דרור, הכותב על אינטרנט וטכנולוגיה ב"ידיעות אחרונות", הפעיל את הבלוג עם כחמישה כותבים נוספים, ונראה כי הם ימשיכו לכתוב בו, למרות הודעת הסגירה. מאז הקמתו באוגוסט 2005 צבר הבלוג קוראים קבועים רבים ונהפך לאחד הבלוגים הפופולריים בישראל, אם לא הפופולרי שבהם. לדברי דרור, מספר הקוראים הגיע לכמה אלפים ביום.
"כתיבה היא גם מעשה הנובע מאגו", כתב דרור בפוסט האחרון שלו. "אנחנו כותבים כי אנחנו רוצים שיקראו אותנו ומכיוון שאנחנו רוצים שיהיו לדברים שכתבנו השפעה. כאשר כתיבתך משפיעה... אתה זוכה למנה קבועה של ליטוף לאגו. אבל מה זה אומר שאנחנו זקוקים למנה קבועה של ליטופים?"
"יש מחיר למי שמפיק מעצמו כל כך הרבה טקסטים", מסביר דרור את הסיבה להפסקת הפעילות. "המקצוע שלי הוא לכתוב, אבל בשלב מסוים זה מתחיל לעייף. הייתי מעלה בגלוב שניים עד שלושה טקסטים ליום. בנוסף אני כותב בעיתון טור וכתבות, ולאחרונה סיימתי דוקטורט. זה יוצא אלפי מלים בשבוע, ובאיזשהו שלב אתה אומר - צריך קצת מנוחה".
לדברי דרור, הוא נהנה במיוחד מקהילת הכותבים והמגיבים שנוצרה סביב הבלוג. "זו קהילה יוצאת דופן ומאוד קרובה, אבל אני מרגיש שהחיים שלי שפוכים בחוץ, ואולי צריך לאסוף אותם פנימה. כמה אפשר לברבר?"
הומור של גיקים
אם יש דבר כזה בלוג משפיע בישראל, נראה ש"הגלוב" התאים להגדרה: בביצה המקומית של הבלוגים האיכותיים, הוא נהפך למעין קובע טעם, וצוטט באופן תדיר על ידי בלוגרים אחרים. אחד מרגעי השיא היה בינואר השנה, כאשר הבדרן אורי גוטליב צילם במיוחד בשביל הבלוג מערכון באולפן התוכנית שלו "עד כאן", שבו הוא הזמין לכאורה את איש העולם התחתון עמיר מולנר לחסל את הכותבים העיקריים של הבלוג. בישראל, שבה תעשיית הטלוויזיה עדיין מתייחסת לאינטרנט במידה של פטרונות, אפשר לראות בכך מעין ציון דרך.
בלוגים, גם אלה המופעלים על ידי כותבים מיומנים, נכתבים בשפה משל עצמם, שונה מאוד משפת העיתונים. זוהי שפה משוחררת יותר, עם ביטויים רבים שנלקחו מהבלוגוספירה העולמית ועברו לוקליזציה. ייתכן שמקור ההצלחה של "הגלוב" היה שימוש מהוקצע בשפה הזאת, שהותאמה היטב לקהל היעד הישראלי. גם תמהיל הנושאים היה אטרקטיווי - מביקורת פוליטית, דרך דעות על המתרחש ברחבי הרשת ועד הומור גיקים. בשונה מבלוגים רבים אחרים, "הגלוב" גם התעדכן בתדירות גבוהה במיוחד, אפילו כמה פעמים ביום, ובעיקר נהנה מאישיותו המורכבת של הכותב הראשי ומהמוניטין המקצועיים שלו.
"לא כל מה שיובל כותב הוא מעניין או חשוב, אבל יובל הצליח ליצור סביב הגלוב תחושה של חבר'ה", כתב בזמנו הבלוגר חנן כהן. "השיחה והאווירה מתחת לכל פוסט לפעמים חשובות יותר מאשר התוכן שלו. הפוסט הוא טריגר לתחושת ?איזה כיף להיפגש'".
שלא במפתיע, הודעת הסגירה של "הגלוב", שבעקבותיה פורסמו כמה הבהרות והסברים, גררה ביטויי הפתעה בקרב המגיבים הקבועים. התייחסות מעניינת הופיעה בבלוג "אנקדוטות", שכרך את עייפותו של דרור עם "גל של בלוגרים שמגלים עייפות חומר ניכרת מהמדיום התובעני הזה".
"אנקדוטות" מביא כמה דוגמאות מהעולם: בלוגרים שניצבו רק לאחרונה בפסגת התהילה וההשפעה, ולפתע לקו ברפיון והחליטו לפרוש, באופן מלא או חלקי. כך, למשל, הבלוגר יו מקלאוד, מפעיל הבלוג המאויר Gapingvoid, הודיע באחרונה שהוא "התייאש מהבלוגוספירה", וסטיב רובל התחיל להרהר באפשרות לעבור לעדכן את הקהל בעזרת המסרים הקצרצרים של השירות טוויטר.
שניים כבר מתו
אחזקת בלוג שמתעדכן באופן שוטף היא אכן משימה מעייפת לאורך זמן. מכתבה שהתפרסמה שלשום ב"ניו יורק טיימס" עולה כי בלוגרים שנאלצו לפרוש בגלל אפיסת כוחות צריכים להיות אסירי תודה שנשארו בכלל בחיים. בחודשים האחרונים שתי דמויות בכירות בסצינת הכתיבה הטכנולוגית באינטרנט מתו באופן מפתיע. האחד הוא ראסל שואו, בעליו של בלוג מוביל לענייני טכנולוגיה (russellshaw.net), שמת מהתקף לב והוא בן 60. השני הוא מרק אורצ'נט, כותב מרכזי ב-ZDNet, שמת בגיל 50. בארצות הברית בלוגים פופולריים אמנם יכולים להבטיח הכנסה חודשית גבוהה, אך הכותבים מתלוננים שהעבודה הבלתי נגמרת והצורך לעדכן את הבלוג מסביב לשעון עולים להם במתח נפשי ונזק גופני.
מייקל ארינגטון, מייסדו של הבלוג רב ההשפעה TechCrunch המסקר את עמק הסיליקון, שוקל לפי הדיווחים לפרוש ולחבור לבלוג Valleywag.com. ההחלטה הזאת עשויה להיראות תמוהה לאור העובדה שמאז הקמתו לפני כשלוש שנים האחרונות גרף הבלוג שלו רווחים בשווי מיליוני דולרים מפרסום. ארינגטון התלונן שהוסיף בשלוש השנים האחרונות 15 ק"ג למשקלו ופיתח הפרעות שינה קשות - בעיקר עקב הצורך לעדכן את הבלוג בכל שעות היממה. "בשלב מסוים תהיה לי התמוטטות עצבים ויאשפזו אותי, או שיקרה משהו אחר", אמר, "המצב הזה לא יכול להימשך לאורך זמן".
מאבד תמלילים - אחד הבלוגים הפופולריים בארץ - הודיע על סגירתו
עפרי אילני
8.4.2008 / 14:03