שידוד כוחות כלכלי בעולם

מפולות הן זמן טוב לחשבון נפש, והמפולת הנוכחית בוודאי מחייבת חשבון נפש נוקב. שלשום פורסם כי השחיקה החדה בשער הדולר, יחד עם הירידה בצמיחה של המשק האמריקאי, הביאו לכך שלראשונה בהיסטוריה המודרנית כלכלת ארה"ב אינה הגדולה ביותר בעולם. כלכלת גוש היורו גדולה ממנה.

יהיו בוודאי רבים במערב שיצהלו למקרא הידיעה הזו. המשטמה כלפי הנשיא ג'ורג' בוש מביאה לכך שרבים אינם מצטערים לראות את נפילתה של אמריקה (גם זהו שם שכנראה יצטרך לחלוף מהעולם, כאשר אמריקה תצטמצם לממדיה האמיתיים - ארצות הברית של אמריקה בלבד). עם זאת, מצהלות הגיל הן מוגזמות עד מאוד. שקיעתה של ארה"ב, יותר משהיא מספרת את סיפור התחזקותה של הכלכלה האירופית, מספרת את תהליך שידוד הכוחות הכלכלי שעובר על העולם. העולם החד מעצמתי שהשתרר מאז נפילת הגוש הקומוניסטי, ושנשלט בידי הכלכלות המערביות הליברליות, חוזר ומתאזן כעולם רב מעצמתי - סין, רוסיה והודו כבר חולקות את השליטה העולמית לצד ארה"ב.

שידוד הכוחות הזה הוא אולי תהליך היסטורי בלתי נמנע, אבל הוא מעמיד למדינות המערב אתגר מסוג חדש: בפעם הראשונה העליונות הכלכלית של המערב כבר אינה מובנת מאליה, מה שאומר שבפעם הראשונה הערכים שבשמם המערב פועל אינם מוכיחים את עצמם עוד כערכים המנצחים בהכרח. בראש ובראשונה, ערך החופש.

האתגר, יש לציין, הונח לפתחו של המערב כבר לפני עשרות שנים - כאשר החלה הצמיחה הכלכלית של סינגפור. מאז 76' קצב הצמיחה השנתי של סינגפור היה יותר מ-7%, מה שהביא אותה לפסגת המדינות העשירות בעולם עם תוצר לנפש של 49 אלף דולר. המפתיע בנס הכלכלי הסינגפורי אינו שהוא נעשה למרות שמדובר במדינה קטנטונת, ענייה במשאבי טבע, אלא שהוא נעשה במדינה חופשית רק למחצה.

השלטון בסינגפור היה הראשון בעולם שיצר את ההבחנה בין חופש כלכלי לחופש פוליטי. עד לסינגפור רווחה ההנחה ששני המושגים כרוכים זה בזה, ושבלתי אפשרי לקיים כלכלה חופשית ללא דמוקרטיה. משום כך רק המערב החופשי יכול היה להציע לאזרחיו את הרווחה הכלכלית העצומה הנובעת מההצלחה של הכלכלה החופשית. לכן, לחופש היה צמוד אז תג מחיר מובהק ויוקרתי - היה חופשי ותהנה כתוצאה מכך מהרווחה של הכלכלה החופשית.

תג המחיר הזה הפך את העליונות המערבית לבלתי ניתנת לערעור. רק המדינות החופשיות יכלו להציע לאזרחיהן רווחה כלכלית, ולכן אזרחי המדינות הלא חופשיות יכלו רק להביט ולקנא. גל העריקות מהגוש הקומניסטי אל המערב המחיש זאת.

לא עוד. ככל הידוע, אין אזרחים סינגפוריים המשתוקקים לערוק למערב, משום שאין להם סיבה לעשות כן. בסינגפור מתקיימת כלכלה חופשית משגשגת, מהמצליחות ביותר בעולם, וזאת ללא חופש פוליטי. סינגפור השכילה להבין שהיא יכולה לתת לאזרחיה ליהנות מכלכלה חופשית, בלי חשש כי הדבר יסכן את יציבותו של המשטר הלא חופשי. נהפוך הוא, השליטים בסינגפור הבינו כי פירות ההצלחה הכלכלית של מדינתם ייזקפו לזכותם, ויוסיפו ליציבות המשטר. כמו באגדות הילדים, המלך הטוב הדואג לבני עמו הוא גם המלך הנהנה מהפופולריות הרבה ביותר.

ומה עם חופש? מה עם זכות הביטוי וזכויות האזרח? העובדות מוכיחות כי לנוכח הרווחה הכלכלית ותחושת ההצלחה - מרבית אזרחי סינגפור אינם נזקקים לערכים האלה. באיחור של 150 שנה יש מקום להודות שקרל מרקס כנראה בכל זאת צדק. לא, הוא לא צדק במסקנה שלו שהמרקסיזם הוא השיטה הכלכלית העדיפה, אבל הוא כנראה כן צדק באבחנת היסוד שלו שהכלכלה היא הכוח העיקרי המניע את ההיסטוריה.

סינגפור לפחות הוכיחה שכאשר יש כלכלה מוצלחת, וכאשר אנשים מרגישים מסופקים כלכלית, ערכי החופש נדחקים לקרן זווית. במשך עשרות שנים המערב התעלם מהלקח הסינגפורי הזה, בעיקר בגלל שסינגפור היא מדינה קטנה מאוד. אלא שבעוד המערב מתעלם, שכנותיה של סינגפור שיננו את הלקח היטב: סין ורוסיה הן כיום מודל מוגדל עשרות מונים של הכלכלה החופשית הסינגפורית, במנותק מחופש פוליטי אמיתי, ומהן איש כבר אינו יכול להתעלם.

לכן, שקיעתה של ארה"ב היא מהדהדת הרבה יותר מאשר השלכה רגעית של מפולת רגעית. השקיעה הזו מסמלת את התחרות הכלכלית שהמערב נחשף לה, ושהפעם - ארגז הכלים שבידיו אינו מבטיח כלל את יכולתו לנצח בתחרות.