>> השקעה באמנות ישראלית מקורית מסתמנת כטרנד הבא במשרדי עורכי הדין. נראה כי השגשוג הכלכלי של הפירמה ושל העומדים בראשה לא מופנה לחשבון הבנק, אלא נתלה על הקיר. לעורכי הדין התל-אביבים כבר לא די בעטי יוקרה גרמניים, שעוני מותג תוצרת שוויץ, מכוניות מנהלים אירופיות, עניבות משי וחליפות איטלקיות. עורכי דין שמבקשים להרשים את הלקוחות והקולגות ולהשקיע את הכסף הרב שהם מרוויחים - מצאו אפיקים חדשים.
ארבעה משרדי ענק תל-אביבים, כולם שוכנים במגדלי יוקרה במרכז העיר, בולטים במיוחד בתחום ההשקעה באמנות. כל אחד מהם משקיע מיליוני שקלים באוספי אמנות ישראלית מרשימים.
היצירות מגוונות וכוללות ציורים, צילומים, וידיאו ארט ופסלים המפוזרים במסדרונות, בחדרי הישיבות ובמשרדיהם המרווחים של השותפים הבכירים. בחדרי המתמחים תלויות, במקרה הטוב, הרפליקות שנשארו לפני שדרוג המשרד לסמי-גלריה.
חודק, הצייר של הכיתה
עורכי הדין שרוכשים יצירות אמנות עבור משרדם הם בדרך כלל העומדים בראש הפירמה. הם מודעים כמובן לתזרים ההכנסות וההוצאות במשרד, ומקדישים חלק נכבד מזמנם ומהונם לרכישת היצירות, ולא פחות חשוב - לבחירת מיקומן במשרדים.
וכשמדובר בעורכי דין, עולה ראשית שאלת הכדאיות והאינטרסים: למה הם משקיעים כל כך הרבה זמן וכסף ביצירות אמנות?
עו"ד דוד חודק, ראש משרד גרוס, קלינהנדלר, חודק, ברקמן ושות' והאספן המרכזי במשרדו הוא גם צייר מתוסכל. "הייתי הצייר של הכיתה עד שעברתי לפנימייה צבאית, ונטשתי את הציור כדי להפעיל נשק. מאוחר יותר התמקדתי בקידום המשרד ועכשיו לשמחתי יש איפה לתלות את האמנות שאני כל כך אוהב".
חודק אמנם מציין שנטש את הציור, אך במהלך סיור במשרדי הפירמה במגדלי עזריאלי הוא מצביע על ציור בסגנון אוונגרד רוסי שצייר בעצמו. איש במשרדו אינו יודע שהוא החתום על היצירה. ההשקעה של חודק, לדבריו, נובעת מהאהבה שלו לאמנות ומהרצון להיות מוקף ביצירות מרגשות גם במשרד, מכיוון ש"אם נודה על האמת אנחנו חיים רוב הזמן במשרד ורוצים להרגיש בו טוב".
עו"ד מיקי צלרמאייר, המחזיק באוסף אומנות בינלאומי שלא היה מבייש כמה מוזיאונים בישראל (צלרמאייר רכש רבות מהיצירות בתום הצגתן במוזיאונים ברחבי העולם), מבהיר כי "מדובר בהובי שלי, 30 שנה אני מתעניין בזה. זה עיסוק משותף לי ולאשתי. אנחנו בוחרים יחד יצירות, מתייעצים, הולכים לתערוכות, מוזיאונים וגלריות. האהבה לאמנות מחברת אותנו והיא תחביב של שנינו.
ריצ'רד רוברטס ועופר שפירא
"אני עם שתי ידיים שמאליות טוטאלית", מעיד צלרמאייר על עצמו. "מעולם לא ציירתי, אבל אני מת על הצד הוויזואלי". לדבריו, המוצגים נרכשו מכספו שלו ושייכים לו, והמשרד הוא אך פלטפורמה להצגת אהבתו.
משרד שבלת ושות' מחזיק רק עבודות אמנות ישראלית עכשווית. הממונה על מחלקת רכישות האמנות, עו"ד עופר שפירא, מודה בצער: "אני בא מתחום הליטיגציה, ועובד בשעות מטורפות, כולל בסופי שבוע. אני חייב תרבות לנפש. העבודה עצמה כמעט בלתי אפשרית, והשילוב של אמנות במשרד מרגיע מעת לעת. כמו שאני רוצה לישון טוב ולאכול טוב, אני רוצה לעבוד בסביבה נעימה. התרבות היא חלק מהאני האישי שלי", אומר שפירא וממשיך בעגמומיות: "אני לא מצייר כי אני לא מוכשר לזה. אני מוכשר בטיעונים, ובזה אני עוסק".
במשרד יגאל ארנון ושות' הופקד תחום העיצוב בידיהן של בנותיו של יגאל ארנון, דפנה וכרמל. דפנה, ארכיטקטית במקצועה, מסבירה כי "לפני שמונה שנים, כאשר עבר המשרד למגדלי עזריאלי, התחלנו לרכוש יצירות לאחר שהשותפים קיבלו את דעתנו שזה הכרחי. ארנון מוסיפה בפסקנות: "האמנות נקנתה כדי לקשט את המשרד. אנחנו לא אספני אמנות, וקונים את הדברים כדי לתלות אותם".
אידיאולוגיה, השקעה נבונה, ו"וואו"
איך בוחרים עורכי הדין את יצירות האמנות המוצגות במשרד? צלרמאייר וחודק הולכים לפי מה שהם אוהבים באמנות. מה שמושך את תשומת לבם האישית, מעורר אותם ויוצר אצלם תחושה ש"את הפריט הזה אני רוצה אצלי". מעבר לרכושנות בסיסית של אספן אמנות שרוצה תמונה מסוימת תלויה על הקיר שלו, הם מדגישים את הנטייה להתלהב: תחושת בטן של "וואו", כפי שהגדיר זאת צלרמאייר.
כולם למדו לסמוך על תחושת הבטן שלהם בבחירת יצירת אמנות. אך לצלרמאייר נחוצה גם הרגשת ה"וואו" אצל אשתו. "אם היא מרגישה כמוני, אנחנו מחליטים לקנות. אז נכנסים שיקולים שונים, ובהם המחיר. כשמדובר במחיר משמעותי של עשרות אלפי דולרים אנו בודקים את רקע האמן, בכמה נמכר קודם, איפה התמונה הוצגה, האם זהו נכס שישמור על ערכו ואף יעלה את ערכו במשך השנים".
צלרמאייר מסביר כי אינו קונה אמנות לצורך מסחרי: "ממאות תמונות שיש לי מכרתי שתיים-שלוש", הוא מדגיש. אבל כמו ישראלי מצוי הוא לא רוצה לצאת פראייר. בלשונו, "אני רוצה לדעת שמדובר בהשקעה נבונה".
סיור קצר בין פריטי האמנות הנבחרים ומיקומם במשרד מלמד רבות על אישיותם של עורכי הדין שרכשו את הפריטים. כך לדוגמה מעל כסאו של חודק תלוי פסלון הנקרא "מאזני אי הצדק", שיצרה סיגלית לנדאו, מהיוצרות הבולטות באמנות הישראלית העכשווית. חודק מציין כי פסל זהה נמצא גם במוזיאון תל אביב. כאשר הוא נשאל מדוע שם דווקא את הפסל הזה בדיוק מעל לראשו, מול עיני הלקוח, משיב חודק בחיוך דק: "זה חלק מהטריק".
צלרמאייר מצידו הקפיד לתלות בכניסה למשרדו ציור ענק, שני מטר על שני מטר לערך גודלו, של אמן יפאני, טרנסווסטייט שצייר את עצמו מחופש לאישה בתנוחות, פרצופים, איפור ואביזרים מגוונים שאינם מאפשרים לזהותו, ויוצרים תחושה שמדובר באנשים שונים. צלרמאייר מעיר קצרות ש"הציור רוצה לומר שאתה בעצם לא יודע כלום. מה שאתה רואה זה לא מה שאתה חושב, ואתה אף פעם לא יכול להיות בטוח בשיפוט שלך לגבי האחר. כל אדם יכול להסתיר ולשחק בזהות שלו למעשה".
למשרד שבלת, לעומת זאת, יש פילוסופיה מוצהרת לפיה רוכשת הפירמה "רק אמנות עכשווית של אמנים ישראליים, ובמיוחד יצירות המכילות דימויים המשקפים את המקום והנוף בישראל".
לדברי ריצ'י רוברטס, שותף בכיר בשבלת, "חשוב לנו שהלקוחות שלנו, גם אלה מחו"ל, יראו את האמנות הישראלית, כחלק מהתרבות בישראל. אנחנו שמחים לקדם ולסייע לאמנים ישראליים, וכמה לקוחות בינלאומיים שביקרו במשרד קנו אמנות ישראלית בעקבות הביקור אצלנו".
בכניסה למשרדי יגאל ארנון מוצגת יצירת טריפטיכון (יצירה המורכבת משלושה חלקים) של הפסל יעקב דורצ'ין. זו עבודה אבסטרקטית גדולה, מעין פסל התלוי על הקיר, ומורכב מפיסות פלדה חתוכות ומעוקמות, כדוגמת פסי רכבת וצינורות ענק, חלודות כולן. לפני שהמשרד אויש הובא האמן למשרדים, כדי לראות את האזור בו יוצגו יצירותיו, וסוכם כי יבצע יצירת טריפטיכון לפי ראות עיניו. לדברי דפנה ארנון, "לאחר כמה חודשים דורצ'ין חזר עם היצירות, ועד שלא ראינו אותן במשרד לא ידענו איך ייראו.
"כארכיטקטית אני חושבת שאמנות מקור תורמת מאוד ללוק של המשרד", היא מוסיפה. "יש לנו בהחלט מחשבה שמשרד בקנה מידה כזה יכול לתרום לאמנים ישראלים". במסדרון, בסמוך ללשכתו של יגאל, תלויה כרזה ישנה ממוסגרת, פרסומת לסרט שהוקרן בתל אביב ביום בו נולד יגאל ב-1929. את הפוסטר רכש בעצמו, והוא תלוי כתזכורת לזמנים עברו.
בלשכתו של ארנון מוצב פסל ראש מעשה ידי האמן האנגלי דיויד מאך (האמן הלא ישראלי היחיד שמוצג במשרד). הפסל עשוי קולבי ארון משורגים, וחדי הבחנה יכולים לזהות בו את פניו של יגאל ארנון עצמו. יגאל זורק מבט בפסל בחיוך מלא, ותוך שהוא מתמתח לאחור בכסאו מעיר, "צילמו את הפנים שלי משמונה זוויות שונות ושלחו את התמונות לאמן. אנשים מיד מזהים". דפנה ארנון, שיזמה את יצירת הפסל, מציינת לעומת דבריו של אביה כי "לא חיפשנו פורטרט של הבוס, אבל ככה זה יצא ולכן זה בחדרו".
איך מגיבים לקוחות המבקרים במשרד?
דפנה ארנון: "אף אחד לא אדיש ליצירות של דורצ'ין. הרבה אנשים לא אוהבים אותן. התגובות נעות בין 'מה זה הגרוטאות האלה' ו'שכחתם לצבוע' לבין 'זה משדר עוצמה' או 'וואו'".
לדברי צלרמאייר, "יצירות האמנות מוסיפות ליכולת ליצור יותר תקשורת, ולהערכה של הלקוחות את המשרד", אך הוא מיד מאבחן כי "התגובות תלויות באדם. יש אנשים שאוהבים זאת ויש שחולפים כאילו זה כלום, חבל לבזבז עליהם אפילו מלה", הוא נעלב בשם האמנים.
חודק: "אני בוחן את האמנות לפי טיבה ולא לפי הרושם שהיא עושה על הלקוח". עם זאת, מתחשב חודק באנשי ההיי-טק, שלדבריו "הרבה פעמים באים בג'ינס ולא אוהבים את כל הפאר". לכן הקומה בה עובדת מחלקת ההיי-טק של המשרד פחות מהודרת, והוצב שולחן ביליארד איכותי.
במשרד שבלת חשבו היטב על הצבת היצירות. לצד התחשבות באלמנטים כמו אור וצל, מרחב שיינתן לתמונה, הניראות שלה וכדומה, ניתן דגש גם להשפעה הפסיכולוגית האפשרית של התמונה על המתבונן בה. כך לדוגמה, בראש חדר הישיבות הגדול ביותר בפירמה, המונה למעלה מארבעים מקומות ישיבה, נתלתה תמונת זרדים על רקע ירוק כהה של משה קאשי. לדברי שפירא, "שם התמונה הכי משפיעה על הנוכחים. המתדיינים יושבים והתמונה נמצאת מול העיניים ובראש שלהם".
שפירא מוסיף כי "אדם שיושב בחדר ישיבות שיש בו יצירות אמנות שמביעות משהו מרגיש אחרת לעומת דיון הנעשה מול קירות חשופים. תחושות של אדם היושב בחדר עם מסרים אמנותיים הן טובות יותר, נינוחות. האמנות משפיעה במודע ובתת מודע".
הנרקיסיזם של יגאל ארנון, משחק הזהויות של מיקי צלרמאייר והפטריוטיות של שבלת - הכל תלוי על הקיר
הילה רז
9.3.2008 / 8:17