ובימת תיאטרון.
רווח עם טעם של פעם: העתיקות שחבויות אצלכם בבית שוות הרבה כסף
אפרת נחושתאי
22.2.2008 / 10:57