יש בעולם כיכרות שנהפכו לסמל כמו כיכר טיאננמן והכיכר האדומה, ויש כיכרות שנחשבות לנקודת חובה בכל ביקור בערים המקיפות אותן, כמו כיכר טרפלגר בלונדון ופיאצה נבונה ברומא. בישראל, למרות כמה הצלחות צנועות פה ושם, קשה להצביע על כיכרות כאלה.
בשנים האחרונות יזמים רבים אצלנו, חלקם מבחירה וחלקם לא, בונים כיכרות בצמוד לבניינים שהם מקימים. ברוב המקרים התוצאה היא כישלון. דוגמה לכך היא כיכר הכניסה בבניין פלאפון בגבעתיים: מי שאין לו עסקים בבניין לא יגיע אליה.
האדריכל ערן טמיר טאוויל, שכותב בלוג באתר רשימות בשם ערסיטקטורה, טוען ש"יש שאלה אם זו ממש כיכר. מדובר ברחבות שונות מול המבנה, לא בכיכרות פעילות. הכיכרות האלה נמצאות מעל מגרש חנייה, לא משקיעים בהן כמעט מבחינת צמחייה, אין שם פונקציות ציבוריות והרחבה הזו לא מקבלת חיים. בגלל האילוצים של אחוזי בנייה ורצון להרוויח שטח עושים משחקים עם מפלסים וסדרת רמפות כמו ברחבה ליד בית אסיה בתל אביב, שהיא הזדמנות מוחמצת".
לדברי טמיר טאוויל, "הסיבה לכך שהכיכרות בישראל פחות בולטות ומרשימות מאשר בחו"ל היא המרחקים בין הבתים בעיר הישראלית. בישראל, בניגוד לאירופה, בכל מקום יש מרווח בין הבתים, ולא זקוקים דווקא לכיכר כדי להשיג נקודות מבט פתוחות. בערים דחוסות, כמו שקורה בחו"ל, הכיכר עומדת בניגוד דרמטי לסגירות שמקיפה אותה".
בישראל מרבים מדי להשתמש במושג כיכר, גם במקרים שבהם המקום המדובר אינו ראוי לכך. מעטות הכיכרות בארץ שממלאות את ייעודן האורבני בהצלחה. דוגמאות לכיכרות בלתי מוצלחות דווקא יש בשפע. כיכר אתרים היא אחת הבולטות שבהן. מדובר בכיכר שלא מתפקדת כמקום מפגש אנושי בעיר, ומהווה נקודה לא מזמינה בלב תל אביב.
טמיר טאוויל מאמין שכיכר אתרים סובלת מאותה בעיה ממנה סובלת גם כיכר השעות היפות בשולי שכונת מנשיה בגבול יפו-תל אביב. "האדריכלים שתיכננו אותן לא התכוונו ליצור כיכר, אלא למצוא פתרון למגרש חניה - ולכן לא הצליחו ליצור כיכר מוצלחת".
כיכר השעות היפות, הנמצאת בסמיכות למלון דן פנורמה, היתה צריכה להיות חלק משרשרת של כיכרות מוגבהות, מעל חניונים, שתוכננו להיות לב המע"ר (מרכז עירוני ראשי) במנשיה. הכיכר תוכננה בידי האדריכלים אמנון ניב, רפי רייפר, אמנון שוורץ ודני שוורץ. למרות השם הפיוטי, כיכר השעות היפות היא כיכר נטולת חיים ובלתי נגישה. יש סיכוי טוב שעברתם לצדה פעמים רבות אבל פשוט לא ידעתם שהיא שם.
טמיר טאוויל חושב שהבעיה שממנה סובלות כיכר אתרים וכיכר השעות היפות, דומה לבעיה של כיכר דיזנגוף. "בשלושתן רואים שהפתרון התנועתי היה המשמעותי והכיכר היא רק חלק מהמכלול התכנוני. באותה תקופה, שנות השישים-שבעים, אדריכלים האמינו שאפשר להרים את מפלס הרחוב לקומה הרביעית ושהפעילות האנושית תצליח לגשר על הפער. חשבו שהעוברים והשבים יעשו את המאמץ. האופטימיות והתמימות האלו לא הוכיחו את עצמם. זו בעיה לא ייחודית לישראל, כי הנחות המוצא האלו היו מקובלות בעולם והתבררו כבלתי נכונות".
מי שתיכנן את כיכר דיזנגוף בגלגולה הנוכחי המורם מן הרחוב, הוא האדריכל צבי לישר, בעלים של משרד לישר אדריכלים ומתכנני ערים. לטענתו, הביקורת על התכנון של כיכר דיזנגוף היא תוצר של נקודת מבט נוסטלגית ומנותקת מן המציאות. עם זאת, לישר אינו מסתיר את העובדה שההנחיות התנועתיות היוו חלק מרכזי בתהליך התכנון. בין השאר הוא מספר שעומק היסודות של הכיכר חושב בהתאם לתוכנית שקבעה שבסמוך יעבור קו של רכבת תחתית עם תחנה ברחבה של קולנוע חן. לישר מאמין שאין צורך להרוס את הכיכר, אלא רק לערוך בה כמה התאמות ושינויים.
"ברור שעכשיו הייתי עושה אחרת כל מיני דברים, אבל הקונספט נראה לי טוב גם היום. נקודת התורפה של הכיכר היא מעברי החצייה של דיזנגוף פינסקר וריינס, שבתוכנית המקורית היו צמודים לכיכר, אבל בגלל הנחיות משרד התחבורה הורחקו ממנה. יש שתי רחבות גדולות ליד הכיכר שמאפשרות ליצור רצף גדול. מדובר במקומות עם איכות של פיאצות (כיכרות קטנות ומושכות, הנפוצות באיטליה) - שלא נהפכו לכאלה בגלל תמהיל העסקים. לדעתי, צריך להפוך את אזור הכיכר למוקד תרבות. מתחמים כמו חנויות ספרים וגלריות יוצרים סביבה נעימה".
לישר מוסיף שהיה משנה גם את חומרי הגמר. "כיכר דיזנגוף נחנכה ב-78' והשתמשנו בחומרים הכי טובים שהיו אז. כיום הייתי משנה את הגימור של הרצפה ומשתמש בחומרים עמידים יותר לבלאי. בתכנון המקורי היו סככות צל שלא היה בסוף תקציב להקימן. החזרת כיכר דיזנגוף למצבה הקודם תיצור כיכר וירטואלית. אנשים לא יגיעו לחלק הפנימי, והוא יהיה אי תנועה מנותק על ידי כביש מהמדרכה המעגלית. תהיה רק תחושה של חלל, אבל הכיכר לא תתפקד. כמו בכיכר המדינה".
הצלחה בכותל
גם מי שלא מסכים עם הרצון להרוס את כיכר דיזנגוף, לא חושב שהיא מודל לחיקוי. על כיכר אתרים אין אפילו ויכוח. למרבה הצער, דוגמאות לכיכרות מוצלחות בישראל יותר קשה למצוא.
טמיר טאוויל חושב ש"הכיכר הכי מוצלחת בישראל היא רחבת הכותל. זוהי רחבה עירונית מאוד פעילה ושוקקת חיים. גם כיכר רבין היא כיכר טובה. חשוב לזכור שהיא לא מיועדת להיות כיכר פעילה כמו פיאצה, וככיכר מונומנטאלית היא עושה את העבודה. כיכר ציון בירושלים וכיכר החתולות שוקקות חיים, והן חלק ממערך עירוני מוצלח".
לדברי טמיר טאוויל, "כיכר טובה דורשת נגישות נוחה, ופעילות שמתקיימת בשוליה וסביבה. החזיתות של הבניינים הסובבים את הכיכר פחות קריטיות".
לישר סבור ש"אין נוסחאות לתכנון כיכרות, וכל מקרה לגופו. מה שמשפיע על כיכר טובה הוא הגיאומטריה: מה שיש מסביב. צריך לזכור שיש כיכרות שמוקמות עוד לפני שהסביבה קיימת. חשוב לדעת גם מי מגיע לכיכר ואיך מגיעים. יש מרכיב נוסף, שאני קורא לו החיכוך הרחובי. הולכים ברחוב ועוצרים למפגשים או לצפייה, ונוצרות חוויות שתלויות בסביבה.
"יש מי שטוענים שכיכר חייבת להיות במישור הרחוב, אבל זה נושא לוויכוח. כיום, כשעומדים למעלה בכיכר דיזנגוף, רואים את הבניינים ואת המכוניות עוברות מתחת לכיכר ואחרות יוצאות. זו חוויה אחרת שהכיכר מספקת".
כדוגמא לכיכר מוצלחת נותן לישר את הכיכר על יד קולנוע אורדע ברמת גן. "חיברו כיכר מרובעת עם כביש, ממול יש בית כנסת ויש כביש שנסגר בשבת והוא חלק מן המדרכה. זו כיכר בקנה מידה אנושי".
אז מה עושים כדי לשפר את מצב הכיכרות בישראל? לדברי טאוויל הכל מתחיל בתכנון: "הצלחתה של הכיכר תלויה בכך שבאמת ירצו בה מן ההתחלה, ולא יתייחסו אליה כאל סרח עודף או תוצר לוואי של משהו אחר. הכיכר הטובה, במלים אחרות, היא מטרה בפני עצמה".
הכיכר של השכנים עגולה יותר
שני שילה
29.2.2008 / 10:52