אי אפשר בלי הפיליפינים

בעת קריאת הידיעה על תוכנית האוצר לצמצום מספר עובדי הסיעוד בישראל ב-40 אלף תוך שבע שנים, נזכרתי בשני נכדי הלומדים בימים אלה בשיעורי תנ"ך את עשרת הדיברות, וביניהן "כבד את אביך ואת אמך".

בספר הלימוד לחטיבת הביניים, כדי להסביר את הדיבר, מסופר סיפור על נכד, אשר כשנשאל על ידי הוריו מדוע הוא מכין שתי צלחות עץ הוא עונה: "אני מכין אותן לכם. כשתהיו זקנים כמו סבא, תוכלו לאכול מתוכן בלי ללכלך את המפה", בדיוק כפי שראה את הוריו מתייחסים לסב.

דומני שלצורך מטרת העל של צמצום מספר העובדים הזרים בישראל, שכחו "נערי האוצר" והפעם גם המבוגרים יותר בבנק ישראל, את הדיבר החמישי ובמידה מסוימת את הוריהם ואת הורי הוריהם. בעוד באוצר, כהרגלו בקודש, דולקים האורות לתוך הלילה, מישהו מטפל בזקנינו ובחולינו במסירות נפש. ביקור קצר בבתי חולים וברחובות הערים בשעות הבוקר ממחיש מיהם המטפלים בזקנינו, בנכים ובתשושי הנפש.

נראה שגם מקבלי ההחלטה מודעים לכך שאין ברצונם ויכולתם של אזרחים ישראלים לספק טיפול מסור ומקצועי לקשישינו. לפיכך, ההמלצה שלהם אינה להחליף את העובדים הזרים המטפלים סביב השעון בעובדים ישראלים, אלא לספק שירות כחול-לבן לשעות מוגבלות בלבד. באכזריות קרה ומאחורי טרמינולוגיות מקצועיות מומלץ על "הקמת ועדה שתקבע את מדיניות הטיפול בקשישים בישראל, תוך שימת לב לשוק העבודה בתחום". כלומר, על פי ההמלצה, רמת הטיפול שתינתן לחלקים החלשים בחברה תרד בצורה דרסטית או בלשון הדיווח תינתן "פחות השגחה צמודה", כשהקריטריונים ייקבעו על ידי ועדה אשר שיקוליה המרכזיים יהיו "שוק העבודה" ולא הטיפול בפרט הנזקק.

מדובר בהחלטה לא מוסרית הגוזרת חיי אומללות על מי אשר לרוע מזלם מחלתם אינה קשה מספיק לספק את קריטריון "שוק העבודה" של הוועדה החדשה. כל מי שיש לו בן משפחה הזקוק לסיוע יודע שהפתרון המוצע של סיוע למשך שעות קצרות אינו מספק ויקר מדי בעבור אוכלוסיית הקשישים, שבה אחד מכל חמישה חי כיום מתחת לקו העוני ורוב השאר מתקשה לחיות מפנסיה צנועה.

כיום חיים בישראל 687,500 בני 65 ומעלה, המהווים כ-10% מכלל האוכלוסייה. שיעור זה כפול מהמצב ב-60'. על פי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ב-2025 שיעור הקשישים באוכלוסייה יהיה כ-1.2 מיליון קשישים (13%). טוב יעשו ממליצי הרפורמה, אשר חלקם יהיה באותה עת בקבוצת גיל זאת, אם ילמדו את לקח סיפור קערות העץ הנלמד בכיתות ח' והמסתיים כך: "הביטו האב והאם זה בזו, ודמעות עמדו בעיניהם. אחר כך הם ניגשו לסבא והתנצלו בפניו על מעשיהם. מאותו יום חזר הסבא לאכול יחד אתם ליד השולחן המשותף".

הכותב הוא יועץ כלכלי ופיננסי לשעבר בבנק העולמי