פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עובדי העולם השטוח

      הם חיים בת"א או בירושלים, אבל העבודה שלהם מתנהלת על פי שעון ארה"ב או על פי הקודים התרבותיים של סין. ישראלים גלובליים

      18:00 ביום שלישי, ובמרכז השירות של חברת IDT בירושלים העבודה מתנהלת במלוא המרץ: בחדר אחד יושבים מול מסכי מחשב עשרות עובדים חבושים באוזניות. הם מדברים באנגלית עם יהודים מארה"ב, בניסיון לגייס תרומות לטובת ארגונים יהודיים כמו אייפק (AIPAC) ונשות הדסה. בחדר הסמוך מספקת קבוצה נוספת של עובדים תמיכה טלפונית בגרמנית, צרפתית והולנדית, ללקוחות של חברת אלקטרוניקה אירופית.

      רוב העובדים הם עולים ממדינות שונות בעולם, אך זה בערך המכנה המשותף היחיד ביניהם. נערה עם נזם יושבת לצד אשה מבוגרת עם מטפחת לראשה, וצעירים עם חולצות של יחידות צבאיות עובדים לצד גברים חובשי כיפות שחורות. גם בשיחות שמתקיימות ביניהם, העברית כמעט לא נשמעת.

      IDT ישראל היא סניף של חברת תקשורת אמריקאית, והיא מספקת שירותי מיקור-חוץ מגוונים לחברות בכל העולם - כולל טלמרקטינג, תמלול של תוכניות רדיו אמריקאיות ואפילו ייעוץ משפטי בשלט רחוק. עיקר העבודה מתנהל בין 16:00 ל-7:00, בהתאם לשעון ארה"ב, והלקוחות בצד השני של הקו - בארה"ב או באירופה - אינם יודעים לרוב שהם מדברים עם נציגים ישראלים.

      "זה כאילו שאתה לא בדיוק נמצא כאן בישראל, אלא עדיין בחו"ל", אומרת סנדרה שטאוב משווייץ, החיה בישראל זה שנתיים וחצי ועוסקת בהתרמה מול ארה"ב, "זה מאפשר לי להתקרב לישראל לאט-לאט, בלי לקבל הלם תרבותי".

      "כשמגיעים לעבודה ב-IDT, זה כמו להיכנס לאמריקה התאגידית", מסביר איתמר קסטנבוים, שעלה מארה"ב לפני כמה שנים כדי ללמוד בישיבה, אך מצא את עצמו עובד בחברה ולומד למכינה באוניברסיטה. "העובדים משאירים מאחור את רגשותיהם ואת מה שעבר עליהם בחוץ, ונהפכים ל'פוליטיקלי קורקט' - לא מדברים על שום דבר אישי או פרוע מדי. אני מעדיף את זה כך".

      יוצאים מהמקלט

      קסטנבוים ושטאוב חיים במרחב שהעיתונאי האמריקאי תום פרידמן כינה "העולם השטוח" - כפר גלובלי, שבו אמצעי תקשורת כמו אי-מיילים ושיחות וידיאו מצמצמים את המרחק בין מדינות ויבשות, ומאפשרים לישראלים, הודים ואמריקאים להתחרות באותו מגרש עסקי.

      "כעת, בניגוד לעבר, עוד ועוד אנשים יכולים לשתף פעולה או להתחרות זה בזה על עוד ועוד משרות בזמן אמת, מתוך שוויון הזדמנויות ומהפינות הנידחות ביותר בעולם, תוך שימוש במחשבים, בדואר אלקטרוני, ברשתות תקשורת ובתוכנות חדישות ודינאמיות", כותב פרידמן בספרו "העולם הוא שטוח" (הוצאת ניר, 2006).

      בישראל מקיפה התופעה, בין השאר, עובדי היי-טק בחברות בינלאומיות, עורכי דין שעובדים על חוזים עסקיים חובקי עולם, מאיירים שעובדים עם מגזינים אמריקאיים, יבואנים וסוחרים באתר ebay. "אנחנו נמצאים במקום טוב באמצע", מסביר ירון עוז, סמנכ"ל תפעול ב-IDT. "ישראל אמנם אינה זולה כמו הודו או הפיליפינים, אבל יש בה מגוון עצום של שפות וכוח אדם איכותי, משכיל ודובר אנגלית".

      בעבור המאייר אסף חנוכה, העולם השטוח הוא הזדמנות להיות כאן - ולהרגיש שם. "אני אוהב את החיים שלי בישראל. יש לי חברים, משפחה, ילד ואשה מאיירת שעובדת כאן, אבל אם לא הייתי יכול לעבוד בחו"ל זה היה מפריע לי", הוא אומר. חנוכה מאייר מביתו בתל אביב למגזינים ולעיתונים כמו "טיים", "וול סטריט ג'ורנל", "נשיונל ג'אוגרפיק" ו"הניו יורק טיימס", וגם יוצר ספרי קומיקס למבוגרים בצרפת יחד עם כותבים צרפתיים.

      "אני לא ניצב בדיוק באותה נקודת פתיחה שבה נמצא מאייר אמריקאי, כי השם שלי מוזר ואני גר רחוק; אנשים חושבים שאם מישהו חי בישראל, אולי הוא יושב במקלט עכשיו, וזה מסרבל דברים. אבל כיום, יותר מאי פעם, מעמדי שווה לזה של מאייר שגר בשיקגו", אומר חנוכה. "עד לפני כמה שנים הייתי צריך לנסוע לניו יורק ולשים את הפורטפוליו שלי בכל מיני מקומות. כיום אפשר לחפש תמונות בגוגל ולשלוח אותן באי-מייל - וזה פותר כל מיני סיבוכים.

      "ישראל היא למעשה פרוור רחוק של אמריקה. אני יכול לשמוע פוד-קאסט (תוכנית רדיו שניתן להוריד מהאינטרנט) של תוכנית ניו-יורקית בעודי הולך לקנות פלאפל בתל אביב. אני מעורב במה שקורה בעולם, קורא הרבה בלוגים, מקבל עיתונים זרים, והקנאה, שאוכלת אותי בכל פעם שאני רואה עבודה טובה של מישהו אחר, בהחלט מחזיקה אותי מעודכן".

      גלובליזציה 3.0

      חנוכה אינו היחיד שחי בו-זמנית בעולם הגדול ובחדר העבודה שלו. "בעולם יש כיום מגמה להוציא את העובדים החוצה ממקומות העבודה, כדי שיעבדו מהבית", מסביר פסח זורייבין, סמנכ"ל השיווק של IDT. "זה מאפשר להעסיק את העובד בעלות נמוכה יותר ומגדיל את מאגר העובדים, בזכות הגמישות בשעות העבודה. יתרה מכך, מחקרים מראים שהאיכות של כוח האדם שעובד מהבית גבוהה יותר".

      העבודה מול אנשים בחו"ל הנעשית מהבית מתאימה מאוד לאינדיווידואליסטים - כאלה שממילא חיים באזור זמן משל עצמם. "גלובליזציה 3.0 מתאפיינת בהתעצמותם של היחידים, שיכולים לשתף פעולה או להתחרות זה בזה במגרש הגלובלי", כותב פרידמן. "זה המאפיין הייחודי של העידן השלישי. המנוף שמאפשר ליחידים ולקבוצות להיהפך לגלובליים אינו כוחות סוס, וגם לא חומרה, כי אם תוכנה". או כפי שמגדיר זאת חנוכה: "מאיירים, בין אם הם ישראלים או אמריקאים, מעדיפים לעבוד רוב הזמן לבד בחדר, עם הטרנינג. בכל מקרה הם קצת מוזרים".

      לפעמים הבחירה לעבוד מהבית נובעת מחוסר חיבה לאורח החיים התאגידי. דנה (שם בדוי) עובדת מביתה בקנייה ובמכירה של דקות שיחה בינלאומיות, בעבור חברה בינלאומית העוסקת ב-VOIP (טכנולוגיות להעברת דיבור על גבי רשתות IP, דוגמת האינטרנט). "לפני כן עבדתי בחברה מובנית והיררכית מאוד, ולא אהבתי את זה", היא מספרת. "בעבודה הזו יש לי עצמאות רבה באופן יחסי. אני מדברת עם הבוס שלי בטלפון או במסנג'ר, אבל הוא לא בודק אם אני גולשת באינטרנט, שזה דבר שאני ממש מתעבת.

      "אני מנהלת את סדר היום שלי בעצמי - אם אני רוצה לאכול צהריים עם חברה, אני הולכת. יש אמנם ניתוק חברתי מסוים, אבל גם לזה יש יתרונות, משום שגם כשאתה נמצא במקום עבודה, אתה לא תמיד בוחר מי יישב איתך בחדר".

      דנה עובדת מהבית מול המשרד הראשי של החברה במקסיקו, אך הלקוחות שלה הם בעיקר חברות אירופיות, שאתן היא עובדת בהתקשרות חוזית ארוכת טווח. "מה שחשוב בתחום הזה הוא בעיקר אמינות, משום שאין פיקוח ישיר על העבודה שלך, אף שיש תוצרת. אזור הזמן בישראל תואם את זה של אירופה, ופעם בשלושה חודשים אני נוסעת לחו"ל כדי לקיים פגישות, אין צורך ביותר מזה. לדעתי, מה שהיה יכול לעזור לי בעבודה הוא ידע בשפות נוספות. הספרדים, למשל, מדברים אנגלית איומה".

      החודשים הראשונים בעבודה, היא מספרת, לא היו קלים. "אמרו לי: 'או-קיי, עכשיו את עובדת', ואז היתה דממה. אני לא באתי מהתחום, לא ידעתי כלום ולא קיבלתי שום הדרכה מסודרת או הגדרת תפקיד. ישבתי מול המחשב כמה ימים והשתגעתי, ואז התחלתי לכתוב לאנשים שעובדים בחברה, בכל העולם, ולשאול שאלות. לאט לאט התחלתי להבין מה קורה. עכשיו אני כבר מכירה את העבודה".

      מגששים באפלה

      גם אלי שמעוני, מייסד המרכז הישראלי למסחר באתר המכירות הפומביות ebay, החל את עבודתו תוך גישוש באפלה. "לפני ארבע שנים, כשהתחלתי למכור ב-ebay, לא היו קורסים או הדרכה כלשהי", הוא מספר. "אמרתי לעצמי שזה הרי שוק הפשפשים הבינלאומי, אז התחלתי למכור ג'אנק שהיה לי בבית. מכרתי חלקי מחשב, נעליים ותיקים. בהתחלה זה היה תחביב, אבל בחודש הראשון הרווחתי 1,000 דולר, בחודש השני - 2,000 דולר, ובחודש השלישי כבר הרווחתי 4,000 דולר - והכל מזבל שלי, בלי הוצאות. בסוף החודש השלישי נגמר לי הג'אנק בבית, אבל הבנתי שהפוטנציאל בתחום עצום".

      לדברי שמעוני, העבודה במסחר ב-ebay גוזלת כארבע שעות ביום, והתגמול יכול להגיע לעשרות אלפי דולרים בחודש. עם זאת הוא מודה כי יש קצת בדידות בעבודה. "לכן פתחתי פורום של סוחרים ב-ebay והתחלתי להעביר קורסים", הוא מספר.

      הבדידות שחווים אנשים העובדים מביתם אינה רק חברתית, אלא אם גם מקצועית - כפי שלמד על בשרו אורי ניצן, מתכנת ישראלי שעבד מהבית במשך כשנה בעבור חברת תוכנה אמריקאית. ניצן עבד בחברת התוכנה בארה"ב במשך כשנתיים, וכשהחליט לחזור לישראל עם אשתו, ביקשו ממנו הבוסים להמשיך לעבוד בעבורם מביתו בישראל.

      "דווקא מבחינה חברתית, זה לא הפריע לי. היחסים במקום העבודה שלי היו מקצועיים מאוד, ולא הרגשתי ריחוק חברתי בעקבות המעבר לעבודה מהבית", הוא מספר. "הבעיה העיקרית היתה בעת פיתוח פתרונות ללקוחות. בדרך כלל, מקימים לצורך כך צוות הכולל מנהל פרויקט, כמה עובדים ומתכנת; הצוות נפגש ועושה סיעור מוחות. החלק הזה של העבודה - של הרכבת הפאזל - היה הכי חסר לי. כיום, עם הטכנולוגיה החדשנית, הרבה יותר קל לקיים פגישות גם מרחוק - יש שיחות ועידה ותקשורת בין מחשבים, אבל אני הייתי רגיל לעבוד מהמשרד, וההפריה ההדדית היתה קשה ליישום ממרחק.

      "עם זאת, גם המחסור ברכילות היווה בעיה", הוא מוסיף. "הייתי צריך לעבוד על זה הרבה יותר קשה - כי כשאתה עובד מהבית אין פגישות במסדרון, בדרך לפינת הקפה, ואין שיחות חולין. כל המידע היה מגיע אלי באיחור. למשל, לא ידעתי שהבוס שלי עוזב עד שכולם כבר ידעו את זה".

      לא מוותרים על הרכילות

      "יחסים לא פורמליים הם מרכיב חשוב מאוד בעבודה - וזה נכון בכל תרבות", אומרת הפסיכולוגית הייעוצית שוש אורון, מנכ"לית חברת השמה לבכירים. "כשעובדים בצוותים וירטואליים לוקח יותר זמן ללמוד את הדינמיקה".

      גם דנה לא מוותרת על הרכילות של מקום העבודה. "אפילו כשעובדים מהבית יש פעילות חברתית", היא אומרת. "יש עובדת אחת שאצלה אני מתעניינת במתרחש מאחורי הקלעים של החברה, כי לפעמים קורים דברים, ואני לא מבינה מי אמר מה למי ולמה. המסנג'ר הוא כלי תקשורת לכל דבר, והוא גם חוסך המון זמן. בשיחות טלפון יש משהו חגיגי - צריך להתחיל בכל מיני הקדמות מקובלות, אבל במחשב זה לא נחוץ. מעבר לכך, אחת לכמה חודשים יש מפגש של כל החברה, שהוא אמנם מקצועי אבל גם מאוד חברתי".

      "אין תחליף לפגישה אישית," מכריז אורי בן-ארי, מרצה בתוכנית ניהול העתיד של להב בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, ויועץ לחברות בפיתוח אסטרטגי בינלאומי, "זה עניין של אמון. אי אפשר לרכוש חברה באינטרנט או להטמיע טכנולוגיה בלי שמכירים ומכבדים זה את זה, ובלי שנוצרת מערכת נכונה של ניהול".

      בן-ארי למד את הגלובליזציה על בשרו, כששימש סגן נשיא בכיר לפעילות שיווק גלובלית בחברת נס טכנולגיות. במסגרת תפקידו, הוא מספר, רכש 17 חברות, בעיקר במזרח אסיה ובמזרח אירופה, וטס עשרות פעמים לפגישות במדינות במזרח ובמערב. "זה דבר די שוחק", הוא מסביר. "כדי להיפגש עם אנשים בהודו, יוצאים מישראל ב-21:00, נוחתים למחרת ב-8:00 ועוברים לטיסת המשך. בשעה 10:00 מתחילים פגישת רבעון שנמשכת עד חצות, ואז נוסעים למדינה אחרת ועוברים שוב תהליך דומה. כך מבלים 24 שעות על הרגליים".

      בחברות בינלאומיות המגע הטרנס-אטלנטי מסודר ומאורגן בדרך כלל. דן נחמיאס, מנהל תחום עסקים בינוניים בגוגל ישראל, מספר: "בין המשרדים השונים של החברה מתקיימת תקשורת שוטפת. ייתכן שקביעת פגישה היא עניין קצת יותר מורכב - אי-אפשר פשוט לקפוץ לחדר הסמוך, אבל בחברה יש הרבה חדרי וידיאו, שאפשר לנהל בהם שיחות, וכל העובדים מחוברים לצ'אט של גוגל ומדברים זה עם זה".

      נחמיאס שומר על קשר שבועי עם המשרד האירופי של גוגל בדבלין, אירלנד. "אלה אנשים שאני מכיר, כי את ההכשרה שלי עברתי בדבלין", הוא אומר, "ולכן התקשורת אתם היא גם ברמה האישית והרכילותית".

      קשרים בין-אישיים מתקיימים גם בין קולגות שאינם עובדים באותה החברה. בעסקות שמנהלות חברות גלובליות, כמו מיזוגים, רכישות, התקשרויות ושאר חוזים - מעורבים בדרך כלל צוותים של עורכי דין מכמה חברות וממדינות שונות. "כשעובדים על פרויקט כזה, יום עבודה אופייני מתחיל ב-16:00, ויכול להימשך גם עד חצות", מספר מנחם טולצ'ינסקי (טולי), שותף בכיר במשרד עו"ד טולצ'ינסקי, שטרן, מרציאנו, בן-צור, כהן ושות'.

      "לוחות הזמנים בדרך כלל לחוצים מאוד, כי הם צריכים להתאים למועדי הגשת הדו"חות הכספיים של החברות", מוסיף טולצ'ינסקי. "על פי רוב לא מדובר בעסקות חד-פעמיות, וההיכרות עם הצוותים הופכת את המפגשים לנוחים מאוד. נוצרים שפה פנימית וקודים, שקל למשתתפים להבין".

      כישורים חברתיים מיוחדים

      עבודה בצוות כזה, ובעיקר ניהול שלו, מחדדים את הצורך בכישורים חברתיים שנחשבו זניחים בעולם העגול. "העבודה בעולם השטוח דורשת תכונות אישיותיות מסוימות", אומרת אורון, "בדומה לעץ בעל גזע ושורשים חזקים מאוד כאן, בישראל, וענפים גמישים שיכולים להתאים עצמם לתרבויות, שפות ואזורי זמן שונים.

      "אתה צריך שיהיה לך יותר מהכל: להיות הרבה יותר משופשף בשפה, בעל כושר הקשבה גבוה לניואנסים בשפות שאתה לא מכיר ובעל יכולת להבין את הדקויות מבלי לעשות שימוש בכל החושים. חשוב להבין מה אדם אומר בין השורות ולמה הוא מתכוון. צריך גם הרבה יותר גמישות ויכולת מיוחדת להשפיע ולשכנע אנשים - כי אתה גם לא תמיד יודע כיצד פועלת מערכת קבלת ההחלטות בצד השני, ולא תמיד יודע ממה צריך להיזהר. כמות המידע שיש לך קטנה יותר, לכן צריך להפעיל הרבה יותר אינטואיציה".

      לדברי בן-ארי, הדבר החשוב ביותר הוא עבודת צוות. "לסוציומט קשה לעבוד בעולם גלובלי. זה לא אומר שצריך ללכת לשתות בירה ביחד אחרי העבודה, אבל צריך לשתף זה את זה מבחינה מקצועית, לדאוג שהצוות יעבוד ביחד ושכל אחד יתרום את חלקו. אף אחד לא יכול לעשות הכל לבד".

      המפגש עם תרבויות אחרות יכול להיות מבדר, מאתגר, או סתם מעצבן. קרן שדה, יבואנית המייצרת בסין קולקציות הלבשה שנמכרות בישראל תחת המותג קרני, מתקשה לגשר על הפער התרבותי. "קשה 'להריץ דחקות' עם הסינים", היא מספרת, "הם מאד מכווני מטרה ומרוכזים בעבודה. חוץ מזה, אני לא לקוח גדול מספיק כדי שיתייחסו אלי כאל מישהו חשוב. אני עובדת אתם כבר כמה שנים, קונה להם מתנות לחגים - הם אוהבים מוצרים מים המלח ובשמים, יודעים מה טוב ומה לא טוב - אבל ברגע האמת, הם לא סופרים אותי. הכל כסף, אין סנטימנטים". עוד אומרת שדה: "לחוזים אין כל ערך בסין. סיני לעולם לא יגיד לך לא, אלא יהמהם משהו לא ברור. אתה, בתור ישראלי, מבין שזה 'כן', אבל בעצם הם התכוונו ל'לא'".

      בן-ארי מספר שההודים לא מתחבקים כשהם נפגשים. "לקח כמה חודשים עד שהם התחילו להתחבק, אבל אז הם מאוד אהבו את זה", הוא מספר. "ההודים גם יכולים להגיד כן על כל דבר, כתוצאה משנות הכיבוש הרבות, אבל הם לא תמיד יקיימו.

      "במזרח אירופה, אין מצב שלא תבוא לבוש בחליפה של שניים-שלושה חלקים, גם אם אתה מנהל זוטר. לעומת זאת, אם תבוא לסן חוזה בקליפורניה עם חליפה ועניבה, אתה תיחשב לסופר-חנון", מסביר בן-ארי. עם זאת, לטענתו, אין הבדל בין מנהלים במדינות שונות. "כולם מונעים מאותן סיבות והתקשורת הבין-אישית דומה. הבאנו לישראל בכל שנה 50 מנהלים מכל העולם לכנס - אם לא היית שומעת את המבטאים השונים שבהם הם מדברים לא היית יודעת שיש הבדל ביניהם".

      הילדים משלמים את המחיר

      העבודה בעולם השטוח, אומר בן-ארי, מתישה אך מעניינת. "התגמול בעבודה כזו הוא שהיא מפתח אדיר להתקדמות", מוסיפה אורון. "זה משביע את הסקרנות ומספק אתגר. יש בזה אלמנט של כיבוש - אתה מותח את היכולות שלך ונהנה מלימוד של שפות ותרבויות. זה מעניק תחושה של סטטוס גבוה".

      את המחיר האמיתי של ההתרגשות הזו משלמים בעיקר ילדי העובדים, שהוריהם מבלים את לילותיהם בשיחות ועידה. "החלק הכי קשה בעבודה כזו הוא אובדן השליטה על הזמן שלך ועל החיים שלך", אומרת אורון. "הכאב הגדול ביותר הוא מול הילדים - הרבה פעמים העבודה מול ארה"ב מתחילה ב-18:00, ויש גם כאלה שקמים ב-5:00 כדי לדבר עם חברות במזרח. המשפחה משלמת מחיר כבד מאוד, וצריכה להיות עם חוסן אדיר".

      נחמיאס מספר שבמשך חודשי ההכשרה שלו בגוגל-דבלין, היתה אשתו בהריון, ולא יכלה להצטרף אליו. "זה היה קשה, אבל דיברנו כל יום בווידיאו קונפרנס, ואחת לכמה זמן טסתי לישראל. לעומת זאת, כשאשתי ילדה, מישהו מהמשרד בישראל עידכן את המשרד באירלנד, וכמה שעות אחרי הלידה הגיע שליח עם זר פרחים ענק, מלווה בתמונה של הצוות בדבלין. השליח גם צילם אותנו עם התינוק, כדי לשלוח להם תמונה בחזרה".

      לפסח זורייבין מ-IDT יש שמונה ילדים. "אם הייתי צריך לנהל שיחות טלפון כל לילה מחצות עד הבוקר, כמו העובדים במרכז השירות שלנו, בטח לא היו לי שמונה ילדים", הוא צוחק. עם זאת, אני נוסע הרבה לחו"ל במסגרת העבודה. אבל אני מאמין שהיכולת לתת אהבה לילדים שלך ולאשתך היא עניין של זמן איכות - בסופי השבוע אני רק אתם. ובכל זאת, מי שיאמר שזה לא בא על חשבון המשפחה חי בעולם אחר".

      "מי שיש לו ילדים קטנים וחוזר בתשע בערב מהעבודה, מחמיץ אותם", אומר טולצ'ינסקי. "לכן אני משתדל מאד לבצע חלק גדול מהעבודה מהבית, ואני שם לב שכולם עושים את זה. כשאתה מנהל שיחת ועידה, מקובל מאוד לשמוע קולות שלא בדיוק שייכים למשרד. אף אחד לא מרים גבה בגלל זה".

      גם בעבור אלה שמצליחים לראות את בני משפחתם ולבלות אתם זמן איכות, בעבודה בעולם השטוח יש משהו מעט סכיזופרני. "בטווח הארוך, יש כל מיני תופעות לוואי, למשל דיסאוריאנטציה", אומר חנוכה. "אני יכול לדבר כל היום באנגלית, ולהתכוונן על משהו שקורה בארה"ב - ואז אני יוצא להסתובב ברחוב ומרגיש מוזר, כי כשאני עובד אני ממש חי את זה. זה המחיר שגובה העולם השטוח".

      פיצול אישיות תרבותי

      אורח חיים מפוצל לגמרי מנהלים, בין השאר, ישראלים שעובדים בתקשורת הזרה בישראל, שהרי בתחום החדשות אפילו הודו אינה יכולה להתחרות בישראל. "ישראל תישאר מרכז תקשורתי כל עוד נמשיך להיות מקום מעניין, והטרגדיה של המזרח התיכון היא שכנראה נמשיך להיות מקום מעניין בעשור הקרוב, לפחות", אומרת יעל לביא, מפיקה ועורכת בכירה של המזרח התיכון ברשת סקיי ניוז הבריטית.

      לביא, בתם של הזמר אריק לביא והשחקנית שושיק שני, רגילה כבר לפיצול אישיות תרבותי: היא נולדה בניו יורק ובילתה חלק מילדותה בגרמניה. אזרחותה האמריקאית מאפשרת לה לנסוע למדינות ערב, והידע שלה בגרמנית סייע לה בתפקידה הראשון בעיתונות המשודרת. "למדתי קולנוע בניו יורק, וניסיתי להשיג עבודה בטלוויזיה האמריקאית, אבל אף אחד לא החזיר לי טלפונים", היא מספרת. "בסופו של דבר התפלחתי למשרדים של איי.בי.סי, והשארתי קורות חיים על שולחנו של מפיק סדרה תיעודית בשם 'המאה'. התפקיד הראשון שלי היה לתרגם את כל נאומי היטלר מגרמנית לאנגלית, ולסמן את הקטעים שכדאי לשדר. ביליתי חודשים עם היטלר, לבד בחדר קטן".

      לאחר 15 שנים באיי.בי.סי החליטה לביא לחזור לישראל. "זה היה אחרי שאבי נפטר, אני כבר הייתי מפיקה עם משכורת יפה", היא אומרת. "ישבתי בטקס האמי, ושתיתי קצת יותר מדי. המגיש דן ראת'ר דיבר על הבמה, הסתכלתי סביבי והכל נראה לי כמו קטע מסרט של פליני. תהיתי אם אני באמת רוצה לגור כל חיי בארה"ב, והתשובה היתה לא. "כיום אני חיה את ישראל דרך הפריזמה של החדשות של בריטניה. מה שמעניין את הבריטים זה הסכסוך במזרח התיכון, המלחמה, הפיגועים, טוני בלייר וג'ורג' בוש. מצד שני, בתקופה שבה היו שטפונות בבריטניה ידעתי שלא יצטרכו אותי. כל החברים שלי עובדים בתקשורת הזרה. הם לא אנטי-ישראלים או פרו-ישראלים, הם פשוט לא ישראלים. אין סיכוי שאכנס למשרד בבוקר ויגידו לי: 'ראית אתמול ארץ נהדרת'?

      "בירושלים אתה אף פעם לא עוזב את העבודה", מוסיפה לביא. "אני חוזרת הביתה ויש צפירת שבת וקריאה של מואזין. מעבר לכך, אם אתה חילוני ועובד בתקשורת הזרה, יש שישה ברים וארבע מסעדות שאפשר לשבת בהם, וכולם נפגשים זה עם זה כל הזמן. אתה רואה את האנשים בסיני, במצרים, בעזה; כל הזמן מדברים על העבודה. לצאת אתם לדייט זה כמו גילוי עריות. מצד שני, אני כבר לא יכולה לדבר עם אנשים מהיישוב - כי אין לי מה להגיד להם. לכן אני עוברת לתל אביב. זו אולי בועה, אבל לעיתונאי זה מצוין".

      לדברי לביא, חמש השנים הקרובות יהיו מעניינות מאוד מבחינה תקשורתית. "הטלוויזיה תהיה במחשב, וילד בן 18 יוכל לדווח מכל מקום בעולם. כשהתחלתי לעבוד במשרדי איי.בי.סי עבדתי עם קלטות בטא ענקיות. כיום יש חיבורים ישירים מהמצלמה למחשב - הכל הולך ומצטמצם", היא אומרת.

      "העולם ייהפך בעתיד ליותר ויותר שטוח", חוזה בן-ארי. "אנשים שלא יהיו להם כישורים מתאימים לא יסתדרו בו. זה יהיה עולם של ידע, והידע הוא דבר נרכש. הפעילות תעבור למדינות שיודעות ללמוד, ליישם ולהעתיק. מי שלא ייכנס לעולם הזה, יהיה פאסה".