סגירתו של מפעל פולגת בקרית גת היא אירוע עצוב. מבחינת העובדים, הנגב והחברה הישראלית כולה. ואולם, בניגוד לרבים אחרים, אני אינני מוכן להספיד את ענף הטקסטיל בישראל. בתנאי שוק משתנים חשוב למצוא את הנישה שבה יש ליזם וליצרן יתרון. לדעתי, יתרון זה מתבטא בטיב ובאיכות, שמאפשרים להתחרות לא רק על ידי הורדת מחירים. בכל מקרה, לא רק שההנחה שהתעשייה המסורתית בישראל נחלשת אינה נכונה; ההיפך הוא הנכון.
בדרך כלל מתקשר שמי עם "ישקר", ואני שמח על כך. אך ישקר היא סיפור ידוע, ואני רוצה לספר לא על עסקים של מיליארדים, אלא על שני פרויקטים חדשים יחסית וקטנים יחסית, שבהם אני עוסק כיום: מפעל לא גדול ובית ספר קטן. אדם צריך להתחדש, ואני החלטתי לפתוח אפיק חדש דווקא בתחום החשוב מאוד בעיני של האי-חידוש.
"מטליקון" היא חברה שבה כ-120 עובדים, המייצרת חלקי מתכת למכונות. לקוחותיה, הנמצאים בעיקר בגרמניה ובשוויץ, זקוקים לחלקים בדיוק בגודל של מיקרון. לתעשייה בסין אין (עדיין) את מיומנויות הייצור הדרושות לטווח דיוק כזה, ואילו בשוויץ ובגרמניה פחות ופחות מפעלים מסוגלים לעמוד בהזמנות לחלקים ברמת דיוק כזאת. מטליקון, הממוקמת בפארק התעשייה לבון שבגליל העליון, עושה את זה מצוין.
מדוע הסיפור הזה מעניין? אולי דווקא מפני שהוא לא מעניין.
מטליקון לא עושה שום דבר חדש. אין בה מחלקת מחקר ופיתוח שעמלה על המצאות גאוניות. מה שיש בה זו מיומנות בייצור מוצר מדויק ואיכותי, שהופכת לנדירה יותר ויותר ומושכת לקוחות שמוכנים לשלם היטב בעבורה.
אני מודע לכך שהפריצות הגדולות של ישקר היו בזכות חשיבה חדשנית ויצירתית, אך מאמין שמערכת כלכלית ותעשייתית בריאה, ולמעשה חברה בריאה, צריכה להקפיד על איזונים. הסגידה לחידושים בלבד, ללא בניית תשתית מסורתית של מיומנויות שיאפשרו ליישם את החידושים ולתרגמם למקומות עבודה, היא הגורמת בסופו של דבר לאותה "בריחת מוחות" מדוברת.
מטליקון נמצאת במגמת התרחבות מתמדת. בנוסף לצמיחתה בארץ הקמנו חברה בת בגרמניה ואנו עומדים להקים חברה נוספת באיטליה. ההזמנות גדלות, אך ההתפתחות של מטליקון תלויה ביכולת לשכור בעלי מקצוע ברמה גבוהה, ואלה אינם מתחנכים באוניברסיטה או בטכניון.
אני אינטרסנט
לא אפרט כאן שוב את תלונותי נגד משרד החינוך, אשר עקר מן היסוד את החינוך המקצועי בארץ וגרם להרס של תחום שהוא ביסוד הביטחון הכלכלי והלאומי שלנו. במקום זאת אספר על פרויקט נוסף שאני מעורב בו.
בעזרת ידידי, ד"ר דן שרון, פתחתי בית ספר מקצועי. לא טכנולוגי, לא מדעי - מקצועי. המלה "מקצוע" מכובדת מאין כמוה בעיני. לא יותר ממאה תלמידים לומדים בבית הספר, והוא שוכן באותו גן תעשייה שבו נמצא מפעל מטליקון. הילדים, אין אנו מתביישים לומר, נפלטו מכל מוסדות החינוך שבהם למדו בעבר. משרד החינוך אמר להם: אצלנו עושים תעודות בגרות, מסיבות שונות אתם לא מסוגלים להשיגן, לכן מבחינתנו אתם לא קיימים.
בית הספר מיועד לילדים שיש להם ברק בעיניים כאשר הם מייצרים משהו מוצלח במו ידיהם. הלימודים הם עד חמש אחר הצהריים בכיתות בנות 15 תלמידים. אחר הצהריים הם עובדים בקבוצות לימוד, חמישה תלמידים עם חונך. מי שיכולים ורוצים - יוציאו תעודות בגרות. משרד התמ"ת מתקצב באופן חלקי את בית הספר. כמובן שלא היה שום סיכוי לשתף את משרד החינוך בפרויקט.
אני רואה את ההתקדמות המדהימה של הילדים. אני יודע שהם יוכלו להיות בעלי מקצוע נהדרים. מבקרי טוענים שאני קובע בעבורם, כבר בגיל 15, את עתידם המקצועי. אינני קובע דבר. התפלגות היכולות הלימודיות של הילדים הללו דומה מאוד להתפלגות אצל ילדים שלא נשרו ממערכת החינוך. כל אחד מהם יוכל לעשות מה שירצה כשיגדל. אני נותן להם אופציה של קיום בכבוד, אופק שיוכלו להביט אליו.
טענה אחרת המופנית כנגדי היא שאין זו חוכמה להשיג תוצאות אם משקיעים בכל ילד כל כך הרבה כסף. ואני שואל כמה כסף תשקיע המדינה בתוכניות שיקום למיניהן כאשר הילדים הללו ייהפכו לגורמים מזיקים בגלל הזנחתה הפושעת? וכמה הון מבוזבז במערכת החינוך על שטויות שלא יועילו לילדים בדבר בהמשך חייהם?
אני אינטרסנט. אני מאמין שבית הספר המקצועי הקטן צור לבון יספק לי, כתעשיין, את בעלי המקצוע האיכותיים שלהם אני זקוק במטליקון. אני אינטרסנט. אני מאמין שבית הספר המקצועי הקטן צור לבון יהפוך את הלומדים בו לאזרחים מועילים ותורמים למדינתם, לבני אדם בעלי תחושת סיפוק וביטחון עצמי.
נואשתי מלהתריע נגד קברניטי חינוך שמובילים את ישראל לשום מקום. התאכזבתי מארגוני מורים שכאילו מדברים על מהות, אך נאבקים רק על שכר ותנאים. כל שנותר לי הוא לנסות ולספר על פינה קטנה בגליל, על מפעל אחד לא גדול ובית ספר אחד קטן, כדי לחזור ולומר את המובן מאליו: חשוב מאוד, ואפשרי לחלוטין, להקים עוד מפעלים ועוד בתי ספר כאלה.
משפחת פולק בנתה בקרית גת מפעל לתפארת. אם היתה בארץ מערכת הכשרה לתעשייה היודעת להתקדם עם הזמן (גם בתחום הטקסטיל), היתה כאן היום תשתית מקצועית שהיתה מאפשרת לפולגת להישאר תחרותית על ידי התמקדות בחידושים, אוטומציה או איכות. אם היה לנו - אומר זאת במלים הפשוטות ביותר - כבוד למקצוע, אני בטוח שהמפעל בקרית גת היה עומד היום על תלו.
הכותב הוא מייסד "ישקר" וחתן פרס ישראל