בשנים האחרונות כבר אי אפשר להתעלם מהקולנוע הישראלי. 13% מסך כרטיסי הקולנוע שנמכרו בישראל ב-2007 היו לסרטים ישראליים, לעומת 0.3% בלבד לפני כעשור. יותר ויותר סרטים עוברים את מפלס ה-300 אלף צופים, ובשנתיים האחרונות זכו הסרטים הישראליים בפרסים חשובים בכל אחד מהפסטיבלים הגדולים (קאן, ברלין, טרייבקה, רוטרדם ועוד) והביאו לתעשייה המקומית תהילה שלה לא זכתה זה שנים.
"בשנתיים האחרונות נציגי החברות החשובות ביותר עומדים בתור כדי להיפגש אתי. הם מנסים לאתר את הבוננזה הישראלית הבאה ולהתעדכן מה קורה עכשיו בתעשיית החלומות הישראלית", מספרת מפיצת הסרטים הוותיקה פיליפה קוברסקי, שמבקרת באופן קבוע בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים ונפגשת עם משקיעים פוטנציאליים כמה פעמים בשנה. לדבריה, "כולם מדברים על הסרטים המצוינים שבאים מישראל ואף אחד לא רוצה להישאר מאחור. כולם רוצים להשתתף בחגיגה".
גם התייחסות הקהל הישראלי לקולנוע המקומי מדהימה, כפי שמעיד המפיק הוותיק דודי זילבר - שמספר כי "באחרונה אמר לי מישהו שבשבילו ללכת לקולנוע זה לראות סרט ישראלי".
מצליחים, אבל לא מרוויחים
עם זאת, הצלחה לא בהכרח מביאה לשגשוג כלכלי. הפקת סרט היא עסק יקר, שאפשרי רק דרך השתתפות של גורמים רבים במימון. הרווחים גבוהים רק לעתים רחוקות, וגם אז הם מתחלקים בין הרבה ידיים. גם ההצלחה של הקולנוע הישראלי מתמקדת בעיקר בהכרה האמנותית שלו, ועדיין לא מיתרגמת לרווחים גדולים. "ביקור התזמורת" הוא דוגמה נדירה של הצלחה קופתית, בעיקר בחו"ל, אבל גם שם עיקר הרווחים לא יגיעו ליוצרים אלא לאחד מהגורמים שהשקיעו בסרט.
דודי זילבר הוא מפיק שותף של סרטים מצליחים רבים, בהם "סוף העולם שמאלה", "אביבה אהובתי", "ללכת על המים", "מטאליק בלוז", "בופור", "הסודות", "מחילות" ו"הבועה", וכן הסרטים החדשים "עץ לימון" בבימוי ערן ריקליס ו"איים אבודים" בבימויו של רשף לוי. עבודתו של זילבר מתרכזת בעיקר בבניית חבילות המימון לסרט, כלומר בניית הקו-פרודוקציות - שיתופי הפעולה עם מפיקים, קרנות ורשתות טלוויזיה מחו"ל להשגת מימון לסרט - ומכירת הסרט לחו"ל.
זילבר לא צופה שענף הקולנוע ייהפך למעצמה כלכלית: "כל המפיקים כאן, כולל אלה שמביאים את ההצלחות הכי גדולות, עדיין עושים זאת מתוך אהבה לקולנוע ולא מתוך שאיפה לכסף גדול. כסף גדול לא יהיה כאן", הוא טוען.
לדברי זילבר, "סרט שהופק בתקציב של מיליון דולר (התקציב הממוצע לסרט ישראלי כיום) והצליח להביא 200 אלף צופים יצליח כנראה להחזיר את ההשקעה בו. זאת דרך מכירת הכרטיסים (40% מההכנסות יילכו למפיק הסרט והשאר לבתי הקולנוע) ומכירה לטלוויזיה, ל-DVD ול-VOD, ובהנחה שלא יוציאו יותר מ-200 אלף דולר על הפרסום והשיווק. בישראל המשקיעים יקבלו את ההשקעה שלהם בחזרה", הוא מסכם.
מה קורה אחרי שהסרט יוצא לחו"ל ומנסה להימכר שם? זילבר מספר כי הסרט נמכר תמורת סכום מינימום לכל הפלטפורמות - קולנוע, טלויזיה, VOD ו-DVD. "סרט מצליח יכול לקבל כמה מאות אלפי דולרים ואפילו מיליון, אבל הסרטים הישראלים בדרך כלל לא מצליחים בקופות בחו"ל", הוא אומר.
זילבר טוען שהשפה העברית היא מכשול משמעותי בדרכם של המפיצים, אבל מונה כמה דוגמאות להצלחה של סרטים שהפיק: "'ללכת על המים' הצליח יפה מאוד. 'ביקור התזמורת' נהפך להיות הסרט הישראלי המצליח ביותר בחו"ל: בישראל צפו בו רק 215 אלף צופים, אבל בצרפת הוא כבר משך 450 אלף צופים". על המועמד הישראלי לאוסקר "בופור" אומר זילבר כי "הסרט די מקרטע בהקרנות בארה"ב. לסרטי מלחמה די קשה להצליח בארה"ב, ולא נראה מזה הרבה כסף. דווקא ב-DVD נצליח יותר. אני מעריך שעל 'בופור' נעשה בקולנוע וב-DVD בעולם כחצי מיליון דולר".
לפעמים מפסיקים אחרי סרט אחד
מיהם האנשים שמביאים את הסרטים אל מסכי הקולנוע? זילבר מספר כי הוא עובד עם משקיעים פרטיים, ש"חייבים להיות אנשים שמאוד אוהבים את העולם הזה, ולא עושים את זה דווקא מתוך תשוקה לכסף. הם לא רואים הרבה מעבר להשקעה שלהם. לפעמים הם עוזבים את העולם הזה אחרי סרט אחד, ולפעמים הם נשארים".
גם משה אדרי, אחד המפיצים והמשקיעים הגדולים בישראל, השקיע המון כסף בסרטים - כסף שהרוויח מסינמה סיטי, קומפלקס אולמות הקולנוע המצליח שבבעלותו - אבל במידה רבה לא החזיר את ההשקעה שלו. האינטרס שלו הרבה יותר רחב: כמו רוב המפיקים פה, הוא עושה את זה פשוט מתוך אהבה למקצוע. לדבריו, "אני לא הייתי רץ ומפזר הבטחות למשקיעים פרטיים מישראל. יש ענפים הרבה פחות מסוכנים".
קוברסקי מפיצה בעיקר סרטים תיעודיים, אבל בשנים האחרונות היא עוסקת גם בגיוס כספים לסרטים באורך מלא. בין היתר היתה אחראית על גיוס המימון לסרטים "אדמה משוגעת" ו"מישהו לרוץ אתו". "דווקא בסרטים תיעודיים אפשר לעשות כיום רווחים כלכליים נאים ביותר", היא מפתיעה. "רשתות באירופה (בהן 'ארטה') וקרנות גרמניות מסוימות משקיעות כסף גדול בקולנוע תיעודי איכותי, ואפשר לגייס כך אפילו חצי מיליון דולר - הסכום שמגויס בדרך כלל לסרט עלילתי. הסרטים התיעודיים הישראליים הטובים זוכים להרבה התעניינות, ובמאים ומפיקים ישראלים, אם הם חכמים ומנוסים מספיק, יודעים לנווט נכון את המערכת ומצליחים להרוויח טוב".
לדברי קוברסקי, "בעקרון יש שני מסלולים: הראשון הוא הפריים-טיים התיעודי, סרטי תחקיר ברמה הכי גבוהה. אלו נמכרים לרשתות מרכזיות בכסף רב. סוג אחר של סרטים הם ה-creative documentaries, סרטי פסטיבלים בעלי אופי יותר ייחודי, למשל "מועדון בית הקברות" ו"סובנירים" שנמכרו מצוין בכל העולם ולפעמים גם הצליחו בהפצה לקולנוע". האופציה הטלוויזיונית מבטיחה במיוחד: "יש הרבה כסף ברשתות הטלוויזיה בעולם, וכשאני באה למכור סרטים באורך מלא, ייתכן שאעדיף לא למכור למפיצים שרוכשים את כל הפלטפורמות אלא ישירות לערוץ הטלוויזיה - שמשלם הרבה יותר".
תקרה נמוכה
עם כל השמחה על הצלחת הקולנוע המקומי, אנשי התעשייה מודעים למגבלות שבתוכן הן פועלים. "הבעיה של הקולנוע הישראלי היא שיש כאן תקרה", אומר זילבר. "הקהל הישראלי, שהוא הקהל העיקרי של הקולנוע שלנו, הוא מצומצם. כל סרט אמריקאי בינוני יעשה הרבה יותר כסף מכל סרט ישראלי זוכה אוסקר, ויש בזה משהו מתסכל. אני חושב עכשיו לעשות סרט אמנותי (art house) באנגלית, ועובד גם על שני עיבודים קולנועיים לספר של אפלפלד ול'הר אדוני' של ארי דה לוקה. שני הסרטים האלה לא יהיו דוברי עברית. יכול להיות שזה גם סוד ההצלחה של 'ביקור התזמורת', מעבר לעובדה שהוא באמת סרט מצוין".
זילבר סבור כי "הקולנוע הישראלי הולך עכשיו לכיוון של סרטים אמנותיים יותר, שהם בכל זאת בזרם המרכזי. 'אביבה אהובתי' הוא סרט כזה, וגם 'נודל'. שניהם הצליחו מאוד. את 'אביבה אהובתי' ראו 300 אלף צופים בישראל, אבל הוא נכשל בחו"ל - וכך גם 'נודל'. בעולם רוצים מאתנו רק את הסרטים האמנותיים, זוכי הפסטיבלים".
ואולם, ייתכן שמוקדם לצפות להצלחה כלכלית מתעשייה שרק מתחילה להבריק. לקרנות המוסדיות, לפחות, פחות חשוב להיות רווחיות - ויותר חשוב לאפשר לסרטי איכות להיות מופקים. לדברי יואב אברמוביץ', מנהל ההפקות של קרן רבינוביץ', "ההשקעה המוסדית של הקרנות הכרחית, כי היא מאפשרת לתעשייה להתקדם. אנו משקיעים בסרט חצי מהתקציב ולא מחייבים את החזרת ההשקעה, ומשקיע פרטי יודע שגם אם הסרט החזיר רק מחצית מההשקעה שלו - הוא יקבל ראשון את ההחזר. אנחנו דורשים 30% מההשקעה שלנו רק לאחר שכספם של המשקיעים הוחזר להם".
העיקר לא להיכשל
קרן רבינוביץ' גאה בשותפות שלה ביצירת הסרטים האמנותיים זוכי הפסטיבלים שעליהם מדבר זילבר. הקרן השתתפה במימון הסרטים "בופור", "חופשת קיץ", "הסודות", "אבידות ומציאות" ו"התנתקות", וכן סרטים בעבודה כמו "התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי, "אביב 41" של אורי ברבש, "אדם בן כלב", "שבעה" של רונית ושלומי אלקבץ, "מאיה" של מיכל בת אדם, "אצבע אלוהים" של יגאל בורשטיין ו"מיקי בוערה" של לינה וסלבה צ'פלין. "אני חושב שלקרן שלנו יש תרומה מאוד מיוחדת להצלחה של הקולנוע הישראלי", הוא אומר. "אנחנו מחפשים את הקול הייחודי והאחר, ומשקיעים יותר בבמאים חדשים. אנחנו יותר אלטרנטיוויים ונוטים לקחת סיכונים, בניגוד לקרן הקולנוע הישראלי שהולכת על קולנוע יותר מיינסטרים".
לדברי דוד ליפקינד, מנהל הפקות הכספים של קרן הקולנוע הישראלי, "אם הסרט הצליח להחזיר את חובותיו לכל המשקיעים הפרטיים שלו, אנחנו נדרוש רק 20% מסך ההשקעה שלנו. רוב הסרטים עדיין לא מצליחים להגיע למצב הזה, אבל אני כן יכול לספר על שיפור רב בשנתיים האחרונות. קיבלנו החזר של 20% מההשקעה על 'נודל', 'ביקור התזמורת', 'שלוש אחיות', 'הבועה', 'מדוזות' ו'אדמה משוגעת'". כעשרה סרטים נוספים שמופקים בעזרתנו בכל שנה לא מחזירים את ההשקעה, אבל זה טבעי: כדי שיהיו סרטים טובים חייבים לייצר כמות גדולה של סרטים".
לא קל להיות מפיק בישראל. אפילו אם קיבלת תקציב מקרן, תקבל אותו בפועל רק אם תשיג את המחצית הנותרת של התקציב. המפיק יקבל כשכר 10% מתקציב הסרט, אך במקרים רבים ייאלץ להקריב חלק גדול מהסכום לטובת ההפקה, אם לא יצליח לגייס כסף ממקורות אחרים. כך, אגב, הוא ייהפך לאחד המשקיעים בסרט, ויהיה לו סיכוי להרוויח מהצלחתו.
"אנחנו לא מתלוננים", מסכם זילבר, "אנחנו פשוט מנוסים ומחוברים למציאות. אנחנו חיים בסוג של מלכוד, שבו רק הקולנוע הישראלי האמנותי מאוד עובד בחו"ל, אבל הוא לא מוכר מספיק כרטיסים. השאיפה העיקרית שלי היא לא לעשות הרבה כסף אלא לעשות את הסרטים שלי כמה שיותר טובים, כמה שיותר בזול, ולעשות כמה שפחות טעויות. סרט שנכשל זאת בעיה אמיתית".
תעשיית הקולנוע הישראלי רושמת הצלחות בארץ ובעולם אז למה קשה לתרגם את ההצלחה לרווחים?
שבי רוזנפלד
24.3.2008 / 9:55