פיצויים מהמעסיק: מתי זה כדאי

הנה אחת מנקודות התורפה המשמעותיות ביותר של החיסכון הפנסיוני בישראל: רבים מהחוסכים נמצאים כמעט בכל רגע תחת האיום של אובדן 40% מהפנסיה שלהם. לא מדובר באיום סרק: רבבות עובדים בישראל מאבדים נתחים גדולים מהחיסכון הפנסיוני שלהם בגלל טעות שלהם - משיכת הכסף כשהם מתפטרים - או בגלל מעסיק שמתנכל להם. מדובר באובדן של כספים שמופרשים לפיצויים, ושאם העובד או המעסיק לא ימשכו אותם, הם יהיו שייכים לעובד כשיפרוש.

רפורמת הפנסיה החדשה של האוצר - שאותה אנחנו מכנים "מפץ הפנסיה הגדול" - עושה ניסיון חשוב ראשון לפרק את מוקש הפיצויים בחיסכון הפנסיוני. מפץ הפנסיה הגדול הוא השם שראוי לתת למכלול השינויים הפנסיוניים שהצליח המפקח על הביטוח במשרד האוצר, ידין ענתבי, לאשר בחודשיים האחרונים.

מדובר בארבעה צעדים נפרדים ושונים - הסכם פנסיית החובה, הרחבת הייעוץ הפנסיוני בבנקים גם לפוליסות ביטוח, האחדת כללי החיסכון בין פנסיה הונית לפנסיה קצבתית ומתן אפשרות לניוד החיסכון הפנסיוני. הצירוף של ארבעת הצעדים האלה משנה את פני החיסכון הפנסיוני בישראל.

כספי הפיצויים הם אלה שהמעסיק מתחייב לשלם לעובד אם הוא מפטר אותו, ולכן הם מכונים גם פיצויי פיטורים. הבעיה היא שכספי הפיצויים הם חלק גדול מאוד מההפרשה של המעסיק לפנסיית העובד. בדרך כלל, מתוך הפרשה חודשית של 17.5%-18.3% משכר העובד לפנסיה, 6%-8.3% הם כספי פיצויים. משקל הפיצויים בחיסכון הפנסיוני הוא, אם כן, כ-40% - וזה אומר שכ-40% מהחיסכון הפנסיוני של העובד כלל אינם מובטחים לו.

מדוע? כי הכסף הזה שייך על פי חוק למעסיק. במקרה שבו העובד עוזב את מקום עבודתו, המעסיק רשאי לקחת את הכסף הזה בחזרה אליו. בשוק עבודה מובילי, הסיכוי שעובד יבחר להחליף את מקום עבודתו במשך 40 שנותיו בשוק הוא גבוה. בכל החלפה כזו, כספי הפיצויים שלו נמצאים בסכנה, ואיתם הסכנה שהחיסכון הפנסיוני שלו יצטמק ב-40%.

משרד האוצר ניסה כבר לפני כמה שנים לצמצם את הסכנה הזו, כאשר חוקק תיקון המאפשר למעסיק ולעובד לקבוע כי כספי הפיצויים יהיו שייכים לעובד בכל מקרה, גם אם העובד התפטר מרצונו מעבודתו. ואולם במקרה כזה, הפיצויים ישולמו לעובד לפי תנאים נחותים (שכר ממוצע לאורך השנים, ולא שכר אחרון). עם זאת, חלקים גדולים משוק החיסכון הפנסיוני עדיין מתנהלים לפי הכלל הישן, שבו כספי הפיצויים שייכים למעסיק, והוא אינו מחויב לשלם אותם במקרה שהעובד מתפטר.

במפץ הפנסיה הגדול עשה האוצר עוד שני צעדים בניסיון להרחיק את כספי הפיצויים מהמעסיק ולקרב אותם אל העובד. צעד אחד הוא טכני, והשני - מהותי.

זהו הצעד הטכני. קופת הפיצויים היתה קופה ייעודית שבה נהגו המעסיקים להפקיד את הכספים שצברו על חשבון הפיצויים של העובד מדי שנה. הקופה, וכל הכספים שנצברו בה, היתה שייכת למעסיקים. אם העובד פוטר, כספי הקופה הועברו על פי חוק לידי העובד.

אם העובד התפטר, יכול היה המעסיק להחליט אם הוא נוהג בנדיבות ומעביר את הכספים לעובד, או שהוא מושך את כספי הפיצויים בחזרה אליו. מכיוון שהכספים נצברו בקופה נפרדת ויעודית הרשומה על שם המעסיק, קל היה למעסיק לקבל את ההחלטה למשוך את כספי הפיצויים חזרה אליו.

לא עוד. החל ב-2010 הקופה הנפרדת לפיצויים תחדל להתקיים. המעסיק יצטרך להפקיד את כספי הפיצויים בקרן הפנסיה - או בביטוח החיים - של העובד. חוקית ומשפטית אין כל שינוי במעמד כספי הפיצויים - הם עדיין יהיו שייכים למעסיק. עם זאת, ההנחה היא שמשיכת הכספים מעתה תהיה מסורבלת ומסובכת יותר, ותגרום למעסיק לחשוב פעמיים לפני שימשוך את הכספים בחזרה אליו.

עצם ההפרשה של כספי פיצויים לחשבון העובד תגרום למעסיק להיפרד, פסיכולוגית, מהכסף - ולכן הוא כבר לא יראה אותו כשלו, ולא יתאמץ למשוך אותו חזרה.

כחלק מהסדר פנסיית החובה, שנכנס לתוקפו בינואר 2008, נקבע עוד צעד מהותי בהרבה. הסדר פנסיית חובה קובע שעד 2013 יגיעו הפרשות החובה לפנסיה לכל עובד בישראל לשיאן. כחלק מההסדר יצטרך כל עובד להפריש 5% משכרו החודשי לפנסיה, וכל מעסיק יצטרך להפריש לעובד 10% משכרו לפנסיה. הפרשת המעסיק תחולק בין 5% כספי פנסיה רגילים, ו-5% כספי פיצויים. בהסדר פנסיית החובה נקבע כי אותם 5% שנצבעו ככספי פיצויים יהיו שייכים לעובד, ולא למעסיק.

אם כן, המסגרת של הסדר פנסיית החובה פותרת סופית את בעיית כספי הפיצויים, מכיוון שהיא קובעת מפורשות כי הפיצויים שייכים לעובד. הבעיה היא שהסדר פנסיית החובה אינו חל על כלל המשק. הוא אינו מחייב את מי שיש לו הסדר פנסיוני קודם עם המעסיק שלו, שאינו נופל בתנאיו מזה שנקבע בפנסיית חובה.

מכיוון שלמרבית העובדים המסודרים בישראל יש כבר סיכום עם המעסיק שלהם, שלפיו הוא מפריש להם 6%-8.3% משכרם לפיצויים, ומכיוון שהפרשה של 6%-8.3% מהשכר טובה יותר ממה שנקבע בפנסיית החובה (הפרשה של 5% מהשכר לפיצויים), הרי שעל מרבית העובדים המסודרים בישראל הסדר פנסיית החובה לא חל. כלומר, משפטית וחוקית, גם הסדר פנסיית החובה אינו משפר את מעמד כספי הפיצויים עבור חלק גדול מהעובדים בישראל.

ואולם גם במקרה הזה, ההנחה היא שהנורמה שתיווצר בשוק בעקבות כניסת פנסיית החובה לתוקף, תוביל לכך שמרבית המעסיקים יוותרו על כספי הפיצויים ויראו אותם כאילו הם שייכים לעובד. לכל הפחות, על 5% מתוך ה-8.3% הם יסתכלו כאילו הם שייכים לעובד.

ההנחה לגבי התפתחות מעמד כספי הפיצויים, לפיכך, היא אופטימית - ונראה שהשוק צועד לקראת מציאות שבה כספי הפיצויים יהיו שייכים סופית לעובדים. עם זאת, שלב המעבר טומן בחובו לא מעט סכנות.

למשל, למעסיקים שמורה כיום הזכות שלא לצבור כספי פיצויים לעובדים כלל. במקום להפריש את הכספים מדי שנה לקופת פיצויים מיוחדת, הם יכולים לרשום התחייבות במאזן החברה לתשלום פיצויים. בעת הצורך, כאשר העובד יעזוב, הם יצטרכו למצוא את המקור הכספי לתשלום הפיצויים.

מי שפועל כך חושף את עובדיו לסכנה שייקלע לפשיטת רגל. אם כספי הפיצויים לא נצברים בפועל עבור העובדים - למעסיק לא יהיה מקור כספי חלופי כדי לשלם להם. הסכנה הזו גוברת עתה, כאשר יותר מעסיקים עלולים להתפתות לפתרון הרישומי, לאחר שהכלי הטכני הפשוט לחיסכון כספי הפיצויים - קופת הפיצויים המיוחדת - נלקח מהם.

וכמובן שתמיד קיימת סכנה בסיסית של מעסיק שמעוניין להתנקם בעובד שלו - למשל, מפני שהעובד החליט לעזוב אותו ולעבור לחברה מתחרה. מעסיק שירצה לשלול מהעובד שלו את כספי הפיצויים, יוכל לעשות כך גם במשטר החדש. שתי הסכנות האלה שרירות וקיימות, וממתינות עדיין לחקיקה נוספת מצד משרד האוצר שתטפל בהן.

מפץ הפנסיה הגדול אינו פוסח על העובדים העשירים מאוד. עד כה יכלו העובדים האלה, מנכ"ל בנק הפועלים נניח, לצבור את כספי הפיצויים על שכרם במלואו, ולא לשלם כל מס בגינם עד ליום הפרישה. לא עוד. מקלט המס הנוח של השכירים העשירים יוגבל עתה בתקרת שכר של 30 אלף שקל בחודש (ארבע פעמים השכר הממוצע במשק). מי שמשתכר יותר מכך יצטרך לשלם מס הכנסה על ההפרשה לכספי הפיצויים שלו.

מכיוון שנקבעו תקרות על הסכום שניתן לצבור לפיצויים ללא תשלום מס, גם מי שמקבלים הסדרי פיצויים נדיבים במיוחד ממקום עבודתם עלולים להיפגע מכך. כך, הפיצויים המיוחדים המשולמים לקבוצות עובדים חזקות במשק, למשל כחלק ממאמצי ההפרטה של החברות הממשלתיות, יוגבלו בתקרה של חצי מיליון שקל. פיצויים מוגדלים בסכום גבוה יותר - יחויבו במס.