מפלגת השמאל הייתה להפתעת הבחירות שנערכו בשבוע שעבר בהמבורג שבגרמניה. המפלגה, שבבחירות הקודמות לא עברה את אחוז החסימה, קיבלה הפעם 6.5% מקולות הבוחרים, שמצטרפים ל-7.1% להן זכתה בבחירות בחודש שעבר במדינת המחוז סקסוניה-התחתית ולכ-5.1% במדינת המחוז הסן. זו הפעם הראשונה שמפלגת השמאל זוכה לתמיכה במדינות מחוז במערב גרמניה לשעבר, אם כי במזרח גרמניה לשעבר היא הכוח האלקטוראלי השני או השלישי. על פי הסקרים שנערכו השבוע, אילו הבחירות היו מתקיימות היום, המפלגה הייתה זוכה ל-12% מקולות הבוחרים. פרשנים מסבירים את התחזקותה ההדרגתית של המפלגה בתסכול הרב שחשים אזרחי גרמניה בשל התערערות מדינת הרווחה. גם כתב "הארץ" באירופה, אסף אוני, הצטרף לסברה זו ("הארץ", 25.2.08). מפלגת השמאל הפכה את ההגנה על מדינת הרווחה למצע הפוליטי שלה ואף דורשת להרחיבה על ידי הנהגת שכר מינימום בכל ענפי המשק. שכר מינימום שאינו קיים בכל מקצוע ולו מתנגדת בנחישות הקנצלרית אנגלה מרקל.
מה קרה עם מדינת הרווחה? מדוע רבים מוכנים לתמוך במפלגה המוחרמת ביותר בנוף הפוליטי הגרמני? בשני העשורים האחרונים אנו עדים לתהליך הקרוי "גלובליזציה", או בהגדרה מדויקת יותר: גלובליזציה קפיטליסטית או קפיטליזם גלובלי. הפיתוח המואץ של טכנולוגיות העילית וחדירת המחשב בכל תחומי החיים הם לכאורה מסימני ההיכר של העידן החדש. יחד עם זאת, אלה לא יותר מתופעות נלוות לתהליך עמוק יותר בכלכלה ובחברה, שהוא ביטוי ליחסי הכוחות בין המעמדות השונים.
יחד עם העצמת הגלובליזציה, ניכרת ירידת קרנה של מדינת הרווחה ויש הסבורים ש"מדינת הרווחה מתה", אם כי יש להגדיר את מצב שנוצר כקרב על עתידה של מדינת הרווחה. בכל אופן, מן הדין לבדוק האם קיים קשר בין יחסי הכוחות החברתיים המשתנים בעידן הגלובליזציה לבין "מותה" או הפגיעה הקשה במדינת הרווחה, וכן איך המדיניות הממשלתית מאיצה או מעצימה תהליכים אלה. זאת, תוך הנחה שאחד מיסודות מדינת הרווחה היא ההתערבות הגוברת של המדינה ומנגנוניה בנעשה בחברה ובכלכלה. התערבות שלא פסקה עם הגלובליזציה.
הקונצנזוס הולך ונסדק
על מנת לבדוק את השלכות הגלובליזציה על מדינת הרווחה, מן הכרח להגדיר את המושג "מדינת הרווחה", שרבים מחליפים אותו ב"מדיניות רווחה". במלים אחרות: אין מדינת רווחה ללא מדיניות רווחה, אולם יש מדינות שבהן ננקטת מדיניות רווחה מוגבלת אך אין אנו יכולים להגדירן כ"מדינת רווחה". מדינת רווחה הוא המשטר החברתי שקם לאחר מלחמת העולם השנייה (אם כי שורשיו נטועים עוד בסוף המאה ה-19) במספר מדינות קפיטליסטיות אירופאיות ושהגיע לשיאו בין שנות החמישים לשנות השבעים של המאה שעברה תקופה המוגדרת בצרפת כ"שלושים השנים המפוארות". אם כי יש להדגיש שמנגנוני מדינת רווחה ואף דגמי מדינות הרווחה השונים נפוצו גם במדינות באסיה, אמריקה הלטינית ואפריקה החל מסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת וגם במדינת ישראל.
כאמור, הקמת מדינת הרווחה היא תולדה של יחסי כוחות חברתיים מיוחדים שבאירופה הקפיטליסטית ("המערבית") שבתום מלחמת העולם השנייה בתקופה בה חל גידול מהיר בפריון העבודה ובייצור; השוק הפנימי התרחב אף הוא במהירות; האבטלה קטנה בצורה משמעותית (גם ביחס לשיעורים שנרשמו לפני מלחמת העולם השנייה), וחלוקת העבודה הקפיטליסטית הבינלאומית הבטיחה המשך אספקת כוח עבודה זול וסחורות מן המושבות. רבות מהן הפכו באותן השנים ל"מושבות לשעבר" אך שמרו על דפוסי ניצול ניאו-קולוניאליים.
מנגנון מדינתי בחברה הקפיטליסטית המסוגל לספק תעסוקה (כמעט) מלאה, מוצרים ושירותים מסובסדים, חינוך, השכלה גבוהה, בריאות ודיור כחלק מהזכויות החברתיות של כלל האזרחים - בכוחו ליצור קונצנזוס חברתי נרחב. במסגרתו משתלבות גם תנועות פועלים מאורגנות הדואגות לחיזוקו ולאו דווקא להחלפתו במשטר אחר צודק יותר. בעלי ההון, במסגרת מדינת הרווחה, המשיכו להרוויח (זו תפקידה של המדינה במשטר הקפיטליסטי) אבל נאלצו לשלם מחיר יקר בדמות חלוקה צודקת יותר של עוגת ההכנסות. ויתור זה, ללא תקדים בתולדות הקפיטליזם, על חלק מן הרווחים לטובת העובדים המאורגנים תורגם ב"עסקות חבילה", פחות או יותר קבועות, ולשורה של חוקים ונהלים. כך נוצר דגם של "קפיטליזם בעל פני אנוש" שאמור היה להוות אלטרנטיבה לברית המועצות שבאותן השנים זכתה לתמיכה פעילה של חלק לא מבוטל של תנועת העבודה המאורגנת ומפלגות העובדים.
אם מדינת הרווחה היא פשרה מסוימת של בעלי ההון בעידן הקפיטליזם, הגלובליזציה היא סופה של הפשרה. קריסת ברה"מ והנסיגה שחלה בעבודה המאורגנת במערב (וגם ברוב מדינות אירופה) מהוות תחילתו של עידן חדש: עידן הצבר ההון המוגדל בו אין יותר צורך במדינת רווחה. עם חלוף הסכנה "החיצונית" לקפיטליזם, ובייחוד ה"פנימית": מעמד עובדים מאורגן בעל שאיפות לשינוי חברתי מן היסודי, ניתן לשוב אל הליברלים הישן מלפני עידן מדינת הרווחה. אבל מול קונצנזוס מדינת הרווחה שהיה קיים בשנות החמישים, השישים והשבעים (ושטרם חלף ברוב מדינות סקנדינביה ובמידה מסוימת בגרמניה) נוצר קונצנזוס חדש של העידן הניאו-ליברלי. קונצנזוס המוגדר על ידי העיתונאי והחוקר הצרפתי אינגסיו רמונה כ"המחשבה האחידה".
קונצנזוס זה בנוי על כמה הנחות יסוד: "המדינה אינה יעילה. השוק הוא התגלמות היעילות", "האינפלציה היא הסוגיה הכלכלית המרכזית", "יש להוריד חסמים הפועלים כדי לרסן את השוק" ו"המדינה צריכה להיות 'קטנה' (לאו דווקא במובן הגיאוגרפי) ולפעול בהתמדה לריסון תקציבי". זהו קונצנזוס הנוצר באמצעות נאומי פוליטיקאים, כינוסים של בעלי הון, מאמרים בעיתונות, מחקרים כלכליים, ולא פעם כתוצאה מלחץ והכתבה של המוסדות הכלכליים בינלאומיים. אבל באופן פרדוקסאלי דווקא לממשלה ולמדיניותה יש תפקיד מרכזי בהגשמתו. במילים אחרות: לא ניתן להשליט את הסדר החברי החדש של הניאו-ליברלים, בעידן הקפיטליזם הגלובלי, ללא עזרת המדינה ומנגנוניה. זאת, בניגוד לדעה הרווחת לפיה "המדינה נעלמה בעידן הגלובליזציה". המדינה אינה נעלמת, היא פשוט משנה את תפקידה כדי להאיץ את הצבר ההון בקרב שכבה מצומצמת של בעלי הון. יש סימנים רבים לכך, גם בצפון וגם בדרום, שקונצנזוס זה הולך ונסדק. תוצאות הבחירות בגרמניה בחודשים האחרונים הן הביטוי הפוליטי לשבירת הקונצנזוס הניאו-ליברלי.
ד"ר אפרים דוידי הוא המנהל האקדמי של המכללה החברתית-כלכלית.