שגיא, הנחשב כבר כמה עשרות שנים כאחד המובילים בחברה להגנת הטבע, קיבל את פרס "יקיר התכנון בישראל" בכנס איגוד המתכננים שנערך בחודש שעבר באשדוד. את האות קיבל גם פרופ' מייק טרנר, אדריכל הפועל לשימור אתרים בישראל. שניהם הוגדרו "כמי שהובילו את התכנון למחוזות אחרים וסייעו לשנות את סדר היום שלו".
בדברי ההסבר להענקת הפרס לשגיא כתבו חברי האיגוד: "דמותו מסמלת את התפקיד של הארגונים החוץ-ממשלתיים במהפך הדרמטי שחל במדינה באופן ההתייחסות בתכנון לנושאים הירוקים. יואב אינו אדם קל, אך זה משום שהוא בעל מחויבות גדולה מאוד ונלחם עבור העקרונות שלו, ואינו מחפש להיות אהוב. לא כולם אוהבים לשמוע את דבריו, אך נאלצים להכיר בהשפעתם המצטברת".
דברי הסבר אלו מגלמים בתוכם את ההיסטוריה רצופת המאבקים שניהלו הגופים הסביבתיים בראשות החברה להגנת הטבע. מאבקים אלה החריפו בעיקר לאחר ששגיא הבין לפני כשלושה עשורים, שאין די בשמורות טבע וגנים לאומיים שעל שימורם היה קל לכולם להסכים, והמטרה העיקרית היא לשמור על כמה שיותר שטחים פתוחים בישראל.
אוהדי לטאות נדירות
אנשי החברה להגנת הטבע נתפשו באותם ימים כשייכים לקבוצה של טרחנים העומדים בדרכם של הפיתוח והקידמה. היתה להם, כפי שמציין איגוד המתכננים בדברי ההסבר לקבלת הפרס, תדמית של "אוהדי לטאות נדירות".
"עסקתי אז בהגנה על שמורות או שטחים שנראו לי ערכיים במיוחד", מודה שגיא. "ההבנה חילחלה לאחר מאבק שניהלנו למנוע פגיעה ברכס מתלול צורים בגליל כתוצאה מסלילת כביש. בעוד אנו נאבקים, סללו כבישים שפגעו בשטחים אחרים. התחלתי להבין שאנחנו אולי מנצחים בקרבות אבל מפסידים במלחמה, שהיא שימור הנוף הפתוח בכללותו".
הרעיון של שגיא היה לא להרחיב את זירת המאבקים, אלא דווקא ליצור מצב שבו מאבקים אלה ייחסכו כתוצאה מתכנון מוקדם המביא בחשבון גם צרכים סביבתיים ונופיים. כדי להבין טוב יותר כיצד ניתן לעשות זאת, החלו הוא וחבריו לארגן צוותים של מומחים מתחומים שונים. "הנחת היסוד שלנו היא שחלק גדול מהעוולות לטבע ולנוף הפתוח לא נעשו בכוונת מכוון, אלא מתוך חוסר ידע".
כך נהפכה החברה להגנת הטבע בהדרגה לארגון מקצועי שיכול לא רק להתנגד לתוכניות אלא גם להציע חלופות אחרות. שגיא אף יזם את הקמתו של מכון דש"א (דמותה של ארץ) המתמחה בבעיות של שימור שטחים פתוחים.
אחד הפרויקטים שבהם היה שגיא מעורב במיוחד היה הפיכת אזור חולות ניצנים לפארק, ומאוחר יותר לשמורת טבע. מעורבות בולטת שלו היתה גם במאבק נגד הקמת יישובים חדשים כמו היישוב מיכל בגלבוע, שבוטל בסופו של דבר.
הכלי המרכזי שגיבשה החברה להגנת הטבע היה ביצוע סקרי נוף, שבאמצעותם גובש ניתוח של השטחים הפתוחים לפי דרגות רגישות לפגיעה וחשיבות בהיבטים של נוף, ערכי טבע וצרכים חברתיים. "זה נהפך לכלי שעומד כיום לרשות כל רשות תכנונית ומאפשר לה להבין טוב יותר את מה שנמצא בשטח ואת חשיבותו", מסביר שגיא.
על פי שגיא, עקרונות התכנון, שגובשו לפני קרוב ל-20 שנה, רלוונטיים היום באותה מידה. "העיקרון הראשון הוא להביא בחשבון בהליך התכנון את רגישות השטח ואת חשיבותו בכל ההיבטים. עיקרון נוסף הוא לרכז את הפיתוח באזורים עירוניים קיימים וכדי לאפשר זאת יש לבסס את הפיתוח על חיזוק התחבורה הציבורית".
לגופי התכנון לקח שנים להטמיע את המסר. אך בהדרגה ותוך ויכוחים רבים של שגיא וחבריו עם גורמי המקצוע השונים, החלה לחדור ההכרה שבישראל יש צורך אמיתי בתכנון זהיר של האופן שבו מנצלים את השטחים הפתוחים. מי שתרם לשינוי, בנוסף לארגונים הסביבתיים, היו מתכננים מקצועיים רבים.
השינוי המשמעותי התחולל בראשית שנות ה-90 עם המשבר הכלכלי של היישובים החקלאיים שאחת מתוצאות הלוואי שלו היתה הפשרת קרקע לבנייה. תהליך נוסף היה העלייה מברית המועצות לשעבר, שהביאה לדרישה ליצירת עתודות קרקע נוספות לבנייה.
כדי להתמודד עם בעיות אלו, קיבלו המועצה הארצית לתכנון ובנייה והממשלה החלטה להכין לראשונה מאז שנות ה-50 תוכנית מתאר כוללת לפיתוח ובינוי בישראל. זאת היתה תמ"א 31 שאושרה ב-92' ובה נקבעו לראשונה עקרונות ברורים של שימור שטחים פתוחים בנוסף לשמורות וגנים. כשפקע התוקף של תוכנית זו, החליפה אותה לפני כשלוש שנים תמ"א 35, שהיא כיום התוכנית שאמורה לקבוע את כיווני הפיתוח בישראל.
שגיא טוען שתוכנית זו החלישה את ההגנה על שטחים פתוחים מאחר שהיא מגדילה במידה ניכרת את השטחים המיועדים לפיתוח. הוכנסו לתוכה מנגנונים המאפשרים לעקוף הוראות לשימור שטחים פתוחים והיא נותנת לוועדות התכנון סמכויות החלטה שכמעט בלתי אפשרי לערער עליהן גם בבתי משפט.
עקרונות התכנון, שבהם תמכו הארגונים הסביבתיים, הם כיום אבני היסוד גם של תוכניות המתאר המחוזיות. במובן זה יכול שגיא להרגיש סיפוק מההשפעה הבלתי מבוטלת שהיתה לפעילות הארגונים הסביבתיים בעיצוב מדיניות תכנון לאומית בארץ, שהאתוס הלאומי שלה התבסס על פיתוח ובנייה.
אבל הוא מודה שכמה מהשחקנים המרכזיים אינם שותפים במימוש העקרונות החשובים שנקבעו בתוכניות המתאר. "ברמה הממשלתית מתעלמים מעקרונות אלו, והדבר נכון גם במקרה של מינהל מקרקעי ישראל".
לטענת שגיא, מועצת המינהל עדיין לא הכירה בכך, שתכנון קרקע נעשה לכל המטרות ובהן שמירת טבע ונוף, ולא רק שם שיווק קרקע לפיתוח. "המדינה ממשיכה להיות הספסר הגדול ביותר של הקרקעות. אחד התפקידים של המינהל צריך להיות דווקא גואל הקרקעות לטובת מטרות כמו הקמת פארקים. למשל, אם המינהל היה מציע לבעלי קרקע פרטית זכויות בנייה בקרקעות אחרות, אפשר היה להתקדם בהקמת החלק המזרחי של פארק הירקון או פארק השרון".
שגיא אומר שהצורך להמשיך ולהיאבק נגד תוכניות להקמת יישובים חדשים כמו אלה בחבל לכיש, מעיד על כך שעדיין יש כישלונות לא מעטים. הוא משוכנע שאימוץ המדיניות התכנונית על ידי הממשלה וזרועותיה השונים יאפשר לתושבי ישראל ליהנות ממרבית השטחים הפתוחים גם בעתיד.
בינתיים הוא מנסה להפוך עוד חזית של מאבקים לבסיס לשיתוף פעולה. הפעם מדובר במועצות האזוריות, שהיוזמות שלהן להפשרת קרקע חקלאית לפיתוח, נתקלו במהלך השנים בהתנגדות רבה של ארגוני הסביבה.
כעת משוכנע שגיא שראשי המועצות האזוריות מוכנים לשיתוף פעולה עם הירוקים, שמטרתו שימור השטחים החקלאיים בגלל חשיבותם לשימור הנוף והסביבה. "לפני חודש היתה ועידה של ראשי המועצות האזוריות בעין גדי ובה הם החליטו לראות את עצמם כנאמני השמירה על השטח הפתוח. אני חושב שהם נותנים שירות חברתי בכך שהם שומרים על השטח והם צריכים לקבל תגמול כלכלי על כך. לדעתי הם הבינו שאם הם לא ישמרו על השטח כחקלאי, מישהו ייקח אותו מהם לטובת צרכים אחרים".
"התפישה שלי אומרת שהשטחים החקלאיים הם העתודה המשמעותית של שטחים פתוחים והם שומרים על נוף הארץ", מוסיף שגיא. "לחקלאות יש יתרון נוסף והוא שהשפעתה על הנוף היא הפיכה. ניתן להפוך שטח חקלאי לשמורה, אבל לא ניתן לעשות זאת במקום שבו הוקמו בתים ונסללו כבישים".
יואב שגיא: "המדינה ממשיכה להיות הספסר הגדול ביותר של הקרקעות"
צפריר רינת
4.4.2008 / 12:30