בלינדה לא חוסך ביקורת מהגופים שעל תקציביהם היה ממונה. "תקציבי המוסד והשב"כ גדלו בשנים האחרונות מאוד. המדינה משקיעה לא מעט כספים בגופים האלה, ויש מידה לא מבוטלת של כפילות בהשקעות במוסד ובשב"כ מצד אחד ובצבא מצד שני. חסר גורם, חוץ מהאוצר, שיסתכל על כל התמונה, שיראה איך הדברים משתלבים, כדי שלא נשקיע פעמיים באותו הדבר, שנהיה בטוחים שהאחד לא דורך על אצבעות השני ושנדע שבסדרי העדיפויות הכוללים אנחנו פועלים נכון. דוד ברודט, בוועדת ברודט לתקציב הביטחון, בחר שלא לעסוק בתקציבי המוסד והשב"כ".
בארבע השנים האחרונות שימש בלינדה, בן 39, סגן ראש אגף תקציבים, ובשנה האחרונה היה המשנה לממונה על התקציבים האחראי לתקציב מערכת הביטחון. במקביל היה גם חבר הנהלת אגף התקציבים. תחומי אחריותו כללו גם את תקציבי המשרד לביטחון פנים, משרדי ראש הממשלה, החוץ, האוצר והמשפטים. הוא ריכז וניהל את כל הפעילות הכלכלית והתקציבית של תוכנית ההתנתקות והיה חבר מועצת מינהל מקרקעי ישראל.
כחייל שירת בלינדה בפרויקט חמ"ן תלפיות (פרויקט המצוינות של חיל המודיעין), והשתחרר מצה"ל בדרגת סגן. הוא סיים תואר ראשון בכלכלה ובמתימטיקה בהצטיינות באוניברסיטת תל אביב, ותואר שני בכלכלה ובמינהל עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים. בלינדה יחל בקרוב בתפקיד חדש ואטרקטיווי - סמנכ"ל כספים וכלכלה של חברת החשמל.
העלאת גיל הפרישה בצה"ל
תקציב הביטחון - 51.3 מיליארד שקל - הוא סעיף ההוצאה הגדול ביותר בתקציב המדינה - כ-16% מהתקציב. כאחראי על תקציב זה באגף התקציבים באוצר היה בלינדה שותף ועד למאבקי הכוח הכלכליים והפוליטיים מאחורי הקלעים בסגירת התקציב. לדבריו, למערכת הפוליטית יש לעתים רגשי נחיתות כשהיא מתמודדת עם אנשי מערכת הביטחון. מצד אחד, מערכת הביטחון יודעת לנתח מצבים, תקציבים, להגיע למקבלי ההחלטות, להפעיל לחצים בצורה חכמה כדי להשפיע וכדי להשיג את מטרותיה. הדברים באים לידי ביטוי במיוחד אחרי קיץ 2006 (מלחמת לבנון). מצד שני, מסביר בלינדה, מערכת הביטחון קיבלה על עצמה, בוועדת ברודט, את המשימה לבצע צעדי התייעלות שהיא לא עשתה הרבה שנים.
בלינדה אמר כי "המערכת אמנם קיבלה על עצמה את המשימה, אבל בינתיים היא לא עומדת בלוחות הזמנים. מערכת הביטחון התחייבה, בדו"ח ברודט, שאושר בממשלה, להגיש עד 1 בנובמבר 2007, לראש הממשלה ולממשלה תוכנית להתייעלות, אך עד כה הדו"ח לא הוגש. נראה כי מדובר בתוכנית התייעלות רב-שנתית כואבת. במשרד הביטחון קיימים הרבה כיסי שומן שיכולים וצריכים להתחסל. מערכת הביטחון עומדת לפרסם בקרוב מכרז, שבו אמורה לזכות חברת ייעוץ אזרחית חיצונית גדולה, כדי שתעזור לה בגיבוש תוכנית ההתייעלות. בין השאר מדובר בייעול כוח האדם במערכת הביטחון ובצה"ל. אחד הנושאים שעל הפרק הוא העלאת גיל הפרישה בצה"ל.
"אנחנו תומכים בגיל פרישה דיפרנציאלי, גיל פרישה ממוצע של 45 למערך הלוחם (כיום 42), העלאת גיל הפרישה לקציני העורף, בטווח של כמה שנים ל-57, ואזרוח שורה של תפקידים אחרים בצבא, שמשמעותו העלאת גיל הפרישה ל-67. אין כל סיבה שמשימות שאינן בליבת הלחימה של צה"ל לא יתבצעו על ידי אזרחים.
"במשרד הביטחון עובדים כיום 2,100 איש (לא כולל חיילות בשירות סדיר). זהו משרד ממשלתי מאוד גדול. במסגרת הקטנת הממשלה אנחנו מדברים על קיצוץ מצבת העובדים במשרד במאות רבות. דו"ח ברודט דיבר על קיצוץ של 500 משרות.
צריך לקצץ בעובדים
"צריך לקצץ בחלק מהמקומות בשכר, ובמקביל לבדוק את האפשרויות להפחית בתנאי הפרישה של עובדי מערכת הביטחון. תקציב הגמלאות לעובדי מערכת הביטחון לשלוחותיה נהפך בשנים האחרונות למרכיב גדול יותר באחוזים משמעותיים בכלל תקציב הביטחון. מספר אנשי הקבע צריך להצטמצם באלפים. זה לא פשוט, אבל בהחלט אפשרי. ב-2003, בשל המצב הכלכלי והקיצוצים הגדולים בשירות הציבורי, צה"ל הוריד את מצבת אנשי הקבע המועסקים לתקופת זמן ארוכה ב-3,000. זה היה מהלך התייעלות אמיתי. עכשיו ברודט, מערכת הביטחון ואנחנו אומרים שצריכים לבצע מהלך התייעלות נוסף. אנחנו ממתינים למערכת הביטחון. חובת ההוכחה עליהם".
לגבי התייעלות ושכר טען בלינדה שמערכת הביטחון באה כל פעם בטענות כי אינה יכולה לגייס כוח אדם מעולה, בעיקר במקצועות היי-טק, בשל שכר לא גבוה מספיק. "אמרנו להם לבוא עם תוכנית נקודתית מוגדרת, כדי שנוכל לבוא לקראתם. הם אף פעם לא הרימו את הכפפה. ניתן לפתור כל בעיה נקודתית. הם רוצים שנעלה שכר לכולם".
הממונה על תקציב הביטחון באגף התקציבים סבור כי "מערכת הביטחון לא יכולה לבוא כל פעם מחדש בדרישות חדשות לממשלה. היתה ויש תופעה שכל פעם שהממשלה דורשת ממערכת הביטחון ביצוע של פרויקט כלשהו, המערכת דורשת תוספת כספית. בניית הגדר עם מצרים, שהיא צורך מובהק של המדינה, היא דוגמה מצוינת. מערכת הביטחון טוענת שלא תבנה כי זה לא עניין ביטחוני, אלא אם תקבל כסף. אז מה אם לישראל יש הסכם שלום עם מצרים. הגדר היא צורך לאומי. הם אחראים על הגבול. גם הים הוא גבול של שלום ומערכת הביטחון אחראית עליו. למערכת הביטחון יכולות ומקורות רבים, והיא לא תמיד דואגת להציג אותם".
יותר שקיפות
בלינדה סבור כי מערכת הביטחון צריכה להיות הרבה יותר שקופה לציבור, למקבלי ההחלטות, לכנסת ולתקשורת. לדבריו, "מערכת הביטחון מסתירה הרבה מאוד נתונים מהאוצר. אור השמש מחטא. כיום, תחת ערפל החשאיות והסודיות מסתתרים דברים שגם אנחנו באוצר לא יודעים".
עד לפני כשלוש שנים יחסי אגפי התקציבים של האוצר ומשרד הביטחון היו רוויי מלחמות. כיום בשני האגפים דואגים להדגיש כי היחסים טובים. בלינדה אומר כי "יש תרבות מאוד יפה של כיבוד סיכומים, יותר אמון, יותר פתיחות ויותר שיתוף פעולה, עם הצוות הנוכחי של מערכת הביטחון, החל ברמטכ"ל, סגנו, היועץ הכלכלי לרמטכ"ל ואנשי אגף התקציבים במשרד הביטחון. אבל עדיין הרבה דברים אנחנו לא יודעים ולא מכירים. כיום אנחנו יודעים לדבר אחד עם השני, להתווכח, להגיע להסכמות, וכשלא מגיעים הולכים להכרעה. אין היום את הויכוחים המאוד מתוקשרים של פעם, עם ההדלפות לתקשורת והרבה דמגוגיה".
בשנים האחרונות שתי ועדות חשובות - אחת של פרופ' אבישי ברוורמן, לקיצור שירות המילואים, והשנייה של פרופ' אבי בן-בסט, לקיצור השירות הסדיר - הגישו את המלצותיהן לרמטכ"ל. ההמלצות התקבלו. מלחמת לבנון הכניסה את ההמלצות, במקרה הטוב, להקפאה עמוקה. לבלינדה דעות מאוד חד-משמעיות ביחס להקפאה. "אנחנו הולכים ומאבדים את מערך המילואים. משרד הביטחון לא מבין כי פתרון בעיית שירות המילואים הוא לא רק פתרון כספי. הבעיה מתחילה מהשימוש הלא נכון שהמדינה עושה בנכס היקר הזה. איש מילואים תורם את זמנו ואת מרצו למדינה.
"אני חושש שאנשים יפסיקו לבוא למילואים בשל השימוש הקל והבזבזני בקריאה לאנשים לתעסוקה מבצעית. זה מתחיל בזה שקוראים להם להחליף חייל סדיר, וממשיך בניצול חלקי מאוד של ימי המילואים. כשאנשי המילואים יחליטו שקוראים להם סתם ולא מנצלים את התרומה שלהם נכון, הם יפסיקו לבוא. ואז שום פיצוי כספי לא יעזור. אף אחד לא בא למילואים בשביל הכסף. צריך לתגמל את אנשי המילואים, אבל צריך לדאוג לכך שהם יראו, יבינו ויסכימו כי היתה סיבה לקריאה שלהם. הצבא עשה מהלך מרשים בצד הכספי, שעכשיו נמצא בחקיקה - 700 מיליון שקל בשנה לפיצוי אנשי המילואים. אבל זה לבד, לא יפתור את הבעיה".
כמו בנושא ועדת ברוורמן גם בנושא ועדת בן-בסט, בלינדה סבור כי הצבא שמח, לאחר מלחמת לבנון, להתנער מהמסקנות. כיום איש לא מדבר על קיצור השירות הסדיר.
קיצור השירות לכולם
"כיום, כש-30% מחייבי הגיוס לא מתגייסים, המתגייסים חשים באי-שוויון ובפגיעה כלכלית וחברתית. צריך לקבוע, לפחות כיעד, את קיצור השירות לכולם. אם ישחחרו את מי שהצבא לא צריך, שוב יגדל האי-שוויון, שכן הטובים והקרביים יצטרכו לשרת יותר. צריך לשחרר את כולם יותר מוקדם. התחליף יהיה קבע לתקופה קצרה, למי שיבחרו לשרת, והצבא ישלם להם כראוי".
לא כולם שמים לב, אבל צה"ל מתחיל לרדת לנגב. לדעת בלינדה, מדובר במהלך לאומי חשוב ביותר. לדבריו, "האוצר מוכן לשים הרבה כסף להצלחת המעבר". המהלך הראשון היה מעבר בסיס חיל האוויר משדה התעופה לוד לנבטים, ליד ערד. המעבר בעיצומו. בקיץ הקרוב עומדים לחתוך את הסרט. המעבר יושלם עד סוף השנה. עלותו היא 1.6 מיליארד שקל. שווי הקרקע בלוד שחיל האוויר עזב היא כ-0.5 מיליארד שקל. על הקרקע מתחרים שנים, רשות שדות התעופה והתעשייה האווירית. את הסכום החסר להעברה, 1.1 מיליארד שקל, יכסה תקציב המדינה.
המהלך השני בירידה דרומה הוא הקמת עיר הבה"דים. עלות ההקמה היא 2 מיליארד שקל. האוצר מעריך כי מכירת קרקעות בסיסי ההדרכה של צה"ל בצריפין תכניס למדינה 0.8 מיליארד שקל. הכסף החסר יבוא מתקציב המדינה. המהלך השלישי במעבר לנגב, ולדעת בלינדה הוא החשוב ביותר, הוא ירידת יחידות מרכזיות של חמ"ן (חיל מודיעין) מגלילות למרחב באר שבע. המהלך הזה יעלה כמה מיליארדי שקלים. הסכום לא סגור.
במקביל לירידת חיל המודיעין לנגב יירדו גם מאות משפחות של אנשי קבע לדרום. מדובר בחומר אנושי בעל איכויות גבוהות, שעשוי לסייע לנגב להתרומם.
השלב הרביעי והאחרון בירידת צה"ל לנגב, הוא העברת מערך המחשוב. בינתיים מדובר בתוכניות ועדיין לא נעשו אומדנים כספיים.
אם הדברים תלויים באגף התקציבים כל התעשיות הביטחוניות הממשלתיות, תע"ש, התעשייה האווירית ורפא"ל, היו מופרטות, שכן המדינה לא יודעת, לדעת האגף, ולא צריכה לנהל תעשייה. הן צריכות להימכר למרבה במחיר. המדינה תומכת, דרך התקציב, בתעשיות הביטחוניות במאות מיליוני שקלים בשנה. ביחס לתע"ש, אומר בלינדה, כי יש החלטת ממשלה להפריט אותה והיא תבוצע. יש גם החלטה שתע"ש תרד לנגב - והיא תרד. שתי חטיבות בעלות חשיבות ביטחונית בתע"ש יעברו או לרפא"ל או לתעשייה האווירית.
לדברי בלינדה, גם בעולם הרחב התעשייה הביטחונית, לפחות בחלקה, הופרטה. בישראל יש לחצים להשאיר חברה ביטחונית אחת בבעלות הממשלה. להערכת בלינדה, זו תהיה רפא"ל, בשל התעשיות הביטחוניות הרגישות שהיא מחזיקה. התעשייה האווירית תופרט. בלינדה מדגיש כי "אלביט, שהיא תעשייה ביטחונית עסקית, מצליחה יפה מכיוון שהיא מנוהלת על ידי מי שיודע לנהל עסקים ולא על ידי הממשלה".
"צריך לקצץ אלפי אנשי קבע ורבע מעובדי משרד הביטחון"
מוטי בסוק
27.3.2008 / 8:40