הקסאם מעזה מגיע ליפן

לפני כמה שנים ביקרתי ביפן וביליתי יום אחד בביתה של משפחה מקומית. זו היתה במשפחה אמידה, בעלת בית גדול, עם בני משפחה המעורים היטב בחיי העולם הגדול. בארוחת הערב שאלתי: "אתם יודעים במקרה היכן ממוקמת ישראל?" והם הביטו בי במבוכה וחייכו. "שמעתם על תל אביב?" הוספתי. "לא" הם ענו. "מישהו שמע על ירושלים?" "לא". השקט סביב השולחן התעבה והלך, עד שאחת מבנות המשפחה אמרה לפתע בקול גדול: "אני מכירה. ישראל זה עזה. בכל פעם שאני רואה חדשות על ישראל, יש ברקע מהומות בעזה. תגיד, זה לא מפחיד אותך לגור שם?".

זה אינו סיפור יוצא דופן. רבים בעולם אינם יכולים ולא רוצים להבחין בין עזה, שדרות, אשקלון, תל אביב וירושלים. זה אותו הדבר עבורם, וזה די מובן למי שמתבונן מרחוק. גם אצלנו לא כולם ידעו היכן מתנהל הסכסוך באירלנד או בקוסובו. וכל זה קשור לבורסה ולצמיחה. כי רוב הפרשנים תלו את הירידות בבורסה ביום ראשון בירידות החדות בוול סטריט ביום שישי. הם השוו בין הירידות בוול סטריט (2.6%) לירידות אצלנו (3.2%) - ואמרו שזו ההוכחה לכך שוול סטריט היא שקובעת את הקצב והכיוון.

אבל זה מאוד לא מדויק. אנחנו אמנם מושפעים מהעולם הרחב, אך העולם הרחב מושפע מעזה. אם היינו ממשיכים במבצע הצבאי ומעמיקים אותו, אם מטח הרקטות היה מתגבר, אם התמונות הקשות על ילדים ונשים היו ממשיכות להציף את תחנות הטלויזיה בעולם והעיתונים היו ממשיכים בכותרות זוועה על הנעשה בתוך עזה - זה כן היה משפיע על הבורסה והצמיחה.

כי נכון שכאשר שדרות מוכית זו בעיקר מכה מיקרו-כלכלית. זה אסון לתושבים שסובלים. זו מכה לבעלי העסקים. נכון שאין בכך סיכון אסטרטגי. המדינה הרי מצליחה להמשיך ולתפקד גם תוך כדי נפילות הטילים בדרום. הצמיחה הכלכלית נמשכת בשנים האחרונות בקצב של יותר מ-5% לשנה והאבטלה יורדת - עם הרקטות בדרום.

אבל ברגע שאנחנו נופיע יום-יום בחדשות העולמיות, הסיפור ישתנה. הנערה מיפאן תגיד שישראל היא מדינה מסוכנת ואבא שלה יגיד שלא כדאי להשקיע בה. תיירים ישקלו פעם נוספת את בואם ארצה ובדירקטוריונים של חברות רב-לאומיות מישהו יגיד שיש לשקול שנית את היחסים עם ישראל, "כי יש לנו מחויבות מוסרית ללקוחות".

הנה, אתמול בבוקר, כאשר התברר שצה"ל לא מעמיק את המבצע אלא יוצא מעזה, הבורסה התייצבה. כלומר, המצב בדרום משפיע ועוד איך.

באגף התקציבים אוהבים את ח"כ גלעד ארדן. הם אומרים שהוא עוזר להם להעביר רפורמות, כמו זו שתאפשר לכל אזרח לצפות בחמישה הערוצים הציבוריים בטלויזיה, בלי להיזקק לשרותי HOT או yes.

אבל זו רפורמה פופולרית. היא מטיבה עם הציבור הרחב. היא מתאימה מאוד לאסטרטגיה של ארדן: איך למצוא חן בעיני הציבור, איך להשיג את אהבתו כדי שיידע עבור מי להצביע בפריימריס. לא מזמן, עלתה דרישה מצד כמה חברי כנסת לחייב את הבנקים לשלם ריבית זכות על כל חשבון. ארדן, המשמש יו"ר ועדת הכלכלה, גילה בתחילה עמדה הגיונית. הוא אמר שזה עניין לתחרות בין הבנקים, ואין מה להתערב. הרי יש בנקים שנותנים ריבית זכות, אז שהלקוח יבדוק ויחליט.

אבל תוך דקות ספורות הופיעו כותרות באתרי החדשות: "ארדן נכנע לבנקים". אחריהם החלו הבלוגרים להפציץ, תוך השמצות פרועות על חבר הכנסת. ארדן לא ידע את נפשו. מצד אחד הוא מאמין בתחרות, אך מצד שני, מה עם התדמית שהוא בונה לעצמו כמגן הציבור? וכך, בדיון הבא שהתקיים בנושא בוועדת הכלכלה, הופתעו הנוכחים לגלות שארדן שינה כיוון. הוא הפסיק לדבר על תחרות, ועבר לניתוח הזוויות השונות של העניין.

בינתיים התערבו המפקח על הבנקים וגם נגיד בנק ישראל. הם נעמדו על הרגליים האחוריות, בהתנגדות למהלך. כך שהיוזמה בינתיים תקועה. גם בעניין ההכרה בריבית על המשכנתאות הבין ארדן לאן נושבת הרוח. הוא הציע, עם שלי יחימוביץ, להכיר בריבית המשולמת על המשכתנא לצורך מס. לדבריו, זה יעודד את הענף ויגביר צמיחה ותעסוקה - לטובת הפריפריה כמובן. מבחינתו, אין לתוכנית כל עלות כלכלית. כי המכירות יגדלו והאוצר יקבל אפילו יותר מסים לקופתו. אם זה כל כך פשוט, מדוע לא להכיר בהוצאות נוספות ולתת עוד הנחות במס, וכך קופת המדינה תתפוצץ מרוב מזומנים?

הכרה בהוצאות היא רעיון רע. היא אינה מתאימה לשיטת המס שלנו. היא תוביל לרמאויות, להחלטות רעות ולעלייה בשיעורי הריבית. היא יכולה להצטרף למצעד עיוותי המס הרבים שכבר קיימים אצלנו, עיוותים שגורמים למס שולי גבוה ולכן לפגיעה בצמיחה ובתעסוקה.

במקום להוסיף עוד עיוות לרשימה, צריך למחוק את הרשימה כולה.