מעל מדף הספרים במשרדו של סא"ל רון קרניאלי, סגן הצנזורית הראשית, תלוי ציטוט של תומאס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארצות הברית, כפי שתורגם שם לעברית: "אסור לממשלה לוותר על צנזורה; במקום שהעיתונות חופשית לחלוטין שום בן אדם לא יהיה בן חורין".
מתחת לציטוט, לצד מאמרים על תקשורת וביטחון, מונחים שני עותקים מספרו של ההיסטוריון והעיתונאי תום שגב, "1967". הם נראים זהים וגם עיון חטוף לא היה מגלה בהם הבדלים - אבל הם שונים. באחד מהם, עותק מהמהדורה הראשונה שהופצה לחנויות, גילתה הצנזורה פרטים שלטעמה היו אסורים בפרסום, ודרשה מהוצאת הספרים לתקנם. התיקונים נעשו במהדורה הבאה, שעותק ממנה גם ניצב על המדף.
קרניאלי שולף מכתב שקיבל מגורם ביטחוני כלשהו, המסב את תשומת לבו לספר שנכתב בימים אלה ומזכיר "אל תשכחו לוודא שהספר יעבור צנזורה בטרם פרסומו". המכתב הזה לא יוצא דופן. גופים רבים פונים לצנזורה כדי לוודא שתמשיך לפקח על המידע המועבר לאזרחים. "הפניות האלו מגיעות כל הזמן מכל מיני מקומות", מספר קרניאלי. "עכשיו יש לי כאן למשל פנייה על אישיות שהולכת לבקר כאן וכאן, וצו איסור פרסום על איזושהי חקירה ביטחונית. אנחנו צריכים לדעת על זה".
היסטוריה טיפולית
הנה דוגמה למשהו שהצנזורה חייבת לדעת עליו: כמעט כל המידע שמוגש לאזרחי ישראל. ביום שלישי שעבר, ברבע לשמונה בערב בחדר הבוחנים של הצנזורה במחנה הצבאי שבבית סוקולוב בתל אביב משתדלים הצנזורים לנטר את הכמות הכמעט-אינסופית של המידע המתפרסם באמצעי התקשורת השונים.
חלקם עוברים על ידיעות שמוגשות להם על ידי מערכות העיתונים ומיועדות לפרסום, אחרים צופים בטלוויזיה, מאזינים לרדיו או גולשים באתרי אינטרנט שונים. מסביבם מגירות, שכל אחת מהן מיועדת לכלי תקשורת אחר: באחת החומרים שהוגשו באותו היום על ידי "ידיעות אחרונות". באחרת אלה מ"מעריב" וכו'. בסמוך מסודרים בקלסרים מאות רבות של כתבי יד שהוגשו לצנזורה.
פתאום מבחין אחד התורנים שלאתר האינטרנט של "הארץ" הועלתה ידיעה הנוגעת לחקירת השב"כ בנוגע לפיגוע בישיבת מרכז הרב. הידיעה אסורה לפרסום והצנזור מתקשר למערכת ומבקש להוריד אותה מיד.
גם שידורי הרדיו - בעיקר של רשת ב' וגלי צה"ל, נתונים תחת פיקוח. "עיקר הקשר עם הכתבים נעשה טלפונית", מסביר אודי אתגר, אחד הצנזורים. "אם למשל היתה נפילת קסאם בשדרות הכתב מתקשר מהשטח ורוצה לדעת אם הוא יכול לפרסם. תוכניות מוקלטות מוגשות לנו מראש ואנחנו יושבים ומאזינים להן".
בבסיס החדש של הצנזורה, בבית יכין בתל אביב, שיאחד בקרוב את שלושת בסיסי הצנזורה הקיימים היום - בבית אגרון בירושלים, בבית סוקולוב ובקריה בתל אביב - יהיה מתקן ניטור חדש של ערוצי הרדיו שיוכל לקלוט עשרות תחנות בו-בזמן ולהקליט תוכניות רלוונטיות, מספר אתגר בהתלהבות לא מוסתרת.
בחדר סמוך לאתגר יושב משה ברקוביץ, מנהל מרכז המידע של הצנזורה, שם מופעלת מערכת ממוחשבת - סוג של מנוע חיפוש לפרסומים ביטחוניים מעשרות השנים האחרונות. "כל מה שמגיע במשמרת מסוכם ועובר למרכז המידע ולכל מונח שנכניס תהיה ההיסטוריה הטיפולית שלנו בו", מסביר ברקוביץ.
היסטוריה טיפולית? זה נשמע כמו מונח מתחום בריאות הנפש.
"כשבוחן נתקל בקושי להחליט מה לעשות עם ידיעה, הוא יכול להגיע לארכיון ולבדוק אם היא פורסמה בעבר וכיצד טיפלו בה". לצורך הדגמה הוא מחפש במחשב את המונח "צלפים מחיזבאללה". תוצאות החיפוש הן יותר מ-60 ידיעות שבהן מופיע צירוף המלים הזה. המידע כולל את שם הכתב, עיקרי הפרסום והמידע שנפסל לפרסום - אם היה כזה.
פסילת חומר על ידי צנזור דורשת אישור של ראש המשמרת. באותו הערב זה בני הר-נוי, שעובד בצנזורה כ-30 שנה. קרניאלי מספר ש"הוא נחשב לאחד הליברלים, מה שלא מאפיין את ראשי המשמרות הוותיקים, שהם לרוב יותר שמרנים".
"לפעמים המשמרת פה מתנהלת כמו בית מדרש", אומר הר-נוי בחיוך. "ממשיכים להתווכח במשך ימים על מלה ואחר כך מזכירים לאותו אחד שאישר או פסל כל השבוע: 'למה עשית ככה ולא ככה'. אם יש לי התלבטות אני מתייעץ עם מפקד הבסיס ואם התשובה שלו לא מוצאת חן בעיני אני אפנה למפקדת היחידה. זה קורה הרבה. כשמירי רגב, הצנזורית הקודמת, הגיעה לפה היא אמרה שהיא רגילה שכשהיא אומרת מלה - כולם מתיישרים. פה היא למדה להבין שכדי להצליח בתפקיד היא חייבת להקשיב לנו".
מה אנשים חושבים כשאתה אומר להם שאתה צנזור?
"בארץ זה בסדר. אחרי המלחמה אפילו שאלו אותי 'איפה הייתם?' כאילו שאנשים רוצים יותר צנזורה.אבל זה בולשיט, עניין רגעי. כשהייתי בלונדון אצל המשפחה שלי, שבמקרה קרובה לאחד מאנשי המפלגה הליברלית, הם אמרו לי: 'אתה תגיד שאתה עובד משרד הביטחון, אל תגיד 'צנזורה' - כי אצלנו 'צנזורה' לא נתפסת יפה בכלל".
מנוף להפעלת לחץ
הצנזורה לעיתונות ותקשורת, יחידה בחיל המודיעין, פועלת בישראל מתוקף חוק מנדטורי: "תקנות ההגנה לשעת חירום, 1945", שעל פיהן מחויבים כלי התקשורת להעביר אליה טרם פרסום כל חומר שיידרש על ידה. הצנזורה רשאית לפסול כל חומר שפרסומו עלול לפגוע בביטחון המדינה. הצנזור הצבאי הראשי מתמנה על ידי שר הביטחון, אך לאחר מינויו אינו כפוף לדרג צבאי או מדיני כלשהו. הצנזור רשאי להתייעץ עם גורמי ביטחון, אך אמור להיות עצמאי בהחלטותיו.
בפועל, מאז 1949, פועלת הצנזורה מתוקף הסדר "ועדת העורכים" - ניסיון לאזן בין צורכי הביטחון ובין שמירה על ערכי הדמוקרטיה. על פי ההסדר הוקמה ועדה מייעצת שבה יושבים נציג מטעם הצבא, העיתונות והציבור ("ועדת השלושה"). הוועדה הוסמכה לדון בעבירות צנזורה ואפשר היה לערער בפניה על פסילת חומר. תחילה היתה סמכות ההחלטה הסופית בידי הרמטכ"ל, אבל אחרי שנתיים שונה ההסכם ונקבע שההחלטה הסופית על פסילה תהיה נתונה בידי הוועדה.
ב-1989 הגיש המקומון "העיר", שלא היה חבר בהסכם, את "בג"ץ שניצר" (על שם עורך "העיר" אז, מאיר שניצר). המקומון עתר נגד הצנזור אז, יצחק שני, בעקבות פסילת כתבה על ראש המוסד הפורש, נחום אדמוני. השופטים קיבלו את העתירה וקבעו כי "רק במקרים חריגים ומיוחדים, שבהם קיימת ודאות קרובה כי ייגרם נזק של ממש לביטחון המדינה, יש מקום לאסור פרסום ידיעות בעיתונות". ההחלטה משמשת מאז ועד היום כבסיס ליחסים בין תקשורת ובין צנזורה.
היחסים צמודים מאוד. אנשי הצנזור לא רק יושבים בבסיסם, הם גם יוצאים לשטח, למקום שבו מייצרים את החדשות, מתברר. ביום שני שעבר בשעה שמונה בערב בנוה אילן התכוננה יונית לוי להגיש את המהדורה המרכזית של ערוץ 2. זה היה ערב בלי אירועים ביטחוניים חריגים. עורך המהדורה, גיא סודרי, המשיך לעבור על הכתבות שישודרו. אחת מהן היתה אמורה לעסוק בביקור שקיים בשדרות באותו היום שר האוצר. כמו תמיד באותן שעות נמצא במערכת (כמו במערכות ערוץ 1 ו-10) נציג הצנזורה הצבאית. הפעם זה היה ערן דקנר.
דקנר פנה לסודרי וביקש ממנו לעבור על הכתבה שצולמה בשדרות. "זה משהו שאני צריך ליזום, כי את הכתבה הזאת הוא הרי לא אמור להגיש לי, אבל במקרה הם נתקלו בקבוצה של אנשי שב"כ שסיירו באזור. אני יודע שהאנשים האלה צולמו, כי זה נמסר לנו".
כמה דקות מאוחר יותר הזכירה אחת העיתונאיות לסודרי משהו הנוגע ללוח הזמנים העתידי של ראש הממשלה. דקנר נדרך. מתברר שאהוד אולמרט אמור לבקר למחרת בשדרות וזו היתה הסיבה לסיור שערכו במקום השב"כניקים. פרסום התמונות או לוח הזמנים עלול לחשוף את הביקור - ותפקידו של דקנר למנוע את זה. הוא פנה לכתבת, שהרגיעה אותו ואמרה שהם לא מתכוונים לפרסם את הלו"ז של אולמרט.
לוי התחילה להגיש את המהדורה וב-20:10 דקנר נקרא לאחד מחדרי העריכה. שם הוצגו לו שתיים וחצי דקות על ביקורו של רוני בר-און בשדרות, שלווה בצעקות וקללות. דקנר חיפש את אנשי השב"כ ברקע התמונות. הוא לא מצא אותם והאיום התברר כאזעקת שווא. הכתבה שוחררה לשידור וחמש דקות אחר כך היא עלתה לאוויר. הצופים בבית לא יודעים שהכתבה הזאת עברה צנזורה ולא היו יודעים אם חלקים ממנה היו נפסלים על ידי נציג המדינה.
"זה חלק מהכללים שאנחנו מסכימים עליהם וצריכים להתמודד איתם", אומר סודרי. "הצנזורה היא היחידה שיכולה לעצור אותי מלפרסם משהו. מה שהם פוסלים בדרך כלל מקובל עלי ואני מבין את הרציונל שעומד מאחוריו". לפעמים, הוא אומר, דווקא הצופים מתרגזים על פרסומים שונים. "אני אומר שנשקיע עוד קצת בלהסביר לצופה שהמידע הזה עבר את הצנזורה. למשל, בשבוע שעבר היתה לנו ידיעה על כך שצה"ל מרכז כוחות בכניסה לעזה. הצנזורה אישרה, אבל היה לנו ויכוח אם להכניס את הידיעה, כי אולי דווקא הצנזורה טעתה. חוץ מזה, ידיעה כזו גם יכולה לעצבן את הצופים. אבל בעיני לא במקרה הידיעה הזאת אושרה: היא היתה מנוף להפעלת לחץ. לפעמים יש ידיעות שהצנזורה מאשרת בכוונה, כי בצה"ל רוצים שהצד השני יידע".
ולך אין בעיה לשמש כלי בשירות מערכת הביטחון?
"כל עוד המידע נכון, מה אכפת לי?"
העם בעד צנזורה
לעתים נתקלים הצנזורים בידיעה על גוף או תחום שאינו מוכר להם דיו. במקרה כזה הם רשאים לפנות לגורם יעוץ - אישיות צבאית או ביטחונית השייכת לגוף שבו עוסקת הידיעה. הצנזורית הראשית, אל"מ סימה וואקנין-גיל, אומרת שהתפקיד של גורם היעוץ הוא "להסביר למה, בראייתו, הכתבה יכולה להתפרסם או לא. זו עצה, אנחנו יכולים לקבל אותה ויכולים שלא. ההחלטה הסופית היא תמיד של הצנזור, נקודה".
ואז אני מניח שהרבה פעמים הבוס של היועץ מתקשר ולוחץ עליכם לא לאשר לפרסום את המידע.
"זה לגיטימי. חלק מכללי המשחק. אם גורם היעוץ חושב שהוא לא הצליח לשכנע את הצנזור ועולה למפקד שלו, שמרים טלפון ואומר: 'תשמעי, סימה, אני אומר לך, זה לא טוב', מתחיל שיח. אין לחצים, יש שיחות לוגיות".
וואקנין-גיל, בת 42, נשואה ואם לשניים. היא המפקחת הראשית על אלפי ידיעות, כתבות, ספרים לפני פרסום, סרטים תיעודיים וכו' שמוגשים לצנזורה בכל חודש. ועליהם עוברים כ-30 צנזורים (מתוכם שני-שלישים אזרחים עובדי צה"ל).
לדברי וואקנין-גיל, כ-90% מהחומר שצריך להיות מוגש אכן מגיע אליהם לבחינה טרם פרסום, כש-10% הנותרים הם לרוב ידיעות שבכל מקרה היו מאושרות לפרסום. מתוך החומרים הנבדקים, בכ-10%-15% נעשים שינויים כלשהם. כשלרוב הצנזור מסתכם במחיקת מלה או משפט, לכל היותר. לדברי הצנזורית, לעתים נדירות נפסלת לחלוטין לפרסום הידיעה כולה. על פי הסכם ועדת העורכים, כלי תקשורת שלא מגיש לצנזורה ידיעה לפני פרסום יכול להיות מובא בפני ועדת השלושה, שרשאית להטיל עליו סנקציות. כפי שקרה לאחרונה לאחר שבן כספית פירסם ידיעה ב"מעריב" על מכתב שני שהתקבל מגלעד שליט.
"כשהגעתי לפה חיפשתי את מרתפי הצנזורה וגיליתי שזה הדבר הקטנצ'יק הזה", אומרת וואקנין-גיל ומצביעה על כספת קטנה בחדרה. "פה יש כל החומר, ברמה של כתבות שנפסלו במלואן מאז ומעולם. אין הרבה כאלה. הצנזורה עשתה את המעבר מיחידה שבעבר פסלה שמות של מפקדים, תמונות ועסקה בעניינים של מורל, אוכל וביגוד, לעיסוק בעיקר. היום היא שמה דגש על הדברים החשובים באמת - סודות הליבה של מדינת ישראל, למשל אמצעי לחימה מסווגים, תפיסות מבצעיות שהן מאוד מיוחדות ופעילות של קהילת המודיעין. עדיף לי להביא אותך למצב שבו אתה תבין מדוע אני פוסלת לך משהו מסוים ולא תפרסם את זה, מאשר שתפרסם את זה ואחר כך אקח אותך לוועדת השלושה ותקבל עונש".
ואם מחר בבוקר לא תהיה צנזורה - תהיה קטסטרופה?
"לא הייתי אומרת קטסטרופה, כי בכל זאת יש אחריות שלכם ושל העורכים, אבל לדעתי הרבה דברים שהיום אנחנו עוצרים, ייצאו החוצה".
"כשאני שם את החותמת 'פסול'", אומר קרניאלי, "אני חושב אם בסוף התהליך, אני יכול להישיר עיניים לשופט עליון ולהגיד 'פגעתי בחופש הביטוי כי יש פה ודאות קרובה לפגיעה בביטחון המדינה'. הכוונה היא שרק דברים כאלה ייפסלו".
הבעיה היא שהציבור לא יודע שכל כך הרבה ידיעות עוברות צנזורה, בכלל לא יודע מה נפסל ותמיד יש חשש שמשהו נפסל שלא בצדק. "אני לא יודע כמה האזרח ברחוב, גם האדם האינטליגנטי, באמת מוטרד ממה שמסתירים ממנו", אומר קרניאלי. "יודעים שיש צנזורה ולא יודעים מה חוזקה. תמיד עבדנו במדרון האחורי, בצורה צנועה, בלי הרבה רוח וצלצולים". וואקנין-גיל מוסיפה שלדעתה "אם זה היה תלוי בציבור שפונה אלינו, חצי מהעיתון לא היה צריך להתפרסם".
גם התקשורת בעד
התחושה הרווחת בתקשורת היא שכיום הצנזורה אכן פוסלת ידיעות פחות בקלות מבעבר, אבל המצב רחוק מלהיות מושלם. רונן ברגמן, כתב "ידיעות אחרונות", מרגיש שגם היום נפסלים דברים שלא צריכים להיפסל, "כל הזמן, בכמות גדולה". לדבריו, "כמובן שיש התקדמות ושברוב הנושאים, חוץ מנושא הגרעין, שבו התרחשה בשנים האחרונות נסיגה מסוימת, הצנזורה הלכה קדימה, יש יותר ליברליות ויותר הבנה של העולם ככפר גלובלי. ועדיין, יש פסילות רבות המעוררות בינינו מחלוקות כמעט על בסיס שבועי. כך, למשל, בשבועות האחרונים נפסלו חלקים נרחבים מכתבה שהכנו על הטרור במרחב הקיברנטי - באינטרנט - מידע שלא היה ראוי שייפסל ואנחנו נאבקים על התרת כל הכתבה לפרסום. יחד עם זאת, במערכת יחסי העבודה הטובה שנוצרה עם השנים, אנחנו מצליחים לפתור את רוב המחלוקות בצורה של פשרה, מבלי שנזדקק לפנייה לערכאות משפטיות".
אתה מקבל את ההסברים שלהם לפסילה?
"ברוב המקרים אני לא מקבל את הרציונל. את רוב המידע שפרסומו עלול לפגוע בביטחון המדינה אני בכלל לא טורח להגיש ולכן מה שאני מגיש הוא מידע שברובו המכריע - לעניות דעתי - חייב לעבור צנזורה. כשזה לא עובר נוצרת בינינו בעיה".
אולי באופן מפתיע אין כמעט חולק על כך שהצנזורה היא גוף הכרחי ושהצורה שבה היא פועלת כיום היא הרע במיעוטו. פרופ' זאב סגל מאוניברסיטת תל אביב והפרשן המשפטי של "הארץ", אומר ש"העיתונות לא רוצה לבטל את הצנזורה כי היא מפחדת. אני חושב שההסדר הזה הוא ראוי. מי יודע מה ייצא מהכנסת אם נלך למחוקק בעניין הזה. הוא עלול לתת לצנזורה הרבה יותר סמכויות".
עמדנו ביעדים
מלחמת לבנון השנייה היתה מבחן רציני ראשון לצנזורה תחת שרביטה של וואקנין-גיל. בדו"ח וינגורד נכתב ש"במשך המלחמה בלבנון ולאחריה נשמעו בציבור טענות קשות נגד התקשורת... על פרסומים ודיווחים שנעשו בעת המלחמה, שלדעת הטוענים היו בהם גילוי סודות המדינה, פגיעה בביטחון המידע, סיכון חיי חיילים, סיכול פעולות צבאיות... פגיעה במורל הציבורי". הצנזורה, על פי הדו"ח, "בדרך כלל עמדה היטב בצורך להגן על יעדי ההסתרה הממוקדים", אך לא הצליחה להתמודד עם בעיית השידורים הישירים שבהם נחשף לעתים מידע אסור בפרסום כמו למשל מקום נפילת קטיושות בזמן אמת, תזוזת כוחות וכו'. הוועדה לא הסתירה את דעתה, שהלכת שניצר מקלה מדי וקראה לעיתונאים לדון בשאלה "איך ליישב בין תפקידם כעיתונאים ובין מעמדם כאזרחים במדינה הנמצאת במצב מלחמה".
"במלחמה הוצפנו פה בטלפונים של אנשים היסטריים", מספרת וואקנין-גיל. "נופלות עליהם רקטות ונראה להם שכל דבר שנאמר בתקשורת פוגע. אז א', לא כל דבר שנאמר בתקשורת פוגע; ב', התקשורת אולי לא היתה במיטבה מבחינת השמירה על ביטחון, אבל להגיד שהיא זו שפגעה, נראה לי קצת מוגזם. אני חושבת שהעליהום שהיה על התקשורת לא היה במקום. מבחינה מקצועית נטו, לא היתה במלחמה פריצה של מידע שיכול היה, או עלול היה, לסכן את חיילינו. נקודה".
וואקנין-גיל סבורה שהצנזורה עמדה בעשרה מתוך 11 יעדי הסתרה שקבעה לעצמה. היעד שלא הצליחה להסתיר הוא הפעילות האופרטיווית של צה"ל, "כלומר: 'גדוד זה וזה נמצא פה, חטיבה זו מתכוונת להגיע לשם, אנחנו הולכים להיכנס לסלוקי', וכו'. זה מינוס קריטי, ולכן עשינו שינויים כי אני לא יכולה להרשות לעצמי באירוע הבא לא להגן על היעד הזה".
מה בנוגע לנפגעים?
"זו סוגיה לא צנזורלית שמנוהלת במסגרת הסכם בין דובר צה"ל וכלי התקשורת. אנחנו מתווכים בעסק הזה. שם של הרוג לעולם לא יפורסם עד שכל משפחתו תדע. העובדה שבכלל נהרג מישהו, לא תפורסם עד שיש מגע ראשון עם המשפחה".
אבל היום כבר יש כל מיני שמות קוד בתקשורת לנפגעים, כמו לדוגמה כשמדווחים על "קרב קשה".
"אני לא יכולה להתמודד עם זה. הגיע הזמן שבהבט של נפגעים כלי התקשורת יתבגרו מעט. לא יקרה שום דבר אם הם יחכו שלוש-ארבע שעות עד שהמשפחה תדע. לדעתי אנחנו צריכים לפתח סוג של קוד אתי לחירום, שאומר: 'אם אסרתי עליך לפרסם שיש קרב שנהרגו בו 12 איש - אל תתחיל להגיד שיש 'קרב קשה', 'קשה מאוד', 'כמות הנפגעים כמעט כמו בחומת מגן'. על מי אתה עובד? אבל את זה אני לא יכולה להגיד לך. את זה צריכה ועדת האתיקה שלך להגיד לך".
כחלק מלקחי מלחמת לבנון השנייה וואקנין-גיל מבקשת לידיה יותר סמכויות לשעת חירום. "חסרים לי שני כלים: האחד, השהיה של שידורים חיים, ממש בדקה-שתיים, מה שלדעתי יעלה אותי מ-80% הגנה על מידע לקרוב ל-100%, והדבר השני - אכיפה מהירה ומרתיעה. זה אומר שאם עכשיו אני רוצה לקחת ערוץ שעשה תקלה חמורה, ורוצה שלכולם יהיה ברור שעל הדבר הזה אני לא עוברת לסדר היום, שלא ייקח לי יומיים וחצי לכנס את הוועדה בשעת מלחמה".
היית רוצה שיסגרו ערוץ שביצע עבירת צנזורה?
"לא. אף אחד לא מדבר על סגירה. אני מדברת על ענישה, שאתה תגיד: 'וואו, ראית מה קיבל ערוץ איקס?'"
עיתונאי ישראלי מתבקש להיות פטריוט?
"זו השאלה הכי קשה עד עכשיו", היא מודה. "לא ברור לי אם הוא צריך להיות פטריוט, אבל הוא צריך להיות מאוזן מאוד. קח את הדוגמה שהכי עיצבנה אותי במלחמה. אני זוכרת סיקור של איזה ארבע מכוניות מסכנות שעברו על הכביש שיוצא מחיפה. בדיווח נאמר: 'בריחה המונית מחיפה'. תעשה לי טובה. יש גם חשיבות לסיקור ויש בהחלט חשיבות לאיך הדברים מוצגים. יש לכם כוח אדיר ולכן, אם אתה שואל אותי, יש לכם גם אחריות".
ומה עם האחריות של אישי ציבור? למשל אחרי שבמשך ימים ארוכים סירבה הצנזורה לאשר פרסומים על כך שב-6 בספטמבר 2007 ישראל תקפה בסוריה, בא השר חיים רמון ואישר את המידע בערוץ 10. "הצנזורה היא על כלי התקשורת. אם מישהו ידע פריט מידע מסוים מתוקף תפקידו, ועכשיו הוא בחר לגלות את זה והדבר פורסם ללא הגשה לצנזורה, העבירה היא של כלי התקשורת. העבירה על ביטחון המידע היא של אותו אדם, שצריך להיות מטופל בכלים של הגוף שהוא נמצא בו. אם זה גורם מדיני - שיטפל בו מי שאחראי. אתה ממש לא רוצה שהצנזורית תתעסק עם גורמים פוליטיים".
זה לא היה מעשה חסר אחריות?
"אני לא מגיבה לדבר הזה".
קשה לשלוט
וואקנין-גיל מספרת שיש שתי החלטות מרכזיות שעליהן היא מתחרטת. הראשונה נוגעת להחלטה להוריד את המשפט "על פי מקורות זרים" ביחס לתקיפה הישראלית בסוריה - החלטה שהתפרשה בעולם כלקיחת אחריות רשמית של ישראל. "זו היתה החלטה נכונה מקצועית, אבל לא חכמה. בדיעבד יכול להיות שהייתי מקבלת החלטה אחרת, לא בגלל שאני חושבת שהיא לא נכונה מקצועית, אלא בגלל התגובה".
ההחלטה השנייה שעליה היא אומרת ש"בדיעבד אני שואלת את עצמי אם כך הייתי נוהגת שוב - והתשובה לא ברורה לי - היא בעניינו של גבריאל דוויט".
גופתו של דוויט הושבה לישראל על ידי חיזבאללה באוקטובר האחרון. כחלק מתנאי העסקה הוטל בישראל איפול מוחלט על כל פרסום בנושא. הצנזורה לא הוסרה גם כשתוך כדי העברת הגופה החלו כלי התקשורת בלבנון לדווח עליה. בדיעבד ספג הסיכום עם חיזבאללה ביקורת רבה. "זה מה שהבטחנו לצד השני, אבל היום אני שואלת את עצמי אם המחיר היה שווה את איסור הפרסום הזה. עדיין אין לי תשובה סופית, כי בסוף, בענייני שבויים ונעדרים, הסוגיות הן כל כך רגישות. באותו רגע נאלצנו לפעול על פי מה שהוגדר, אבל אני חושבת שסוג ההבטחות שניתנות לצד השני צריכות להיות מאוד מידתיות כי במדינה דמוקרטית קשה מאוד לשלוט על כלי תקשורת".
לשאלה איך פועלת הצנזורה מול אתרי אינטרנט פחות ממוסדים עונה וואקנין-גיל, שצמחה במודיעין חיל האוויר, יותר כאשת מודיעין מאשר כצנזורית. "להבדיל ממה שחושבים, אתרי האינטרנט, גם האתרים דבקה ורוטר, מגישים לצנזורה הגשות מוקדמות. אנחנו מתחילים להכניס רגל גם לאותם אתרים שעד היום לא נכנסנו אליהם, אתרים פורמליים של מערכת הביטחון, אתרים של מכוני מחקר למיניהם וכו'. עם זאת, אין לי כוונה להיכנס לכל הפורומים והצ'אטים והבלוגים, למעט מקומות שבהם אנחנו נזהה חד-משמעית שיש פגיעה בביטחון. מקור הכוח של האינטרנט, שזה בליל המידע הזה, הוא גם מקור החולשה שלו. לכן, להבדיל מהרבה אנשים, אני לא רואה באינטרנט סכנה כזו גדולה. תגיד לי איך מבליל השטויות שהאויב קורא באינטרנט הוא אמור להבין שדווקא ההתייחסות בטוקבק מספר 82 היא ההתייחסות הנכונה? לדעת לבור את המוץ מן הבר בתוך העולם הזה שעל כל 30 או 40 ידיעות לא נכונות יש אחת נכונה, זו משימה בלתי אפשרית למישהו בצד השני. אתה יודע מה? הלוואי שיעשו את זה. הם יטבעו שם".
האם בעידן מרובה כל כך באמצעי תקשורת וערוצי מידע לא הפכה הצנזורה לכלי אנכרוניסטי? הרי אם מישהו באמת רוצה לפרסם מידע, בסופו של דבר הוא יצליח, ואי אפשר יהיה למנוע את זה. "בוודאי שיש משהו אנכרוניסטי בצנזורה שמנסה למנוע פרסום בעולם שבו היצף המידע הוא ברמה שאנחנו מכירים", אומרת וואקנין-גיל. "מי שרוצה לפרסם משהו בניגוד לחוק - תמיד ימצא את השיטה לפרסם, אבל אנחנו שואלים את עצמנו מול מי אנחנו פועלים ומי קהל היעד שממנו אנחנו רוצים להסתיר מידע: זה לא הציבור הישראלי. אני מכוונת למודיעין של הצד השני, שגם הוא טובע במידע ולכן גם הוא צריך לבחור את אותם כלי תקשורת שהוא מעריך שאם פורסם בהם משהו, יש במידע אמינות גבוהה יותר. ברור לך שלא דין פרסום של כתב שמחובר לגורמים בכירים כדין דברים של אזרח שנכתבים איפשהו. אנחנו משקיעים את מרב מאמצינו איפה שאנחנו מעריכים שהצד השני משקיע את מרב מרצו".
מה בנוגע למונח "על פי מקורות זרים", לעתים זה נראה פשוט מגוחך.
"אנשים פה מתבלבלים ולא מבינים מה עומד מאחורי המשפט הזה. אנחנו לא משתילים את המונח 'מקורות זרים' בידיעות כדי לאשר אותן. הצנזורה תאשר פרסום בארץ אחרי שהראו לה את המקור הזר. בעיקרון, זה כבר יצא החוצה ואין לי מה לעשות, אבל עדיין יש הבדל בין מקור זר עם יוקרה כמו סי-אן-אן ובין איזה ביטאון שחולק לארבעה אנשים".
אבל עיתונאים, וגם גורמים אחרים בעלי עניין, עושים תרגיל ומפרסמים בחו"ל כדי שאחר כך יוכלו לפרסם בארץ.
"אין כבר כמעט טריקים כאלה. זה היה משהו מאוד מקובל בזמנו והיום זה כבר לא כל כך נעשה. בשנתיים וחצי שאני פה אני לא יודעת על מקרה שעיתונאי יצא החוצה, פירסם שם וחזר לפה כדי להכשיר את השרץ".
יש עיתונאים שמראש נמצאים בחוץ, כמו הכתב הישראלי של "סאנדי טיימס", עוזי מחניימי?
"עוזי מחניימי זה שם קוד למי שלא משחק על פי הכללים, כמו גם חוקרים ישראלים שכותבים בשנת שבתון בחו"ל. מחניימי הוא סיטואציה מאוד בעייתית מבחינת הצנזורה ומבחינת מדינת ישראל. זה בן אדם שיוצא ונכנס מהמדינה וכותב מה שהוא כותב, ומדינת ישראל, על שלל גופיה, לא כל כך יכולה לעשות מעשה חד-משמעי. יש לי כלים מאוד מוגבלים להתמודד איתו. ועדיין, מכל הדברים שהוא כותב אתה לא יודע מה נכון ומה לא. הדברים האלה מהווים אבן נגף בעבודה שלי. זו לקונה שאנחנו נמצאים עכשיו בתהליך של בחינה כיצד להתמודד איתה".
עוזי מחניימי בחר שלא להגיב לדברים.
גם הכתבה הזאת עברה, כמובן, את ביקורת הצנזורה בטרם הגיעה אל סף דלתם של הקוראים. אין להם שום דרך לדעת אילו חלקים ממנה נפסלו - אם בכלל - והאם מה שנפסל, נפסל בצדק. על הקוראים לסמוך על כך שאם נמחקו או שונו משפטים הדבר נעשה מסיבה אחת ויחידה, והיא שפרסומם היה גורם, בוודאות קרובה, נזק של ממש לביטחון המדינה.
המוטו של תומאס ג'פרסון, המתנוסס בחדרו של קרניאלי, הוא קו מנחה בפעילות הצנזורה כיום. כדאי לזכור שג'פרסון אמר גם: "לו הייתי נאלץ לבחור בין מדינה שיש בה ממשלה ואין בה עיתונות, ובין מדינה שיש בה עיתונות ואין בה ממשלה - הייתי בוחר באפשרות השנייה".
הצנזורה הצבאית: חבורת סוד מוחלט בהחלט
אורי בלאו
20.3.2008 / 11:56