איך מסבירים עלות שכר של 36 מיליון שקל?

מציאת פרמטר כזה עשויה להוות אתגר בעבור בכירי החוקרים. ניקח את שווי השוק של החברה, למשל. בעולם מושלם היינו מצפים מחברה גדולה הנסחרת בשווי של מיליארדים כי תשלם יותר כסף לבעליה לעומת חברה קטנה. אלא שעיון ברשימת המשתכרים מגלה בכירים בחברות קטנות שלא מגבים את כלל האצבע הזה. דוגמה: חברת הנדל"ן מילומור, הנסחרת בשווי של 120 מיליון שקל, שילמה למנכ"ל וליו"ר שלה, פרדי רובינסון, עלות שכר של 11 מיליון שקל. רובינסון, אגב, מעסיק את הבן שלו בחברה בת ברומניה המפסידה 13 מיליון שקל בשנה.



מילומור היא מקרה קיצוני. אבל גם מי עדן, עם שווי שוק של 380 מיליון שקל ועלות שכר של 15.5 מיליון שקל למנכ"ל רענן זילברמן, או פולאר השקעות, עם שווי שוק של 350 מיליון שקל שקל ועלות שכר של 11 מיליון שקל למנכ"ל דובי וייס - אינן מקיימות את הקשר הזה.



כלל אצבע נוסף בתחום שכר הבכירים עשוי להיות הרווח הנקי של החברה, או שיעור הרווחיות שלה בשנה שחלפה. כאן הענף בו פועלת החברה קובע את שיעור הרווחיות שלה. הרווח בפני עצמו הוא חסר משמעות במקרים רבים. בכל מקרה, כל החברות ששלחו את בכיריהן לעשירייה הפותחת רשמו רווחים נאים, למעט לגנא הולדינגס, שהפסידה ב-2007.



כאן ראוי להזכיר כי בנק הפועלים, שעבר את אחת השנים הקשות בתולדותיו - בעיקר בגלל ניהול כושל של השקעות ושל תדמית מול התקשורת - שלח גם השנה, בלא התאמה לביצועים, את בכיריו לצמרת הרשימה של עלויות השכר.



אפשר לבחון גם את פרמטר "השורה התחתונה" בעבור בעלי המניות בחברות הציבוריות - אלה שמשלמים בסופו של דבר את עלויות השכר. מבחינתם, הרי מה שמעניין הוא מה עשתה ההשקעה שלהם - במלים אחרות, מה היתה תשואת המניה בשנה שחלפה.



תפקידו של מנכ"ל בחברה ציבורית הוא לנהל את החברה - ולנהל את המניה, גם אם רוב המנכ"לים מרימים את גבותיהם וסופקים כפיים כששואלים אותם מדוע המניה של החברה שלהם צנחה בתקופה האחרונה. בשורה התחתונה, פרמטר זה רחוק מלהסביר את עלויות השכר. מתוך שמונה החברות שמניותיהן נסחרו בכל 2007, ארבע הציגו תשואה שלילית.



ביצועי המניה מובילים אותנו לכשל הגדול בטבלאות שכר המנהלים. האופציות שהוענקו למנהלים מתבטאות בטבלאות אלה לפי מחיר המימוש שלהן - בלי קשר להיותן בתוך או מחוץ לכסף. מי שמוביל בעניין זה הוא אייל לפידות, מוביל הרשימה. יותר מ-30 מיליון שקל מתוך 36 מיליון השקלים שמקפיצים את לפידות לראש הטבלה נובעים מאופציות הנמצאות הרחק מחוץ לכסף, וספק אם לפידות יראה את הכסף הזה אי פעם. במצב הנוכחי של השווקים, בחברות רבות האופציות משקפות תגמול תלוי ביצועים שאינו מוענק כשהמניה למטה.



ממוצע האחזקות של בעלי העניין בחברות בעשירייה הפותחת הוא 78%. דווקא כאן טמון אולי הסבר אפשרי. בחינה של העשירייה הסוגרת את מאה בעלי עלויות השכר הגבוהות מעלה כי אחזקות הציבור בהן נמוכות משמעותית - 68% בממוצע. ייתכן שכאן ניתן למצוא הסבר: ככל שהחברה "ציבורית יותר", הדירקטוריון ואסיפת בעלי המניות מושפעים פחות מבעלי העניין - כך שעלויות השכר סבירות יותר ומוטות פחות.



אגב, בעשירייה הפותחת אפשר למצוא שישה בעלי עניין הנהנים מעלויות שכר גבוהות בחברות שלהם: נוחי דנקנר, חיים כצמן ודורי סגל, אליעזר פישמן, רוני בירם וגיל דויטש - כולם בעלי עניין שזכו לעלויות שכר גבוהות מתוקף תפקידיהם בחברות הציבוריות.



מצרך נדיר



הנתון של שיעור בעלי העניין מזכיר לנו פרמטר חשוב נוסף: פוליטיקה ארגונית וקשרים - שני מאפיינים שיכולים לדחוף מנהל מהשורה למשכורות עתק של מיליונים.



יש גם כאלה שפשוט נהנים משוק חופשי כפי שהוא. מנכ"ל מוכשר שניתן לתת לו בשלווה את ההגה של חברת ענק ציבורית הוא מצרך נדיר. עמוס שפירא, מנכ"ל סלקום, שהגיע לחברה אחרי קדנציות מוצלחות בחברות אחרות, הוא דוגמה לכך. עלות השכר שלו, 11 מיליון שקל, נובעת ככל הנראה מרצונם של ראשי סלקום למשוך אותו אליה.



גם החיפוש הממושך של לב לבייב אחר מנכ"ל מחליף בחברת אפריקה ישראל, במקומו של ארז מלצר, מזכיר כי לא קל למצוא מנכ"ל טוב בשוק הישראלי. חשוב, אם כך, לזכור כי לתנאי הביקוש וההיצע השוררים בשוק השפעה רבה על שכר המנהלים הבכירים בחברות הציבוריות.