העבודה שתמיד רציתם - אבל לא הצלחתם להגשים

כשאברי לוי, רואה חשבון בתחילת דרכו, התיישב עם חבריו בבית הקפה מקס ברנר כדי לאכול פיצת שוקולד, הוא נזכר ששנים אחדות קודם לכן, כשהיה סטודנט, פנה לאחד ממנהלי מפעל עלית ברמת גן והציע עצמו לתפקיד טועם שוקולד. לוי נדחה, בנימוק שהמפעל אינו מעסיק סטודנטים בתפקיד זה.



"חשתי עצבות נוראה", הוא מספר, "מעין תחושה ילדותית של אובדן, אבל חזרתי לעצמי מהר מאוד ונטשתי את הרעיון של טועם בשכר במפעל שוקולד. בעצת אמי פניתי למסלול מקצועי שונה, שאין שום קשר בינו לבין החך".



טעימה עם אחריות



בניגוד ללוי, אורית טוקר (30), חובבת מתוקים חשוכת מרפא, הגשימה את חלום הילדות שלה ונהפכה לטועמת גלידה. לפני עשור התקבלה לעבודה בחברת בן אנד ג'ריס ביבנה.



"אני מסתובבת באולם, בין הפועלים, עם ערימה של כפיות בכיס וטועמת - לא רק את המוצר הסופי שנארז לשיווק, אלא גם את חומרי הגלם, כמו אגוזים, מחית בננה, חתיכות שוקולד ושמנת", מספרת טוקר, מבקרת איכות בקו ייצור הגלידה. "את הקקאו כמעט בלתי אפשרי לנסות כמות שהוא, כי טעמו מר, אז אני מוסיפה מים וסוכר".



לדבריה, מטרת הטעימה היא לוודא שתהליך הייצור תקין, ושהבננות למשל, שהן רכיב חשוב, אינן בוסר. "אחד מתפקידי הוא לזהות אם הוכנס בטעות חומר משמר לתהליך ייצור הגלידה, כדי לסלקו ולוודא שהטעם של המוצר הסופי מתקתק, אבל לא מתוק מדי".



טוקר מעידה כי היא מתאפקת שלא לבלוס את הגלידה, אלא רק לטעום ממנה. "מרוב טעימות בעבודה, התרגלתי שלא לאכול גלידה גם בבית, אלא להסתפק בטעימות. זו גם דרך לשמור על הגזרה".



התפקיד של טוקר נחשב בכיר, ובעיקר רגיש. "בשיחות הסלון של ימי ששי בערב חברים מקנאים בי על התפקיד שלי, אבל טעימת גלידה היא עיסוק רציני יותר מכפי שחושבים, גם אם הוא נתפש כמקצוע נחשק.



"הטועם חייב להיות סבלן, לדעת להבחין בדקויות, להיות מסוגל להגדיר את התחושה שבפה, לזהות טעמי לוואי בלתי רצויים ולהיות אמיץ מספיק כדי להשמיע ביקורת ולעתים אף להביא לפסילת השיווק של הגלידה. כדי לפסול תוצרת, מהלך שאינו כלכלי בעליל, הטועם חייב להיות בעל סמכות בחברה".



בלי פיתה ובלי שמן



איציק דאהן (58) עובד כנראה במקצוע ייחודי בעולם - חומוסולוג. למעשה, כל חייו קשורים לחומוס, המאכל האהוב עליו. עד לפני 13 שנה הוא הפעיל חומוסייה בגבעתיים, אך נאלץ לסגור אותה בגלל היעדר רישיון מהעירייה.



דהאן התקבל לעבודה ברשת סלטי צבר, ובעשור האחרון הוא מקבל משכורת בתמורה לכך שהוא מסתובב בכפרים ערביים ודרוזיים, ולעתים רחוקות גם בחו"ל, נפגש עם בעלי חומוסיות שהם גם טבחים ומנגב צלחות חומוס.



הוא טועם את החומוס בלי פיתה ובלי תוספת שמן, עם טחינה, אך בלי גרגירים. המטרה: למצוא מתכון לחומוס שטעמו שונה מעט מאלה המוכרים, ולהכניסו לקו הייצור של מעסיקו, שכבר ידאג להפכו ל"מוצר חדש".



"ברוב המקרים אני מתאכזב מהחומוס שאני טועם בחומוסיות שבהן אני מבקר", מספר דאהן. "כשאני נתקל בחומוס שמוצא חן בעיני בייחודיות שלו, אני קונה כמות מסוימת ומביא אותה היישר למפעל שלנו, כדי שנתחיל לייצר חומוס כזה בכמות מסחרית".



החומוס הטוב ביותר שבו נתקל דהאן לא היה בישראל, אלא דווקא בשכם. "כנראה שהחומוס שם נטחן באמצעים ישנים, אולי באבנים, ולא בשיטות חדשניות שמקלקלות מעט את הטעם. אני מתגעגע לחומוס השכמי, אבל לנסוע לשם זה עניין שמתאים לזמנים אחרים", הוא אומר.



לא תפקיד חייה



יש נשים שהיו מוכנות להרוג בעבור התפקיד של שלי זוארץ (27). היא החלה את דרכה כמוכרת ברשת מיקס שוס, וכיום תפקידה הוא להסתובב ברשתות שיווק בעולם ובתערוכות כדי למדוד נעליים, למשש קולקציות ולבדוק טרנדים בתחום של הנעלת נשים. לפני שבועות אחדים היא שבה מתערוכת נעליים בלאס וגאס, לאחר שכבר ביקרה ברשתות נעליים בברזיל, איטליה וסין.



"המטרה שלי היא לזהות חברות חדשות שמתחילות לצמוח, כדי להביא את תוצרתן לישראל לראשונה ולהיות המשווקים הבלעדיים של המותג", אומרת זוארץ. ללאס וגאס היא נסעה עם מנהל החברה. "אני באה אתו מכיוון שהוא אינו מעז לבחור נעלי נשים לבד, אף שהוא ניחן בטעם לא רע", היא מספרת. "קורה לא פעם שהוא מחליט לבחור מותג מסוים - ואני משנה את החלטתו. המבט שלו שם דגש על הצורה החיצונית של הנעל - בעוד שאני, כאשה שמודדת את הנעל, מתמקדת גם בנוחות".



זוארץ מודה כי אף שהתפקיד שלה מעניין מאוד, מהנה ומגשים את חלומן של אלפי נשים - לא מדובר בעיסוק לכל החיים. השלב הבא מבחינתה, הוא לימודי עיצוב בישראל או באיטליה. ואולם אין סיכוי שהתפקיד שלה יישאר בלתי-מאויש לאורך זמן.



נהיגות מבחן בפורשה



הקריירה של גרשון גולדר (54) עלולה לעורר קנאה דווקא בקרב הגברים, לפחות חלק מהם. גולדר הוא מנהל מותג מכוניות פורשה בחברת מכשירי תנועה, אחראי על "שרשרת המזון" בחברה, החל בהזמנת כלי הרכב המיוצרים בגרמניה, עבור בדאגה לעיצובם הפנימי וכלה במסירתם ללקוח. ואולם מה ש"באמת עושה לו את זה", כדבריו, הוא נהיגות המבחן שהוא עורך בכבישים המהירים של גרמניה, ספרד, איטליה וארה"ב.



נהיגת המבחן אמורה לאפשר לגולדר להתרשם מיכולותיו של הרכב, אך לעתים נדמה שלא פחות מכך, היא נועדה לספק תשוקה נסתרת שלו - טיפוס לסל"ד (סיבובים לדקה) גבוה מאוד בזמן מינימום ורחש מנוע שמגיע למהירות של 150 קמ"ש בנתיב הכולל הרבה עליות וירידות. "שיא הכיף", הוא אומר בעיניים נוצצות, "זה לבצע פניית 'S' כשהמכונית דבוקה למסלול שקבעת לה".



במאי 2008 יערוך גולדר בפעם הראשונה מבחן דרכים לפורשה בהודו. "פרות על הכביש? זה לא מפחית לי מהאנדרנלין", הוא קובע, "להפך". מבחן הדרכים כרוך כמובן גם במבטים ששולחים לעברו עוברי אורח, בעיקר גברים. "המבטים אינם נובעים רק מקנאה בי", הוא מסביר, "אלא מההתייחסות לרכב שבו אני נוהג כאל סמל סטטוס".



קרוקודייל דנדי



לצד אלה שחלמו בילדותם להיות טועמי שוקולד, היו כאלה שחלמו להיות קרוקודייל דנדי. מיקי קליינמן (50) הגשים את החלום. "משחר ילדותי ברחתי מהלימודים בבית הספר כדי לצאת לטבע, לחפש שם זוחלים, לעקוב אחר הציפורים הנודדות ולחזות מקרוב בשטפונות במדבר יהודה", הוא מספר.



קליינמן הדריך בטיולים של בני נוער בסיני ובנגב, עד שבראשית שנות ה-90 החליט "להשתולל קצת" ולנסוע עם רעייתו ובנו הבכור לדרום אפריקה ולקניה למשך ארבע שנים - שם ניהל, בין היתר, חוות תנינים בבעלות ישראלית.



"הפרק המרתק, אך גם המפחיד, בניהול החווה היה ספירת התנינים. הספירה היתה חייבת להיעשות תמיד בלילה, תוך כדי שיט בנהר הטנה המסוכן", נזכר קליינמן. "באחת הפעמים, כששטנו בנהר, הסירה נתקלה בעוצמה בגזע עץ שבלט בזרם, ואחת מדפנותיה נוקבה והחלה להתמלא במים. לא היו לנו אמצעי חילוץ, והתחלנו להוציא מים מהסירה בעזרת קופסת שימורים. ניווטנו לכיוון החוף, אבל כמו להכעיס, היא נתקעה בקרקעית הנהר. לא היה לנו זמן למחשבה: קפצנו למים ונמלטנו מהתנינים בעור שינינו".



בשנים האחרונות משמש קליינמן מדריך טיולי הרפתקאה באופיר טורס גיאוגרפי, והוא מאמין שהוא מגשים חלום של אלפי אנשים: לצאת אל הטבע, לזחול במעלה צוקים נישאים, לרדת לוואדיות אפלים, להתחכך בחי ובצומח - ולקבל על זה כסף.



היעדים האהובים עליו הם הקילימנג'רו הטנזני והר קניה. "מה שמושך בהרים אלה הוא העובדה שהם מספקים מפלט מהסביבה הטרופית הלחה ומציעים טמפרטורות נמוכות ואוויר יבש", אומר קליינמן. גם המפגש עם שבטים באתיופיה, מצית לו את הדמיון.



"אני כל הזמן מחפש את הטיול הנידח, השונה, שאליו אקח את הקבוצה הבאה. על הכוונת שלי נמצאים טקסי האש והעשן לאורך נהר גמביה שבמערב אפריקה".