מצליחים באמריקה: ישראלים שמטביעים את חותמם ביבשת בתחום הרפואה

הזדמנות שאי אפשר לסרב לה



עובד אמיתי, מנהל התחום העולמי של מחלת גושה בחברת הביו-טכנולוגיה ג'נזיים
גיל: 42
מצב משפחתי: נשוי + 2
מגורים: ברוקליין, בוסטון
בארה"ב: שנה
עוד משהו: לא מפספס שחייה בבריכה בבוקר, גם בימים קפואים ומושלגים



כשעובד אמיתי החל ללמוד רוקחות ב-1987, הוא לא תיאר לעצמו ש-20 שנה מאוחר יותר יכהן בתפקיד מפתח באחת מחברות הביו-טכנולוגיה המובילות בעולם. לדבריו, כאשר הציעו לו לפני מעט יותר משנה לעבור לארה"ב ולהתמנות למנהל בכיר בחברת ג'נזיים, היה צריך לקחת הרבה אוויר. "לעזוב את ישראל זה צעד גדול מאוד, וכמובן שזו גם החלטה משפחתית. בסופו של דבר החלטנו ביחד שזו הזדמנות שאי-אפשר לוותר עליה".



כיום נמצא אמיתי עמוק בתוך עבודתו כמנהל התחום העולמי של מחלת גושה בחברה, האחראי על המכירות והשיווק של תרופת הדגל שלה, Cerezyme. "גושה היא מחלה נדירה שחולים בה פחות מ-10,000 אנשים בכל העולם", מסביר אמיתי. "היא נגרמת כתוצאה מחוסר באנזים מסוים בגוף, ומתבטאת בעצמות שבירות, בעיות בדם, פגיעות באיברים פנימיים ובמקרים מסוימים ירידה בתוחלת החיים. החברה שלנו מייצרת את האנזים החסר בעזרת הנדסה גנטית, ולמעשה זו התרופה היחידה כיום לטיפול במחלה".



אמיתי, בעל תואר שני בפרמקולוגיה, התחיל את דרכו בחברה לפני עשר שנים, בתפקיד המנהל המדעי של הנציגות בישראל. לאחר מכן עבר לתפקיד פיתוח עסקי בחטיבת הגנטיקה של החברה באירופה, ולפני שנה נחטף על-ידי ההנהלה בארה"ב, לתפקידו הנוכחי.



אמיתי כבר למד לזהות את היתרונות של העבודה בחו"ל. "יש כאן אורך רוח שלא קיים בישראל", הוא אומר. "הדברים נעשים בקצב אטי ורגוע יותר, ויש פחות תזזית ממה שהרגשתי בישראל. בתחום העיסוק שלנו זה הכרחי, כי הפיכת רעיון למוצר בתחום מדעי החיים היא תהליך ממושך. לא בטוח שהמנטליות הישראלית מתאימה לכך. עם זאת, בישראל יש יצירתיות שאני נתקל בה הרבה פחות בארה"ב.



"אני נהנה מהיכולת להביא את היצירתיות והאלתור הישראליים לתוך סביבה שמציעה תשתית כבדה ונכונה. עבורי זה לוקסוס, כי בישראל מאלתרים בעיקר מחוסר ברירה".



לב אמריקאי



עמיר לרמן,קרדיולוג בכיר, סגן מנהל מחלקת צנתורים וחוקר בכיר במחלקה הקרדיולוגית במרכז הרפואי מאיו קליניק
גיל: 52
מצב משפחתי: נשוי + 2
מגורים: מינסוטה
בארה"ב: 20 שנה
עוד משהו: חלק ממטופליו מגיעים מכווית ואבו-דאבי



פרופ' עמיר לרמן עובד זה כ-20 שנה במרכז הרפואי מאיו קליניק, מהגדולים והמובילים בארה"ב, ומכהן באחד התפקידים הבכירים בו. עם זאת, לדבריו הוא עדיין נתפש לפעמים כ"בחור הישראלי": "זה בא לידי ביטוי בעיקר בכך שאם רופא אמריקאי יקדם רעיון או עניין מסוים יגידו שהוא שאפתן ואמביציוזי, אבל אם אני אעשה את זה, יגידו - 'זה כי הוא מהמזרח התיכון, אגרסיווי'".



למרות זאת, הוא מבהיר: "זה לא שלילי - המוצא שלי פשוט מעורר עניין, אבל מעולם לא היתה לי בעיה עם אף חולה. להפך - יש פה קבוצה גדולה של חולים מכווית ואבו-דאבי, שממשיכים להגיע ולקבל פה טיפולים".



לרמן נולד וגדל ברמת אביב, ולאחר שירותו כמדריך חובשים בצבא למד רפואה בטכניון. הוא עשה סטאז' ברמב"ם ואז החליט לנסות את מזלו בארה"ב. "היו לכך סיבות אישיות וכלכליות, אבל זה קרה בעיקר מכיוון שרציתי לראות מה קורה במקום אחר", הוא אומר. לאחר ניסיון קצרצר של חצי שנה בניו יורק הוא ואשתו (פרופ' לילך ברנע, גם היא רופאה וחוקרת) החליטו לעבור למאיו קליניק, לעשות שם התמחות ולחזור לישראל לאחר שנתיים. אך כמו אצל ישראלים רבים אחרים, המציאות היתה מעט שונה מהתוכניות.







"דבר גרר דבר ונשארנו עוד ועוד שנים", הוא מספר. "עשיתי התמחות בפנימית, אחר כך בקרדיולוגיה ולאחר מכן עוד התמחות במחקר קליני וקרדיולוגיה פולשנית. אז קיבלנו הצעת עבודה טובה, כולל משרה מצוינת ותקציב נדיב להקמת תוכנית מחקר והחלטנו להישאר".



לדבריו, במשך השנים היו המון מחשבות לחזור. "למעשה שנים רבות חיינו על המזוודות, ואפילו היו כמה הצעות לחזור לישראל לתפקידים מסוימים, שכמעט יצאו לפועל, אבל בסופו של דבר זה לא קרה. רק בשנים האחרונות הגעתי להכרה שזה לא מצב זמני ושאני נשאר כאן".



כיום מכהן לרמן בתפקיד סגן מנהל מחלקת צנתורים במאיו קליניק ואחראי על המחקר הקליני בתחום מחלות הלב הכלליות. לדבריו, זמנו מתחלק באופן שווה בין עבודתו כרופא, הכוללת בעיקר ביצוע צנתורים, לבין עיסוקו במחקר, ניהול והנחיית מתמחים. תחומי המחקר המרכזיים שלו הם תפקודי כלי הדם בשלבים שונים של המחלה, וכן מחלות לב בנשים. "לנשים רבות יש סימפטומים וגורמי סיכון שונים משל גברים ויש אצלן שיעור גדול יותר של התקפי לב", הוא מסביר.



לרמן מקדיש לא מעט מזמנו ומרצו לקשר עם ישראל. בין השאר, הוא מסייע לעשרות הישראלים, שמגיעים בכל שנה לבדיקות וטיפולים במאיו קליניק, להתמצא במקום. "אני עוזר להם למצוא את הרופא הנכון ולסדר את הפגישות", הוא מספר. "אני מטפל בעצמי ברבים מהם, ובאופן כללי מנסה להקל עליהם".



לרמן גם מסייע לחברות ורופאים ישראלים שמנסים להצליח בחו"ל. "הקמנו קרן בשיתוף עם האיגוד הקרדיולוגי, ששולחת מדי שנה מתמחה בקרדיולוגיה לעשות תת-התמחות במאיו קליניק", הוא אומר. "התנאי הוא שלאחר שהוא מסיים את ההתמחות הוא חייב לחזור לישראל".



בנוסף, הוא מרצה בפני חברות ישראליות במסגרת פעילותה של קרן מיראז', המעודדת חברות סטארט-אפ בתחום מדעי החיים להשתלב בהצלחה בשוק האמריקאי. "אני מרגיש מעורב בהרבה תהליכים שקורים בישראל", הוא אומר.



לדבריו, "יש הערכה גדולה בארה"ב לרופאים הישראלים, לחברות הסטארט-אפ הישראליות ובאופן כללי לרפואה הישראלית. גם בתי הספר לרפואה בישראל הם מעולים, וכבוגר המערכת הישראלית מעולם לא הרגשתי שחסרים לי ידע או כלים בהשוואה לרופאים שלמדו בארה"ב".



גילה גנים לאריכות ימים



ניר ברזילי,ראש המכון לחקר הזיקנה בבית הספר לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין בניו יורק
גיל: 52
מצב משפחתי: נשוי + 2
מגורים: ניו יורק
בארה"ב: 18 שנה
עוד משהו: היה תלמידם של אברהם הרשקו ואהרון צ'חנובר בטכניון



תצלום: עודד הירש



פרופ' ניר ברזילי הוא אחד המובילים במרוץ לתואר "הישראלי הבא שיזכה בפרס נובל". ברזילי, ראש המכון לחקר הזיקנה בבית הספר לרפואה על שם אלברט אינשטיין בניו יורק, חתום על שני גילויים חשובים לפחות: זיהוי ארבעה גנים שאחראים על אריכות ימים ומציאת חומר שעשוי להוביל לפיתוח תרופה לסוכרת ולאלצהיימר.







אם אכן יימצאו יישומים מעשיים לגילויים אלה הם יחוללו תמורה של ממש בענף הרפואה - וגם יהפכו את ברזילי לאדם מפורסם ועשיר. אין פלא, אם כך, שהוא מקבל מממשלת ארה"ב תקציב של עשרות מיליוני דולרים בשנה - לדבריו, תקציב המחקר הגבוה בארה"ב.



ברזילי, המתמחה בביולוגיה של הזיקנה, קנה את פרסומו לאחר שגילה בשנים האחרונות את ארבעת הגנים הראשונים הקשורים לאריכות ימים. הוא זיהה את הגנים במחקר שערך בקרב 1,400 מתנדבים בני 60-110, שרבים מהם היו בני 95-110. המחקר ניסה לבדוק אם בני ה-100 ויותר נושאים גנים שאינם קיימים אצל אנשים צעירים יותר.



במחקר השתתף רופא ישראלי מצליח אחר: פרופ' פנחס כהן, מנהל המחלקה לאנדוקרינולוגיית ילדים בבית החולים האוניברסיטאי באוניברסיטת קליפורניה (UCLA). שיתוף הפעולה בין המומחה לילדים לבין המומחה לקשישים מתמקד בהורמוני גדילה. "במחקר שלי על הזיקנה התברר כי הרבה מהאנשים שמאריכים ימים הם נמוכים ובעלי מוטציות בגנים של הגדילה", מסביר ברזילי. "מאחר שאצל קשישים יש כמות קטנה של הורמוני גדילה החלטנו לחקור את העניין".



לדבריו, שיתוף הפעולה עם כהן תרם מאוד להצלחת המחקר: "אני הבאתי את הצד של הזיקנה, והוא את הצד של הילדים. אנחנו ממש משלימים אחד את השני גם במערכות: הוא חוקר את התאים, אני את הרקמות. מכיוון שלישראלים גם קל ויעיל יותר לעבוד ביחד ואנחנו גם חברים - שיתוף הפעולה הזה עולה על סכום חלקיו".



החברה הראשונה שניסתה ליישם את הגילויים של ברזילי היתה ענקית התרופות פייזר, אך לדבריו לתרופה שהיא פיתחה היו תופעות לוואי כמו יתר לחץ דם. כיום שוקדת חברת התרופות מרק על פיתוח תרופה המתבססת על הגן.



בינתיים, ברזילי וכהן לא קפאו על שמריהם: הבשורה הבאה שלהם לאנושות, שנחשפת כאן בראשונה, היא חלבון שעשוי לשמש בסיס לתרופה נגד אלצהיימר וסוכרת. "כבר הקמנו חברה שהולכת לקדם את ההמצאה הזו לאפיקים מסחריים", מגלה ברזילי.



לדבריו, "נדהמנו לגלות שאם נותנים לחולדות כמות קטנה של התרופה, שהיא נגזרת של החלבון שאותו אנחנו מכנים Humanim, הגוף מגיב כאילו קיבל אינסולין. בנוסף, התרופה מונעת את הירידה במספר תאי המוח אצל חולי אלצהיימר". המחקר נמצא כעת בסוף השלב הפרה-קליני ובקרוב יחלו ברזילי וכהן בפיתוח התרופה עצמה, במימון חברת תרופות או חברת השקעות.



"אם המחקר אכן יבשיל לתרופה יש סיכוי שיהיה כאן פרס נובל", מאשר ברזילי, אבל ממהר להבהיר: "זו לא השאיפה שלנו. אנחנו פשוט מקווים מאוד שיש לנו תרופה לאלצהיימר ולסוכרת".



ברזילי נולד בחיפה והוא בוגר בית הספר לרפואה בטכניון. את ההתמחות שלו ברפואה פנימית עשה בבית החולים הדסה, ולאחר מכן המשיך להתמחות נוספת במטבוליזם באוניברסיטת ייל. שם קרה האירוע שהשאיר אותו בארה"ב: "בייל פגשתי את אשתי, שהיא אמריקאית, וזה שינה את חיי. זה הגורם בעל ההשפעה הגדולה ביותר על העובדה שאני עדיין בארה"ב", הוא מספר.



לאחר שהתחתן וסיים את ההתמחות בייל עשה ברזילי תת-התמחות באנדוקרינולוגיה באוניברסיטת קורנל, ולאחר מכן הגיע למוסד על שם איינשטיין. לדבריו, לכל אורך הדרך סייע לו הניסיון שצבר בעת שירותו הצבאי כמדריך בבית הספר לרפואה צבאית.



"זה נתן לי ביטחון שאין לאמריקאים שהולכים לקולג' ישר אחרי התיכון, את החוצפה לבוא למדינה אחרת כמהגר ולדבר בפני קהל באנגלית משובשת ואפילו להצליח יותר מהמקומיים", הוא מספר. "הבוס שלי בקורנל אמר לי: 'אתה היחיד שיכול לתת הרצאה מרתקת בלי לומר מלה אחת באופן נכון'. את הביטחון הזה אני חייב לצבא".



עם זאת, תחילת דרכו של ברזילי בארה"ב לא היתה קלה. "לא תיכננתי להשתקע פה, אלא להתמחות ולחזור לישראל", הוא אומר. "אני לא אוהב את הרפואה בארה"ב - יש פה יחסים קשים בין החולים לרופאים ומתח רב, כי הרפואה מאוד מתגוננת וזה מוציא את כל הכיף מהמקצוע. בישראל, אם למישהו כואב אז נותנים לו אקמול. פה אפילו אקמול אתה מפחד לתת, כי אחת לכמה מאות אלפי מקרים זה גורם לנזק לכבד - ויתבעו אותך".



כשהחל להתמקד במחקר גילה ברזילי את הצד החיובי של הרפואה בארה"ב. לדבריו, "קיבלתי כאן אפשרויות וכספים שבכלל אי אפשר להשוות אותם למה שיש בישראל. אני מקבל פה עשרות מיליוני דולרים למחקר, ואני מבין שאם אני רוצה למצוא גנים ולפתח תרופות - זה המקום שבו אפשר לעשות את זה כרגע".



עם זאת, יש לו גם דברים חיוביים לומר על הרפואה בישראל: "חוץ מהבחינה הכספית, ישראל היא מקום נפלא למחקר רפואי. הרקע המקצועי שהגעתי אתו היה מעולה והאנשים בישראל הם הכי מוכשרים בעולם. עם זאת, אני חושב שאם הייתי נשאר בישראל לא הייתי מגיע כל כך רחוק, והייתי נשאר בדרג של הבינוניים.



"כל אחד מהחוקרים והרופאים שאני מכיר בישראל היה יכול להיות כוכב בארה"ב, כי באופן פרדוקסלי דווקא שם קל להתבלט - ואילו ישראל היא מדינה קטנה עם המון אנשים סופר מוכשרים, כך שהתחרות מאוד קשה".