בית המשפט העליון קבע כי עיריית הרצליה תוכל להקים פארק עירוני ירוק בשטח של כ-717 דונם הנמצא בין שדרות שבעת הכוכבים מדרום לבין רחוב הבריגדה היהודית מצפון, לבין נתיבי איילון ממערב ורחובות ז'בוטינסקי ולשירת דבורה ממזרח. השטח ידוע גם בשמו "באסה" (הביצה).
הקמת הפארק העירוני בשטח הבאסה הוצעה עוד בתכנית אב הרצליה מ-1974. במשך השנים אושרו מספר תוכניות באזור ואף נבנה קניון שבעת הכוכבים בשטח המקורי שיועד לפארק. בעקבות תביעות תושבים ובעלי קרקעות חקלאיות באיזור, אשר התקבלו בחלקן בבית המשפט המחוזי בתל אביב, עירערה עיריית הרצליה לבית המשפט העליון.
העירייה הבהירה במהלך שנות ה-90' כי בכוונתה לשנות את יעוד השטח מחקלאי לשטח ציבורי פתוח. לשם כך, נמסר כי מתוכננת הפקעת כל המקרקעין הפרטיים. לאחר שהוועדה המחוזית אישרה את התוכנית, הגישו בעלי הקרקעות עררים למועצה הארצית במסגרתם הוצעו תוכניות אלטרנטיוויות לבניית מגורים בשטח של כ-70 דונם משטח הפארק. המועצה הארצית אף היא דחתה את העררים.
שלוש עתירות שהוגשו בעניין לבית המשפט המחוזי התקבלו בחלקן על ידי בית המשפט שסבר כי "אין כל קדושה בשטח של 717 דונם דווקא". בנוסף, קיבל בית המשפט המחוזי את עתירתה של משפחת קזמה, שביקשה להוציא מהתכנית את חלקתה, שטח של כ-8 דונם, ובה בית מגורי המשפחה.
עיריית הרצליה טענה בפני בית המשפט העליון נגד התערבות בית המשפט המחוזי בהחלטתה, שאין לגרוע משטח הפארק ואין להקים בו שכונת מגורים. לטענתה, בהתערבו בהחלטה מקצועית חרג בית המשפט מעקרונות הביקורת השיפוטית, ושם עצמו כמוסד לתכנון-על.
לגופן של ההחלטות, טענה העירייה כי צרכי ציבור מצדיקים את ייעוד השטח כולו לפארק, הקטנתו בעבר אינה מצדיקה את המשך הקטנתו,וגריעה נוספת של 70 דונם משטחו.
על פי התוכניות המוצעות, איכותו של הפארק קשורה באופן ישיר לגודלו - ככל שהוא גדול יותר ניתן לעשות בו יותר פעילויות. בנוסף נטען כי התכנית המוצעת תיצור חומה של בניינים בני 15-14 קומות על גבול הפארק ותפגע בניצפות; התוכנית המוצעת תיצור בעיות קשות של תחבורה וחניה; נוכחות של מגורים במקום תגביל את שעות הפעילות המתוכננות בפארק, ועקב כך גם את אופיה.
העירייה הוסיפה כי מכיוון שמדובר בקרקע חקלאית מתן פיצויים כספיים היא דרך המלך, והעתירות נועדו מלכתחילה להשבחת הקרקע.
קבוצת בעלי הקרקעות טענו כי "עיריית הרצליה לבדה מכל הערים השכנות מבקשת להפקיע לצורך הקמת הפארק, במקום לנקוט בהליך הרציונלי של איחוד וחלוקה". לגרסתם, גריעה של 10% משטחו של הפארק עדיין תותיר את הפארק גדול דיו למימוש כל המטרות, ואין הבדל מהותי בין הפארק בגודלו הראשון לבין פארק בגודלו השני. גם אין צורך בפארק בגודל כזה.
השופט דוד חשין מציין כי "הפקעת מקרקעין פוגעת קשות בזכות הקניין של הפרט, אלא שהיא רע הכרחי וכי החלטת עיריית הרצליה היתה סבירה".
חשין מוסיף כי "לאור דברים אלה, לא היה מקום להתערבותו של בית משפט קמא בהחלטת העירייה וגורמי התכנון שלא לבצע תוכנית איחוד וחלוקה, ובמקרה ספציפי זה - תכנית לאיחוד וחלוקה המשלבת מגורים בפארק תוך כדי הקטנתו".
בנוגע לעתירת משפחת קזמה, המתגוררת בבית בשטח המופקע, נקבע כי שטח של דונם אחד יוצא מהתוכנית על מנת שדיירי הבית יהיה מרחב קיום.
(עע"מ 9316/05)
ניצחון לעיריית הרצליה: העליון אישר תוכנית לבניית פארק עירוני בשטח 717 דונם
הילה רז
5.3.2008 / 14:03