חברתיים או כלכליים?

חידה: איך קוראים למי שתומך בכלכלת שוק, בתחרות, ברפורמות, במשמעת תקציבית ובהפרטה, שלבו מאבן, הוא לא רואה את העניים ממטר ועל הקיר בחדרו יש פוסטר של ביבי נתניהו? כלכלי.



ואיך קוראים למי שמוטרד מהפערים החברתיים, מבוהל מהפרטה, דואג לעניים, כולו פצצת רגישות וחמלה ועל קיר חדרו פוסטר של מקרר ריק? חברתי.



החלוקה הדיכוטומית הזו, שהתקבעה בשנים האחרונות בשיח הציבורי, יוצרת רושם שהתפישה הכלכלית סותרת את זו החברתית, וכי מדובר בשתי אג'נדות שלעולם אינן נפגשות. האמנם?



הדיון הזה מזכיר קצת את הדיון הישראלי בשאלה מיהו ימני ומיהו שמאלני. פעם ההבחנה היתה ברורה: מי שבעד החזרת שטחים הוא שמאלני, ומי שתומך ברעיון ארץ ישראל השלמה הוא ימני. אבל ברגע שראשי ממשלות מהימין היו היחידים שהחזירו שטחים, וכששרי ביטחון וראשי ממשלות מהשמאל שברו לערבים את הידיים והרגליים, הדיון הזה השתבש. אז למדנו שיש אידיאולוגיה ויש מציאות. יש אג'נדה ויש עובדות חיים. יש התבטאויות ויש מעשים.



גם הדגים הקרים ביותר מבין ה"כלכליים" ראו בקיצוץ קצבאות הזקנה בתקופת סילבן שלום ובנימין נתניהו טעות קשה. המציאות הכלכלית של אותם ימים היתה נוראית, המשק היה במשבר עמוק אחרי ארבע שנות מיתון - ובמציאות שכזו מתקבלות החלטות מרות ואכזריות, גם שגויות. מנגד, גם מתנגדי הרפורמות הגדולים מבין "החברתיים" יסכימו שהרפורמה במיסוי, שהורידה את שיעור המס על יחידים, היתה מהמהלכים החברתיים ביותר של העשור האחרון.



המציאות מוכיחה שהדרך הנכונה היא של כלכלת שוק חופשי, החותרת לצמיחה ולתחרות שמגדילות את המשאבים, ולא זו של ניפוח משאבים חסר הבחנה, שמעצים גירעונות ופוגע בסופו של דבר בחלשים. הדרך הנכונה היא מעורבות ממשלתית מינימלית, אבל זיהוי של כשלי שוק והתערבות של המדינה במקומות שבהם השוק לא פותר בעיות. הדרך הנכונה היא טיפול באוכלוסיות חלשות - הן באמצעות הקצאת משאבים למי שלא מסוגל, והן באמצעות מתן כלים למי שזקוק לקצת דחיפה. אז איך קוראים לדרך הנכונה הזו? כלכלית? חברתית? או אולי כלכלית-חמלתית?