לשכת עוה"ד: "שמירה על תרבות הטיעון - דרך תלונה ללשכה ולא בתביעת לשון הרע"

על דברים פוגעניים שאומר עורך דין במהלך דיון בבית משפט על עורך הדין שמייצג את הצד הנגדי צריכה לחול חסינות מלאה - כך סבורה לשכת עוה"ד. הלשכה הביעה את דעתה בערעור על פסק דין של בית משפט השלום בראשון לציון מאוקטובר 2007, שחייב את עו"ד נפתלי קפשוק לפצות את עו"ד עמית דולב ב-20 אלף שקל בגין לשון הרע.



דולב תבע את קפשוק על שתי אמירות נגדו באולם בית משפט השלום בנתניה. לפי דולב, קפשוק ייחס לו הטעיה של בית המשפט, וכן טען כי נכווה ממנו בעבר באופן רציני.



בפסק הדין קבעה השופטת איריס סורוקר כי "ההתרופפות בתרבות הטיעון באולמות בית המשפט מחייבת הקפדה על לשון נקייה ומניעת התלהמות". לדבריה, החסינות הקבועה בחוק איסור לשון הרע - לפיו פרסום לשון הרע על ידי בא-כוחו של בעל דין תוך כדי דיון משפטי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - אינה מגינה על כל מה שנאמר בדיון שיפוטי.



לדברי השופטת, יש לבחון שני דברים: האחד - אם האמירה היתה רלוונטית לדיון, והשני - אם חריפות האמירה אינה חורגת מעבר לנדרש. במקרה הנוכחי, קבעה השופטת, מדובר באמירות קשות שנאמרו ללא בסיס עובדתי מוצק.



קפשוק עירער על פסק הדין לבית משפט המחוזי מרכז, בטענה כי בית המשפט השלום טעה בכך שלא קבע שהחסינות בחוק, שבסעיף 5)13), היא חסינות מוחלטת וגורפת.



בשבוע שעבר הגישה הלשכה, באמצעות עו"ד אמיר רוזנברג, בקשה להצטרף לדיון כ"ידיד בית המשפט", בטענה שהיא זו שקובעת את כללי ההתנהגות להם כפופים עורכי הדין. הלשכה תמכה בטענת קפשוק, וטענה כי החסינות הקבועה בסעיף 13(5) היא חסינות מוחלטת לעניין הליכים פליליים ואזרחיים. לטענתה, הסעיף מציב תנאי אחד בלבד לקיומה של החסינות והוא שהדברים נאמרו תוך כדי דיון.



לדעת הלשכה, התנהלות חריגה של עורך דין במהלך דיון משפטי יכולה להיות מטופלת באמצעות הליכים משמעתיים על פי חוק לשכת עורכי דין, או הליכי ביזיון בית המשפט. "הדרך החוקית הקיימת לשמירה על תרבות הטיעון באולמות המשפט אינה באמצעות הגשת תביעות בגין פגיעה בשם טוב על ידי עורכי דין נגד עמיתיהם למקצוע, אלא הגשת תלונה ללשכת עוה"ד", טענה הלשכה.



לפי הלשכה, יציקת תנאים על ידי בתי המשפט לסעיף החוק "עלולה לשבש באופן חמור את עבודת ציבור עורכי הדין, להצר את צעדיהם, ולפגוע בייצוג הנאות של לקוחותיהם. כתוצאה מכך ייפגע ההליך השיפוטי כולו". לדעת הלשכה, פסק דינו של בית המשפט לא רק צימצם את החסינות אלא ביטל אותה לחלוטין.



(בר"ע 1698/07)