קוראים ותיקים בוודאי שמו לב שלא פעם אני מביע ביקורת וביטויים של סקפטיות בנוגע לשיטה הכלכלית האמריקאית, ושלא פעם אני מביע התנגדות לאימוץ גורף של עקרונותיה בישראל.
נתקלתי לא מעט באנשים המחזיקים בדעות סותרות, שטענו כנגדי, לעתים בלהט רב, כי הסקפטיות שלי היא חסרת בסיס. "רק תראה עד כמה המודל האמריקאי מצליח ביחס למדינות אחרות בעולם", הם טענו.
בשנה האחרונה אני מוצא שהסקפטיות בנוגע למודל האמריקאי, נהפכה מקובלת יותר ויותר. נראה שנפילת הדולר ומשברי הנדל"ן והאשראי - על כל הצרות הנלוות אליהם - סדקו מעט את ביטחונם של החסידים האדוקים של השיטה האמריקאית, ופתחו פתח להרהור מחודש בדבר עליונותה המוחלטת על שיטות כלכליות אחרות.
רבים תולים את הבעיות שמעיקות על הכלכלה האמריקאית בטעויות פיננסיות שנעשו בשנים האחרונות. טעויות שהובילו להתנפחות בועת ההיי-טק ולמדיניות הריבית הנמוכה לאחר פקיעתה - שיצרה בועת נדל"ן שאת תוצאותיה אנו רואים עתה.
מדובר בטעויות בקנה מידה גדול מאוד, ואין כיום חולק על כך. ואולם תליית כל האשמה בגורמים הפיננסיים בלי לנתח בעיות אחרות בכלכלה האמריקאית היא התעלמות משורש הבעיה. היא מובילה, כפי שנדמה שקורה עכשיו, למסקנה השגויה שאם נפתור את הבעיה הפיננסית באמצעות ריבית נמוכה והזרמת נזילות, כל שאר הדברים כבר יסתדרו.
הנה דוגמה מספרית קטנה מהחיים, שמסבירה מדוע שורש הבעיות של אמריקה אינו פיננסי אלא עמוק הרבה יותר. השורש הזה נעוץ בבסיס השיטה הכלכלית האמריקאית.
אוסטריה כמשל
באחרונה הזדמן לי לנסוע מעט ברכב באוסטריה. המספרים המובאים כאן הם מספרי אמת מאוסטריה, והם קרובים למדי לנעשה בכל מדינות מערב אירופה.
מחיר ליטר דלק, בנזין או סולר - אין שם הבדל גדול במחיר ביניהם - הוא כ-1.35 יורו, שהם בשער הנוכחי יותר מ-2 דולר. המחיר הזה גבוה ביותר מפי שניים מהמחיר בארה"ב, שהוא כ-0.85 דולר לליטר - כלומר 3.2 דולר לגלון. במונחים שקליים מדובר במחיר של יותר משבעה שקלים לליטר. ההפרש נובע ברובו המכריע מגורם אחד - מיסוי. באירופה המס על דלק גבוה מאוד, ובארה"ב הוא נמוך מאוד.
נסיעה ארוכה היא זמן טוב למחשבות וחישובים, והנה מה שהגעתי אליו בחישובי. בנסיעה של 1,200 ק"מ באוסטריה ברכב שכור, שרפתי כ-85 ליטר דלק. איך? הרכב המשפחתי האירופי שקיבלתי בחברת ההשכרה היה בעל מנוע דיזל והילוכים ידניים, ולכן צריכת הדלק שלו היתה נמוכה יחסית.
בגלל מחיר הדלק הגבוה באירופה, רכבי דיזל עם גיר ידני נפוצים מאוד, והשיפורים בהם בשנים האחרונות הפכו את נוחות הנסיעה בהם ואת ביצועיהם לקרובים לאלה של רכבי בנזין. קרוב למחצית מהמכוניות שנמכרות כיום בחלק ממדינות אירופה הן בעלות מנוע דיזל.
בעבור אותם 85 ליטר דלק שילמתי כ-180 דולר - כמעט 120 יורו. זה לא מעט. מצד שני, מתוך סכום זה, כ-115 דולר נותרו במדינה כמס, והיתרה, העלות נטו של הדלק, כ-65 דולר, הלכה למדינות מפיקות נפט, לחברות נפט למיניהן ולמרווחי זיקוק והפצה שונים.
אילו הייתי שוכר רכב משפחתי בינוני בארה"ב ונוסע מרחק דומה, הייתי צורך קרוב לוודאי יותר דלק, כ-130 ליטר. הסיבה פשוטה, בארה"ב הייתי מקבל בחברת ההשכרה רכב גדול יותר, אוטומטי, עם מנוע בנזין - שצריכת הדלק שלו גבוהה. על אף שהייתי צורך יותר ליטרים של דלק, העלות לליטר בארה"ב נמוכה הרבה יותר, ולכן הייתי משלם רק כ-110 דולר, 70 דולר פחות מאשר באירופה.
כלומר מנקודת מבט של נהג וצרכן דלק - השיטה האמריקאית עדיפה. אבל בראייה כוללת יותר - ראייה מקרו כלכלית - ניתן להבחין שמתוך אותם 110 דולר, רק כ-20 היו נשארים למדינה כמס, והיתרה, כ-90 דולר, היתה מעשירה את מדינות הנפט וחברות הנפט השונות, לעומת 65 דולר בלבד שיצאו מאירופה למפיקי ומשווקי הדלק.
רוצה לשרוף דלק - שלם
וכאן צצה הבעיה האמריקאית במלוא חריפותה. מחיר נמוך מדי של משאב הנמצא במחסור - ואין חולק על כך שדלק עונה על ההגדרה הזו - מעודד חוסר יעילות ובזבוז. המס הגבוה המשולם במדינות אירופה מעיק כמובן על כיסם של הצרכנים, אבל הוא אינו יוצא מגבולות המדינה. באמצעותו נסללים כבישים, מוענקים שירותים ציבוריים והוא מסבסד תחבורה ציבורית טובה ויעילה. במקביל, המחיר הגבוה של הדלק מעודד את היעילות של השימוש בו ומפחית את התשלום המועבר אל מחוץ למדינה, שהוא עלות אבודה לאזרחיה.
התוצאה המצרפית היא פער אדיר בצריכה לנפש של דלק. ארה"ב, עם 300 מיליון תושבים, משתמשת בכ-10 מיליון חביות נפט ליום לצורכי תחבורה. מערב אירופה, עם כ-400 מיליון תושבים, מתנייעת תוך שימוש ב-6-7 מיליון חביות נפט ליום בלבד. ההבדל נעוץ באורח החיים, גודל וסוג המכוניות, מידת ההסתמכות על תחבורה ציבורית ומרחקי הנסיעה.
וכאן ההבדל בין השיטה האירופית לאמריקאית. המיסוי באירופה על דלק - כמו גם על אלכוהול וסיגריות - משמש לא רק כמקור הכנסה, אלא גם כאמצעי ליישום מדיניות להתערבות ממשלתית מכוונת במחירי השוק כדי להקטין צריכה. יש לזה אפקט של קנס. כלומר, אם אתה רוצה לשרוף הרבה דלק - שלם.
בארה"ב, התערבות כזו לא עולה על הדעת. הממשלה האמריקאית לא אמורה לקנוס אזרחים על צריכת דלק. מנגנון השוק אמור לדאוג לכך, והוא אכן דואג - הוא מפיל את הדולר ומייקר את הדלק. אלא שנדרש לו זמן רב לשינוי הרגלים, ולא בטוח שלאמריקה כדאי לחכות כל כך הרבה זמן.
עניין של תפישה
כעת בואו נניח, שבארה"ב היה מועלה המס על הדלק, ובעקבות כך היתה קטנה הצריכה לתחבורה בכ-5%. שיעור התייעלות צנוע למדי כשבוחנים את רמת הבזבוז ההתחלתית. מדובר בהקטנת צריכה של כחצי מיליון חביות ליום - כ-183 מיליון חביות לשנה.
במחיר של 100 דולר לחבית, מדובר בחיסכון של 18 מיליארד דולר שהיה מקטין קצת את הגירעון הכרוני במאזן התשלומים, שהוא כיום כ-700 מיליארד דולר לשנה. חיסכון כזה יביא גם לירידה מסוימת בביקוש, שיכולה בתורה להוריד את מחיר הנפט ולחזק קצת את הדולר - והשפעה זו ברוכה לכשעצמה.
אלא שכאן מדובר בשינוי תפישתי של סדרי עולם - שיעורר התנגדות גדולה ותרעומת ציבורית. נכון להיום, למקבלי ההחלטות בדרג הפוליטי בארה"ב אין את העוז הדרוש לביצוע צעדים כאלה. לכן הם מסתפקים בינתיים במשככי כאבים בדמות הורדת ריבית והזרמת נזילות, ולא מתמודדים עם הבעיות הקשות באמת.
אף אחד לא משלה את עצמו שהטלת מס לבדה תשנה את מצב הכלכלה האמריקאית. מדובר רק בדוגמה אחת לכך שעל אמריקה לחשוב מחדש על אורח החיים שלה. אלא שבינתיים עדיין לא רואים בשיח הכלכלי הציבורי האמריקאי את ההכרה בכך שהכלכלה נזקקת לשינוי מבני ותפישתי. כנראה שנצטרך להמשיך לחכות.
הכותב הוא מנכ"ל קומפס קרנות נאמנות
רוצה לשרוף דלק - שלם
דורון צור
16.3.2008 / 10:43