חברת הבנייה א.צ ברנוביץ ובעלי מניותיה זוכו מעבירות מס

בית משפט השלום בתל אביב זיכה אתמול מעבירות של אי תשלום מס את חברת א.צ ברנוביץ ובניו הנמצאת בפירוק, ואת בעלי מניותיה ומנהליה מרדכי ואריה ברנוביץ ויובל בן-ארי.



החברה, העוסקת בבנייה ובנדל"ן, ובעלי מניותיה הואשמו בשנת 2004 באי תשלום ניכויים לפקיד השומה. על פי כתב האישום, במשך חמישה חודשים בשנת 2003 הם ניכו תשלומי מס הכנסה ממשכורות עובדי החברה ומתשלומים לספקים וקבלני משנה בשיעור של כ-860 אלף שקל, ולא העבירו את הניכויים לפקיד שומה.



המנהלים, שיוצגו על ידי עו"ד גיורא אדרת, הודו בכך שהניכויים לא הועברו לפקיד השומה. אולם לטענתם, באותה תקופה, בעקבות קשיי מימון אליהם נקלעה החברה, היו מעורבים בניהולה הפיננסי ובשליטה באמצעי התשלום שלושה בנקים, בעוד שהם נדחקו מהניהול בפועל, וסברו כי הניכויים הועברו כחוק.



השופטת דניאלה שריזלי קיבלה את טענות המנהלים וקבעה כי כתוצאה מקשיים עסקיים-מימוניים, הופעלה לגבי החברה, החל מחודש מארס 2003, "תוכנית הבראה", שיוזמיה היו: בנק הפועלים, הבנק לפיתוח התעשיה ובנק איגוד לישראל, שליוו פיננסית את מפעלי הבנייה של החברה. במסגרת התוכנית הכניסו הבנקים לתמונה רואת חשבון כגורם מפקח מטעמם, והעניקו לה סמכויות נרחבות בכל הנוגע לתשלומים שחבה בהם החברה.



השופטת האמינה לגירסת הנאשמים, כי נוכח הסמכויות הרחבות שהוענקו לרואת החשבון והעובדה שהבנקים העבירו את התשלומים לספקים או לרשויות המס רק על סמך אישורה, נדחה שיקול דעתם באשר למערך התשלומים בחברה, מפני שיקול דעתה של רואת החשבון.



לדברי השופטת, לתוכנית ההבראה היתה משמעות מרחיקת לכת מבחינת החברה: היא גרמה להפקעת השליטה בכספי החברה מידי מנהלי החברה, ולהעברתה בפועל לידי הבנקים, באמצעות רואת החשבון. השופטת קבעה כי בכל שנת 2003, עקב מעורבותם של הבנקים בענייני החברה, הפך מעמדם של המנהלים לרשמי בלבד, ואחריותם התפעולית והתפקודית בכל הנוגע לתשלומים שהחברה היתה אמורה לשלם נקטעה.



השופטת דחתה את טענת פקיד השומה ורואת החשבון כי המנהלים ידעו באופן מיידי על כך שהניכויים לא הועברו לפקיד השומה ולא פעלו למנוע את המחדל, וקבעה כי מדובר "בהנחה ספקולטיווית חסרת אחיזה בראיות". לדבריה, זכות החתימה בשם החברה אמנם נשמרה בידי המנהלים, ואולם חתימתם על הצ'קים באה רק בסופו של תהליך אישור התשלומים בידי רואת החשבון.



השופטת קבעה כי המנהלים ראו בחומרה רבה את המחדלים ועשו כל שהיו יכולים באותה עת כדי לשכנע את הבנקים להעביר את חוב הניכויים למס הכנסה.



"המאשימה לא הוכיחה כי היתה זו החלטת הנאשמים להעדיף את הצלת עסקי החברה על פני העברת כספי הניכויים", קבעה השופטת, וזיכתה את כל הנאשמים.