"שלחתי 5,000 קורות חיים אך לא זומנתי אפילו לראיונות"

שמעון ליברמן עבד בהנהלה הראשית בבנק הפועלים, ובעיצומו של קורס מטעם הבנק, לפני חמש שנים, קיבל הודעה כי הוא מתבקש לפרוש "ברצון" מעבודתו. הוא היה אז בן 52, ובאמתחתו תארים בכלכלה, חשבונאות וניתוח מערכות; הוא אף זכה בפרס קפלן על פיתוח מערכת ניהול. ליברמן אהב את עבודתו ולא חשב לעשות שינוי בחייו. בכל זאת, הוא חתם על הסכמתו לעזוב וקיבל פיצויים. לדבריו, לא נותרה בידיו ברירה. כדי לרכך את עזיבתו, הוא הוזמן להשתתף בסדנה שהעבירה חברת ייעוץ פנסיוני ותעסוקתי ששכר הבנק לעוזבים. נאמר בה, בין היתר, כי "הפרישה היא הזדמנות למימוש עצמי".



ליברמן, שביקש להמשיך ולפרנס את משפחתו ולשמור על רמת החיים שהורגל לה, היה צריך כעת לפלס את דרכו מחדש בשוק העבודה. "שלחתי 5,000 קורות חיים, אני לא מגזים", הוא אומר, "ובמקביל הוצאתי רישיון לייעוץ השקעות וייעוץ פנסיוני, אך לא זומנתי אפילו לראיונות". בהדרגה הבין שאינו יכול להסתמך על השוק, שהפלה אותו עקב גילו, ועבר לעבוד כעצמאי בפרויקטים. במקביל הוא סוחר במניות. בימים אלה הוא אף מספק בין השאר שירותים לבנק הפועלים דרך חברה ששכרה את שירותיו.



פרישה מרצון, מאונס



סיפורו של ליברמן, ייחודי ככל שיהיה, מייצג את מצבם של עובדים מבוגרים רבים. רק מחצית מבני 50 ומעלה מועסקים, ורק 10% מאלה מהם שנפלטים משוק העבודה מצליחים לחזור אליו, במידה רבה בגלל דעות קדומות על גילם. עניין הגדרת גילו של עובד מבוגר הוא גמיש; בתחומים מסוימים גם בני 40 מספרים על אפליית גיל.



בני פפרמן, סמנכ"ל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת, המתמחה בתעסוקת מבוגרים, מתאר את מצבם בשוק העבודה במונחים צרכניים - עלות מול תועלת. לדבריו, "שוק העבודה החדש דורסני ובעצם מביא לפיטורים והפסקת עבודתם של אנשים מבוגרים בעיקר מפני שהם יקרים למעסיק". הוא מדגיש כי רוב האנשים אינם בוחרים בשינוי התעסוקתי אלא הוא נכפה עליהם.



נתי זכאי, מנכ"ל חברת בנפיט לייעוץ פנסיוני ופרישה, ליווה גלי פרישה המוניים של עובדים מבוגרים, בין היתר מהבנקים הפועלים, דיסקונט, הבינלאומי והמזרחי, מהתעשייה האווירית ומאוניברסיטת תל אביב. דבריו על הסיבות לפיטורי מבוגרים משקפים, מבלי שהתכוון לכך, את הלך הרוח הרווח על מיקומם של מבוגרים בחברה. "עם הגיל אתה עושה 'more of the same', העלויות גדלות, התפוקות שלך יורדות ויש ירידה ברמת העניין", הוא אומר. "הארגונים צריכים לעשות דיאטה ובמקומות מאוגדים עושים תוכניות פרישה מרצון במקום פיטורים ומשיגים כך שקט תעשייתי". באופן כזה "אתה משיג תגמול לאנשים ותיקים ומפנה להם שעות פנאי לעיסוקים שרצו לעשות".



מחזור חיים נוסף



על רקע זה הופיעו בעת האחרונה שני ספרים העוסקים בין היתר בעבודת מבוגרים. בשניהם - "מחזור החיים השני", שכתב יעקב בן שאול, ו"למה שלא תחיה פעמיים", שכתבו קרלו שטרנגר ואריה רוטנברג - נטען כי תוחלת החיים העולה מבטיחה עוד עשרות שנים פעילות לבני 50 כיום, כל שכן לצעירים מהם. לכן, אומרים המחברים, האדם המבוגר מקבל מחזור חיים נוסף, שבו ניתנת לו הזדמנות שנייה לממש את כישרונותיו ושאיפותיו, תוך כדי ניצול הידע שצבר.



בן שאול, איש עסקים שהחברה שלו קרסה וכיום משמש יועץ בתחום ניהול סיכונים, טוען כי תוחלת החיים שתלך ותגדל מחייבת מהפכה חברתית. "בן 50 כיום עתיד למות מוות טבעי בגיל 90 ומעלה",



הוא אומר, "יש לפניו עשרות שנים נוספות של עשייה". לכן יש צורך בשינוי דחוף של שוק העבודה, "שחייב להתארגן כדי לשמור אנשים מבוגרים בתוכו".



לדבריו, "אנשים יעסקו לפחות בשני מקצועות, וכדי להתכונן לכך יש צורך בשעות פנאי, שיאפשרו עיסוקים מקבילים ויקלו על המעבר למחזור השני". מי שלא יתכונן לכך בעוד מועד, הוא מזהיר, "עלול להחמיץ מחזור חיים שלם, ולשלם על החמצה זו בקיצור תוחלת החיים בשל דיכאון".



בן שאול מסכים כי המציאות התעסוקתית אינה ערוכה לקלוט את רעיונותיו. "יש פה דור בעייתי ומבוזבז", הוא אומר על בני 50 כיום. "אמנם יש אנשים שמממשים את עצמם בגיל השני, אבל זה מצריך כסף ויכולת להיות עצמאי".



לעומתו, שטרנגר (פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב) ורוטנברג (שמכר חברת פרסום וכיום עוסק בפרויקטים יזמיים לבני 50 ומעלה) מתמקדים במשבר אמצע החיים. הם מציגים ראייה רומנטית שלפיה "תקופה זו מציעה לנו לראשונה הזדמנות אמיתית להקשיב לעצמנו כשאנחנו חופשיים מלוחות זמנים וממטלות שנכפו עלינו".



מהמטלה שמבוגרים רבים מקבלים עליהם - הצורך לעזור לילדיהם בשנות ה-20 וה-30 לחייהם - רוטנברג פוטר אותם. "ההחלטה עד כמה אדם רוצה לפרנס את ילדיו באמצע חייו היא החלטה ערכית", הוא אומר. "ילדים בגילים 20-30 כבר אמורים לדאוג לעצמם. העניין הוא לומר לעצמך, 'הגעתי למשהו - עכשיו אני אחשוב על עצמי'". הוא מוסיף כי "המהלך של קרלו ושלי מסמן כיוון ולא מציאות קיימת. אנחנו מנסים לחנך את הרוב לאמץ את דרך המחשבה הזאת".



ליברמן מצדו החליט כי עליו לעזור לשלם לילדיו שכר לימוד. אילו היה חופשי מדאגות פרנסה, הוא אומר, היה פונה ללימודים ועושה דוקטורט בהיסטוריה הצבאית.



ד"ר מיכל פרנקל מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית מביטה בעין ביקורתית על שיח של מחזורי קריירה. "זו אופציה אפשרית לקבוצה קטנה שיכולה להרשות לעצמה קריירת מותרות של סיפוק עצמי", אומרת פרנקל. היא אף מזהירה כי "השיח הזה מסמא ועלול לתת לגיטימציה לארגונים לפטר אנשים בעלי שיער לבן בטענה ש'אני עושה לכם טובה ותמצאו קריירה נפלאה וטובה'".



הטענה כי בשלב החיים השני יש חירות רבה יותר למימוש עצמי "לא היתה בעייתית אילולא היו אנשים נדחפים החוצה בגללה", היא מציינת. מזווית זו אפשר אולי לראות בספרים החדשים חלק מתהליך הפנמה של המסר התרבותי שלפיו מבוגרים צריכים לפנות את מקומם, וקריאה למבוגרים ולמבוגרים-לעתיד להסתגל לשינוי.



ואכן, לטענת שטרנגר, המצב שלפיו עובדים בני 50 מפוטרים כבר קיים, ולכן "החלום שלנו הוא שבשנות ה-40 שלהם אנשים ישאלו את עצמם מה הסבב הבא שלי - לא כשהם בסכנת פיטורים, אלא מתוך רצון". והוא מוסיף: "אם תשאלו את השאלה מספיק מוקדם, יהיה לכם מספיק זמן לעצב את החלק השני".



לדברי שטרנגר, העובד בן ה-50 יכול להשתלב מחדש בשוק כעצמאי. "כיום החברות בנויות כך שרק פחות משליש האנשים הם שכירים במשרה מלאה. אנחנו מנסים לעזור לאנשים להתגבר על החרדה מעצמאות".



לעומת זאת, פפרמן ממשרד התמ"ת מבהיר כי "קריירה שנייה היא לא קריירה אלא עבודה שנייה, נחותה בדרך כלל מהעבודה הראשונה: בשכר נמוך יותר, בעניין נמוך יותר, בהסדרים נמוכים יותר ובסיכונים גבוהים יותר". יתרה מכך, "האנשים שפונים למימוש עצמי בשלב זה הם בדרך כלל בני המעמד הגבוה שיש להם משאבים. זה לא הסיפור הנפוץ, אבל זה הסיפור ששובה אותנו ואנחנו אוהבים להתעסק בו".



גם זכאי אינו מתרשם מהשיח החדש. "את המלים קריירה שנייה אני לא אומר; בינינו, אדם בן 55 שעשה קריירה כמנהל סניף בנק, איזו קריירה הוא כבר ייצור לעצמו?" הוא אומר. "אלוף בצה"ל עושה קריירה בפוליטיקה, אבל כמה יש כאלה?"



פפרמן מציין כי ישנם עובדים שעושים שינוי בארגון שהם עובדים בו. "יש מעסיקים שמאפשרים לפרוח, ולכן לעתים לא רואים קריירה שנייה כי היא נבלעת בארגון", הוא אומר.



ירידה ברמה



מי שיכולים להעיד על הפער בין המתואר בספרים החדשים לבין האופן הרווח שבו מתנהלים חייהם של עובדים מבוגרים לאחר שסיימו מחזור קריירה אחד הם בעלי חברות להשמה וייעוץ תעסוקתי. "מעט אנשים יוצאים מארגון מרצון", אומר ד"ר מוטי נוימן, מנהל מחלקת ייעוץ קריירה בפילת. "הרוב נאלצים לעבוד אחר כך, והם בפאניקה ופוחדים שיצטרכו לאכול חסכונות, וזה לא כל כך יפה. הם נתקלים בשוק עבודה מאוד בעייתי".



הוא מציג כדוגמה "חברת היי-טק שצימצמה הוצאות על ידי הורדת כמה עובדים יקרים - בכירים ומבוגרים, בני 50-55 - והפנתה אותם אלינו. אלה שכירים שאין להם פנסיה מספקת והיו צריכים לחזור לשוק ולמכור את עצמם. הרבה פעמים השוק כבר לא צריך אותם או שהוא מוכן לקבל את שירותיהם במחיר נמוך יותר".



אלי לזר, מנכ"ל חברת משאבי האנוש HRF, מספר כי "האנשים שאני פוגש מרגישים שנקטעה להם הקריירה בנקודה מוקדמת מדי - היום מישהו בן 55 הוא בשיא היכולת שלו ויש תחושה של החמצה". מדובר בעיקר באקדמאים שלא צברו מספיק הון שיכלכל אותם ללא עבודה. "זהו מעמד בינוני שרוצה לנסוע לחו"ל, להחזיק מכונית, לשלם על תוכנית בריאות משלימה, לעזור לילדים - לכן הגורם הכלכלי דומיננטי בהחלטה של מה לעשות במעגל השני", מסביר לזר.



כך למשל ד', בת 56, שהיתה מורה שנים רבות. בשנת שבתון שלקחה לפני כשבע שנים הגיעה למסקנה כי השיקול הכלכלי מכריע ועשתה הסבה לתיווך. "בהוראה הרגשתי לא מתוגמלת וזה זרק אותי משם", היא מספרת. "העיסוק בתיווך לא יותר מדי מעניין אותי, אבל אני נהנית מהמסע האנתרופולוגי. בעיקר אני מקבלת סוף סוף את מה שמגיע לי בעד מאמצי".



היא מוסיפה כי יכולתה להישען על בן זוגה מבחינה כלכלית כשעשתה את השינוי הקלה עליה. "צריך שיהיה מפרנס נוסף כדי לעשות את הצעד הזה", היא אומרת. "ידעתי שיש לי אפשרות כי יש לי מה לאכול, יש מי שמביא את הפרנסה העיקרית הביתה. יכולתי להיכשל ולהמשיך לחפש עד שאמצא".



היא מייצגת את מיקומן של הנשים בשיח החדש - או ליתר דיוק, את העדרן ממנו. טליה לבני, יו"ר נעמת, אומרת כי השיח של קריירה שנייה בשל משבר אמצע החיים הוא גברי במהותו. לדבריה, "אצל רוב הנשים זה פחות אקטואלי כי בגיל צעיר הן רק שומרות על מקומן בשוק העבודה; רק אחרי שגידלו ילדים הן מתחילות באמת את הקריירה".



ואילו פרנקל מציינת כי נשים מופלות לרעה גם בשלב זה של חייהן. לדבריה, ארגונים נוטים להוציא נשים לפרישה יותר מאשר גברים, וגם בקריירה השנייה יש לגברים יתרון עליהן.