למי שתמיד חלם להיות חבר קיבוץ, יש הזדמנות לממש חלק מהחלום. במחיר לא גבוה הוא יכול לגור בקוטג' בקיבוץ, או יותר נכון בסמוך אליו, להיחשב כתושב הקיבוץ ולחנך את הילדים במוסדות החינוך הקיבוציים. התנאי להגשמת החלום הוא, שהאיש לא יוכל להיות חבר קיבוץ. זה פחות או יותר העיקרון של ההרחבה היישובית שמתבצעת כיום ברוב הקיבוצים בישראל.
בעוד שעבור המתיישבים החדשים מדובר אולי בהגשמת פנטזיה, בתנועה הקיבוצית רואים בהליך הזה שלב הכרחי בדרך להתחדשות הקיבוץ ולהפיכתו ליישוב אחר, שמתאים לשנות האלפיים.
רוב שוחרי הנהירה אל הכפר מכירים יותר את ההרחבה האחות: הרחבת המושבים. הסיבה להיכרות הפחותה של הציבור עם ההרחבות הקיבוציות היא, שבעוד שהמושבים קלטו ראשונים את היתרונות שגלומים בהרחבות היישוביות, בקיבוצים איחרו להפנים את העניין, וגם החלו לשקוע בדיונים אידיאולוגיים לגבי השפעת ההרחבה על היישוב. כתוצאה מכך, בעוד שחלקן הגדול של הרחבות המושבים כבר סיימו מזמן את הליכי הבנייה והאכלוס, רק שלוש הרחבות קיבוציות הושלמו: גשר הזיו, שנמצא צפונית לנהריה, קיבוץ הסוללים הסמוך לצומת המוביל, ואילון, שממוקם כ-6 ק"מ מזרחית לשלומי.
בתמונה כוללת יותר, לכ-150 מתוך 270 הקיבוצים יש הרחבות יישוביות בשלבים שונים. כ-50 נמצאים בתהליכי אכלוס, ובסך הכל ניתן להבין שאין בעיה של היצע בתחום הזה.
מי שמחפש לעצמו בית בקיבוץ, יכול למצוא שלל של בתים ומגרשים במגוון רחב של מחירים, שמשתנים בעיקר בהתאם למיקום הקיבוץ. בקיבוצים שנמצאים באזורי העימות מחירי המגרשים הם אפס, עקב החלטת מינהל מקרקעי ישראל, אבל על הרוכשים לשלם את הוצאות הפיתוח, ואלו עלולות להגיע לסכומים גבוהים. בנוסף יש להביא בחשבון, שבעוד שבעבר הקיבוץ יכול היה להתקשר עם קבלנים, לצורך בנייה מרוכזת של ההרחבה, כיום כל רוכש צריך לעשות זאת בשיטת "בנה ביתך".
סקר מחירים קצר שערכנו מעלה כי מחירי בתים בפריפריה הרחוקה או באזורי עימות נעים בסביבות 650-800 אלף שקל; בתים במקומות קרובים יותר למרכז הארץ נעים בסביבות 1.2-1.4 מיליון שקל. בקיבוצים במרכז הארץ אין כמעט הרחבות, ומי שמעוניין בכל זאת "לחיות בקיבוץ ולהיחשב למיליונר" יכול לרכוש מגרש של 320 מ"ר בפרויקט צוקי ארסוף בקיבוץ געש ב-3.85 מיליון שקל, שמקנה זכות להיות חלק מצמוד-קרקע דו-משפחתי בשטח של כ-200 מ"ר, בתכנון של אילן פיבקו. עם זאת, במקרה זה הקרקע אינה שייכת לקיבוץ, ואינה קשורה אליו: מדובר בפרויקט פרטי.
פתרון למשבר כלכלי
כאמור, דווקא היישובים המרוחקים נמצאים בשלבים מתקדמים יותר של מימוש ההרחבות. "היישובים האלה נכללו בהסדר הקיבוצים, שבא לפתור את הבעיות הכלכליות הרבות אליהן נקלעו הקיבוצים", מסביר מנהל אגף כלכלה של התנועה הקיבוצית, רפי עשת.
המשבר הכלכלי בתנועה הקיבוצית איים להביא קיבוצים רבים לפשיטת רגל, והחלטת המינהל המקורית על הסדר ההרחבות הבטיחה להם תמורה כספית על הקמת ותכנון ההרחבה היישובית.
ההסדר בוטל בתחילת העשור בעקבות מה שמכונה "בג"ץ הקשת המזרחית", וקיבוצים שהחלו בהליכי ההרחבה במהלך השנים האחרונות אינם זכאים עוד לתמורה כספית בגין המגרשים המשווקים.
אבל יש עוד גורם שממריץ את הקיבוצים ליזום את ההרחבות: המאזן הדמוגרפי. החל משנות ה-70 הקיבוצים החלו לסבול מנטישה של צעירים ומהזדקנות מתמדת. בשנות ה-90 קיבוצים הגיעו לסכנה ממשית, שבתוך שנים ספורות ייהפכו לקהילות של פנסיונרים. השאלה המרכזית שעמדה בפני הקיבוצים היתה: כיצד הורסים את החומה שהקימו סביבם במשך עשרות שנים, ומסדירים "יבוא" של אנשים חדשים, שרובם אינם שותפים לאידיאולוגיה הקיבוצית.
בסופו של דבר הגיעו לפתרון הבא: "הקיבוץ המסורתי נשא בשני תפקידים: אגודה שיתופית חקלאית ויישות מוניציפלית מקומית, וכל החברים המקוריים היו חלק משני הגופים הללו. מזמן שהחל הליך ההרחבה, נוצרה הפרדה בין שתי היישויות הללו. החברים החדשים שמצטרפים לקיבוץ הם בעלי זכויות מוניציפליות, והם נהנים משירותי התרבות, החינוך ומהשירותים המוניציפליים של המועצה האזורית, אולם לא קשורים לנכסים השיתופיים הנוספים, המנוהלים על ידי האגודה השיתופית", מסביר עשת.
יישום הרעיון אינו מבוצע בצורה חלקה. "כשמדובר בהרחבה במושב, זה פשוט. אדם קונה מגרש, בונה את ביתו ובזה נגמר העניין. אצלנו היה קושי של הווי חיים מסוים, שנאלץ לשלב לתוכו אנשים מהווי חיים אחר. היו חששות רבים ולקח לנו שנתיים לקבל החלטות", מספר יעקב סלע מקיבוץ כפר מנחם, שנמצא כ-7 ק"מ מזרחית לקרית מלאכי.
סלע משמש יו"ר האגודה הקהילתית המנהלת את ענייני הקיבוץ המורחב, שבו שווקו כל המגרשים - 147 במספר. כ-20 מהבתים כבר הוקמו וכ-30 נוספים נמצאים בהליכי בנייה.
בכפר מנחם ובמועצה האזורית יואב, שבה הוא נמצא, החלו להתפתח מגמות, שמבחינות רבות מאפיינות גם קיבוצים אחרים שנתונים באותם תהליכים, ולכן יש בהן עניין. "בקרב החברים הוותיקים יש הבנה לתהליך, אולם אין הפנמה", מודה סלע. "לפתע מגיעים לכאן אנשים לא מוכרים כחברים שווי זכויות, שמשתמשים במועדון ובמדשאה; פתאום נעשה צפוף בכלבו; בחינוך, הילדים של התושבים החדשים נעשים דומיננטים יותר, מבחינת מספרם. כנ"ל בספריה. זה כמו שכלה נכנסת עם משפחתה לבית החתן, עם ההרגלים והנוהגים שלהם, ששונים מהותית מבית המשפחה המארחת, והורי החתן מרגישים שהשתלטו להם על הבית".
עשת מסכים: "היכן שחיים אנשים, יש חיכוכים. גם בקיבוצים של פעם לא הכל היה גן עדן. לאוכלוסייה החדשה יש ניגודי השקפות עולם ולפעמים גם ניגודי אינטרסים עם החברים הוותיקים, וכל זה נפתר במוסדות המשותפים שהוקמו לצורך זה".
כאמור, המצב אינו שונה מהותית בקיבוצים אחרים בהם יש הרחבות. בתנועה הקיבוצית צפו זאת, וכדי להקטין את הבעיות בין המתיישבים החדשים לקיבוצניקים הוותיקים, הוקמו ועדות מיון וקליטה, שמתפקידן למיין את המתיישבים החדשים וללוותם במהלך קליטתם.
יכולתן של הוועדות הללו למנוע את החיכוכים מוגבלת. מה שבכל זאת מסייע ליחסים בין האוכלוסיות הוא שרבים מהמתיישבים החדשים, גם אם אינם מזוהים עם האידיאולוגיה הקיבוצית, גם לא מרוחקים ממנה כל כך. מה שמקשה הוא הדרישות שלהם, במיוחד בתנאי איכות חיים.
דלית ושי גדיש, בני זוג בשנות הארבעים, להם שני ילדים בגילאי 12 ו-14, הגיעו להרחבה של כפר מנחם לאחר שהיו חברי קיבוץ בדרום. "לא רצינו לחיות במשק. צורת החיים בקיבוץ, שבה המעורבות וההשפעה של הקהילה על חיי הפרט גדולה, לא התאימה לנו. מצד שני, חיפשנו אפשרות להמשיך להתגורר באווירה כפרית, עם שירותי חינוך טובים, והיכולת הכלכלית שלנו תאמה את ההרחבה בכפר מנחם", מסבירה דלית.
מינואר 2007 הם מתגוררים בהרחבת הקיבוץ. גם הם נתקלו בתגובות מעורבות מצד חברי הקיבוץ הוותיקים, אולם דלית אינה מעוניינת להרחיב בנושא ("אנחנו חיים ביחד ואיני רוצה לפגוע באנשים"). "אנחנו באמת פנים חדשות ולא כל כך מכירים אותנו, מה שלא היה בקיבוץ האינטימי של פעם, שבו כל החברים הכירו את כולם".
לדברי מזכיר הקיבוץ, זיו מצליח, "בכפר מנחם אנחנו עושים תהליך מסודר של שילוב בין שתי האוכלוסיות, ולא נרצה להגיע למצב שבו מה שיאפיין את החיים בקיבוץ הוא החיכוכים הקטנים שביניהן".
מצליח, ששותף בחברה לבינוי קהילתי בקיבוצים, מוסיף: "מי שסבור שיש כאן קיבוץ ולידו הרחבה, אינו רואה את התמונה בצורה נכונה. כפר מנחם הוקם לפני 68 שנים והיום אנחנו בונים אותו מחדש, על הבסיס של הקיבוץ הוותיק יש כאן תהליך של בניית יישוב חדש וקהילה חדשה, ואת זה צריכים להבין כולם. מבין המתיישבים החדשים יש שמבינים זאת יותר ויש שפחות, אבל חשוב להבין שהם לא הגיעו לקיבוץ. יצמח כאן משהו חדש, ולזה הם באים. הם לא הגיעו לכאן לשכור דירות. הם הגיעו לכאן להיות שותפים למשהו חדש".
ואם כך, גם הקיבוצים ואף המועצות האזוריות, צריכים להבין, שהנהלים הישנים הסתיימו. אחד הדברים הראשונים שהאוכלוסייה השורשית בקיבוצים ובמושבים למדה מנושא ההרחבות הוא, שריח הרפת, למשל, אינו אהוב על כולם, ושלא כולם היו רוצים לשמוע ב-4:00 בבוקר את קריאת התרנגול. בקיבוצים משתדלים להרחיק את ההרחבות ממקורות הריח והרעש.
המתיישבים החדשים גם אילצו את המועצות האזוריות לשפר מאוד את איכות השירותים המוניציפליים שלהן. "הסובלנות המסורתית שמגלים תושבי קיבוצים ותיקים לגזם שמונח מחוץ לבית, אינה מקובלת על דעת המתיישבים החדשים, שדורשים לפנות אותו במהירות", מספרת מנהלת היחידה לתכנון אסטרטגי במועצה האזורית יואב, שבה נמצא קיבוץ כפר מנחם, ורד בנארי.
"תפיסת מתיישבי ההרחבה את הניהול המוניציפלי היא יותר עירונית, ולא פעם נוצרו חילוקי דעת לגבי נושאים כמו הקמת מדרכות, תאורה, גינון והסעות לבתי ספר, שבהם אנשי ההרחבה חשבו שצריך לעשות יותר. אני רוצה לשבח את חברי המועצה האזורית יואב ולומר שהם משתדלים מאוד ללכת בכיוון הזה", אומרת גדיש.
התהליך נמצא עדיין בחיתוליו, ואולם השינויים שהוא החל להביא עמו מוצאים חן בעיני רוב אנשי המועצה האזורית יואב וכפר מנחם, שנשמעים אופטימיים מאוד לקראת העתיד. מנכ"ל החברה הכלכלית של המועצה, אילן סלמונה, מספר שלמועצה יש תכנון מתארי לפיו כל היישובים שבה יגיעו להיקף של 400 משפחות.
עשת מסתכל על הדברים במבט כללי יותר: "עדיין קשה לדעת מה יהיה בסופו של התהליך, משום שהוא רחוק מסיום. הרבה תלוי במטרות הראשונות של הקיבוצים. האם הם רצו לקלוט חברים חדשים או ליישב הרחבות? אישית, אני סבור שקליטת חברים חדשים לתוך הקיבוץ היתה דרך נכונה יותר, אבל גם ההרחבות רושמות הצלחה. היתה בקיבוצים בעיה חברתית של אוכלוסייה מאוד מבוגרת. ההתיישבות החדשה הכניסה לקיבוצים מערכת שלמה של חיים חדשים, שאלמלא היא, קיבוצים עלולים היו להתפורר וליהפך למושבי זקנים".
הרוכשים החדשים חיים כמו מיליונרים בקיבוץ; הקיבוצניקים, מצידם, מתלוננים על קשיי הסתגלות
אריק מירובסקי
21.3.2008 / 11:01