רוזלין נמלווה מאקנדו היא אם לתשעה ילדים ממיאנג'ה, קניה; בעלה הוא זקן הכפר, ויש להם חווה קטנה. רוזלין נזקקה להלוואה של 100 דולר כדי לקנות מצרכים לדוכן שבו היא מוכרת פירות ומצרכי מכולת כדי לעזור בפרנסת המשפחה. איבון ת'ורוגובד היא מיילדת מברומלי, בריטניה, והיא הלוותה לרוזלין את מלוא הסכום. תוך שישה חודשים קיבלה החזר מלא להלוואתה; את הכסף היא מלווה שוב ושוב, וכך כבר עזרה ל-271 אנשים באפריקה. רוזלין ואיבון הן שתיים ממשתמשי אתר האינטרנט "קיווה" (kiva.org), יוזמה חדשנית שעוזרת ליזמים זעירים לפתוח חנות מכולת בגאנה, לקנות חלקי חילוף למשאית בטג'יקיסטאן או לרכוש דשן לגידול אננס בניקרגואה, ובדרך גם משנה את חוקיו של עולם הפילנתרופיה.
העיקרון פשוט: יזמים זעירים מממדינות העולם השלישי, הזקוקים לכמה מאות או אלפי דולרים לצרכים עסקיים, מעלים לאתר בקשות להלוואה דרך מוסדות מקומיים למיקרו-אשראי; משתמשים מהעולם הראשון - בעיקר ארה"ב ואירופה - מלווים להם באמצעות האתר סכומים שאינם עולים בדרך כלל על 500 דולר, ובמאמץ משותף הם מגייסים את כל הסכום הדרוש.
הלווים אינם חתומים על חוזה ולא נדרשים מהם ערבויות או ביטחונות, אך הם מתחייבים להחזיר את מלוא הכסף, לרוב ללא ריבית. המלווים מקבלים עדכונים שוטפים על מצבו של הלווה, וכשהם מקבלים חזרה את כספם רבים מהם מחליטים להשקיע אותו בנזקק חדש, וחוזר חלילה.
מאט פלאנרי, מייסד קיווה, מעריך כי עד כה עברו דרך האתר כ-22 מיליון דולר, שעזרו לכ-34 אלף עסקים - ביניהם כוורן מגאנה, חוות טבק במולדובה וציידים באזרביג'אן, שביקשו לקנות רובים.
הרעיון של הלוואות זעירות לעניי העולם השלישי, ללא ריבית או בריבית מועטה, אינו חדש. ב-2006 קיבל הכלכלן מוחמד יונוס פרס נובל על ייסוד בנק גראמין, מוסד בן 25 שנה, המתמחה ב"מיקרו-אשראי" - הלוואות בסך 100-150 דולר, שאיפשרו לנשים עניות בבנגלדש להקים עסקים זעירים ולצאת ממעגל העוני.
כפי שפורסם בשנה האחרונה, התשואה על הלוואות כאלה יכולה להיות גבוהה מאוד. אבל קיווה אינה בנק אלא עמותה ללא מטרת רווח, והיתרון שלה אינו כספי אלא חברתי: היא מאפשרת לעולם הראשון ליצור קשר כמעט ישיר עם העולם השלישי, והופכת אותו מאייטם בחדשות לאוסף של אינדיווידואלים. "התורמים עורכים מסיבות, וכמה מהם ביקרו את הלווים", מספר פלאנרי בראיון טלפוני. "למשל, תופרת מסיאטל ביקרה תופרת באקוודור. אנחנו לא מארגנים את זה, אבל זה קורה".
"זו בעצם רשת חברתית; במקום שיתוף ברעיונות, משתפים בכסף", מסביר ד"ר אשר עידן, מהתוכנית לניהול העתיד בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב. כל זה, כמובן, לא היה אפשרי ללא האינטרנט; בעתיד, חוזה פלאנרי, גם התיווך של המוסדות המקומיים ייעלם, והלווים ינהלו את התקשורת בעצמם.
פלאנרי ואשתו, ג'סיקה, הכירו את רעיונותיו של יונוס עוד לפני שייסדו את קיווה. "שמענו אותו בסטנפורד ב-2002 והוא ממש העניק לנו השראה", מספר פלאנרי. לאחר סיום הלימודים רצתה ג'סיקה לעבור לאפריקה ולעבוד בארגון ללא מטרות רווח, בעוד שמאט שאף להיות יזם היי-טק בעמק הסיליקון. כפשרה הם נסעו לאפריקה לכמה חודשים, ושם, ב-2005, עלה במוחם הרעיון לסטארט-אפ המהפכני.
"באותה תקופה היו הרבה אתרים שגייסו תרומות דרך האינטרנט, ורובם לא הצליחו", מספר פלאנרי. "הבעיה העיקרית היתה שברגע שתרמת הכסף נעלם כמו לתוך תהום, לא היה שום משוב. עם הלוואה יש משוב, זה קצת יותר מעניין וקצת יותר מפתה למשתמשים. חוץ מזה, כשהיינו שם הכרנו אנשים שהיה קצת מעליב לתרום להם, אבל לתת הלוואה זה משהו אחר. יזמות קטנה אי אפשר לממן באמצעות תרומות, אבל על-ידי הלוואות אפשר".
נקודה זו, לדברי פלאנרי, היא אחד מיתרונותיו הגדולים של האתר: "במקומות רבים יצרנו מעין 'מנטליות של עצמאות'. בעולם השלישי, מתוך הרגל, אנשים מפתחים לפעמים 'מנטליות רווחה', ולא מגיעים לשום מקום כי הם מחכים כל הזמן לסיבוב הבא של התרומות. זה יכול להיות הרסני לתורמים וגם לנזקקים".
זה גם אחד הטיעונים המנצחים לזכותו של המיקרו-אשראי - כפי שנכתב בנימוקים לפרס הנובל של יונוס, היוזמה שלו הוכיחה כי גם העניים ביותר יכולים לעבוד כדי לקיים את עצמם, והיציאה מהעוני היא תנאי חשוב ליצירת שלום בר קיימא.
בין הדיווחים באתר על לווים שהצליחו להחזיר את הלוואותיהם - סיפורים של אופטימיות זהירה וצעדים קטנים - בולטים סיפוריהם העצובים של לווים מקניה, שחלקם נעלמו או נרצחו במלחמת האזרחים המשתוללת. עדכונים על הלווים מועברים, בדרך כלל, על ידי נציגים של ארגוני מיקרו-אשראי מקומיים, שדרכם מקבלים הלווים את הכסף; אך בכאוס השולט בקניה, הם לא תמיד מצליחים לברר מה קרה.
"אנחנו לא יכולים להשפיע על התמונה הרחבה", מודה פלאנרי. "כדי להגיע לשגשוג, מדינות צריכות ניהול איכותי. אנחנו מתקדמים באופן יחידני. מיקרו-פיננסים לא יוציאו מדינה כמו קניה ממלחמת אזרחים או היפר-אינפלציה". עם זאת, הוא אומר, "במקומות כמו הודו ובנגלדש, המיקרו-פיננסים עזרו לאזורים שלמים לצאת ממעגל העוני. זו משוואה רבת משתנים שכוללת ממשק, ממשל טוב ועוד גורמים".
הקהילה ערבה להחזרת החוב
קיווה מסייעת גם בשינוי הנחות היסוד של הבנקאות. הצהרת הכוונות של העמותה, המופיעה באתר, כוללת משפטים כמו "אנשים הם נדיבים מטבעם, ויעזרו לאנשים אחרים אם תהיה להם דרך אחראית לעשות זאת" ו"לעניים מוטיווציה גבוהה, והם יכולים להצליח אם תינתן להם הזדמנות". קיווה מתגאה בשיעור החזרים גבוה של 99%, וכל זאת ללא ערבויות או ביטחונות - לבד מההבטחה של הלווה לארגון המיקרו-אשראי בקהילה שלו, ולמרות הונאות והתמוטטות של בנקים מקומיים.
"זה הקסם במיקרו-פיננסים," אומר פלאנרי. "אין שום ביטחונות - אין ללווים ערבויות, מוניטין או נכסים. אבל יש להם קהילה, שהם התחייבו בפניה להחזיר את החוב, והעירבון החברתי הזה פעמים רבות חזק יותר מעירבון פיסי. הם מחזירים הלוואה בקהילה ויש להם מחויבות כלפיה".
"אם תחברי עולם שלישי שבו יש חמולות ותרבות משפחתית עם הרשת החברתית, זה מתלבש כמו כפפה ליד," מסביר עידן. "מסתבר שבניגוד למה שהקפיטליזם מוכר לנו, אנשים לא רוצים אינדיווידואליות קיצונית - הם רוצים קהילתיות".
קיווה מעניקה כוח לא רק ללווים, אלא גם למלווים: "מה שאנחנו עושים זה להחזיר את הפילנתרופיה להמונים", טוען פלאנרי, "הפילנתרופיה, בעיקר בארה"ב, היתה מרוכזת בידי כמה עשירים ומפורסמים, שיש להם את רוב הכוח והכסף. אבל עכשיו, באמצעות האינטרנט, להמונים יש יותר כסף מאשר לקרנות של גייטס. בפילנתרופיה יש לפעמים תחרות 'מי יודע הכי הרבה', מי הפילנתרופ החכם ביותר. אנחנו מנסים לפזר את המידע כך שכיום, מישהו בישראל או בקליפורניה יכול להחליט החלטות לבדו".
סיפורה המפתיע של קיווה זכה לתהודה רבה בתקשורת האמריקאית: מ"הניו יורק טיימס" ועד תוכנית האירוח של אופרה ווינפרי, קיווה הוצגה כמחממת הלב הלאומית לחורף 2008. החשיפה הרבה עזרה לקיווה להגיע למצב יוצא דופן, שבו יש לה יותר מלווים מבקשות להלוואה. לדברי פלאנרי, "בדצמבר נוספו לנו 1,000 משתמשים חדשים; אנחנו עובדים עם פרטנרים ב-40 מדינות, והם לא מוצאים לקוחות להלוואות מספיק מהר".
צדקה ללא תלות
כחלק מחיפושי הלקוחות, הגיע פלאנרי אפילו לישראל: "ניסיתי ליצור קשר עם מוסדות מיקרו-אשראי בישראל", הוא מספר, "כי עבדנו בעזה ובלבנון, ואנשים באתר אמרו שצריך לאזן את התרומות לפלשתינאים בתרומות לישראלים. אבל בישראל אין מיקרו-אשראי. נראה אותך מוצאת מוסד אחד כזה".
אחד מהארגונים שאליהם פנתה קיווה הוא "הארגון הישראלי להלוואות ללא ריבית" (freeloan.org.il) בירושלים, מיסודו של פרופ' אליעזר יפה, המתמחה במתן הלוואות של עד עשרות אלפי דולרים לאנשים פרטיים. יפה פועל, בין השאר, בהשראת המסורת היהודית - שכן לפי הרמב"ם, המעלה הגבוהה ביותר של צדקה היא זו שמשחררת את הנזקק מתלות בה.
"אני מאוד מעריך את קיווה," אומר יפה, "הבעיה העיקרית שלנו איתם היא, שהלוואות כל כך קטנות מתאימות יותר לעולם השלישי. בישראל לא מדובר על 200 דולר - אנשים זקוקים לכמה אלפי דולרים לפחות כדי לשלם שכר דירה על עסק, לרכוש ציוד וכו'. בנוסף, אנחנו לא מגלים פרטים על האדם במצוקה. התורמים יודעים שהם עוזרים לאנשים, וכמה כסף קיבלו, אבל אין עניין של קשר אישי עם האדם. המטרה היא לא להלבין פנים".
למרות ההבדלים התרבותיים, העיקרון דומה: מחזור של כסף בהלוואות מאפשר לאנשים לצאת ממעגל הנזקקות - ולשמור על כבודם העצמי. "אני הייתי מנהל המחלקה לעבודה סוציאלית בעיריית ירושלים, נתתי מיליונים של שקלים - אף גרוש לא חזר, וכל עמותה מתחילה לחפש כסף מחדש בכל שנה", מספר יפה.
"ההון שלנו הוא 26 מיליון דולר, אבל נתנו הלוואות בסכום של 87 מיליון דולר. זה היופי שבדבר - המחזור מאפשר לתורם להמשיך לתת לעוד ועוד אנשים, והכסף ממשיך להסתובב".
כשהעולם הראשון עוזר לעולם השלישי
נעמי דרום
29.2.2008 / 12:07