שר האוצר הפסיד לשכנו: טען כי בניית השכן נוגדת את תוכניות הבנייה במקום

שר האוצר רוני בר-און ורעייתו הגישו את הערר ב-21 בפברואר, בו טענו כי תוכנית הבנייה שהגיש שכנו, דוד ששון, אינה עולה בקנה אחד עם התוכנית התקפה. ועדת הערר, כאמור, דחתה את טענות בני הזוג והחליטה כי ששון ימשיך לבנות את ביתו תוך שינויים קלים בתוכנית.



לטענת בני הזוג בר-און, מכיוון שלא התקבלה כאן הקלה בתוכנית הבנייה ומדובר בסטייה ברורה, הרי שהיתר הבנייה אינו חוקי ויש לבטלו. על אף שוועדת הערר סברה כי אכן הבניין מוטה בזווית וקיימת סטייה מתוכנית הבינוי היא קיבלה את עמדת המשיבים לפיה מדובר בתוכנית מנחה שמתווה קווים כללים.



"לטעמנו, תכלית התוכנית, כפי שמשתקפת מתקנונה ומנספח הבינוי שלה, היתה לייצר מסגרת קשוחה של תנאים תכנוניים, כגון אחוזי בנייה, קווי בנייה וגובה, ובתוך מסגרת זו לאפשר לבעלים, ולמתכננים מטעמם, חופש פעולה ליצור את ביתם כראות עיניהם", כתבה הוועדה.



כמו כן ציינה הוועדה כי אין בבנייה זו פגיעה בפרטיות של משפחת בר-און. מביקור שקיימה הוועדה במקום עולה, כי החלק במבנה של בני הזוג בר-און הפונה לבית השכן הינו החלק העורפי - קיר אטום ובו חלונות מועטים שגם הם קטנים ביותר.



"למעשה אין כל אפשרות פיזית לראות דבר וחצי דבר מבית השכן לתוך בית העוררים. אף החצר המרכזית בבית בר-און, בה ממוקמת בריכת השחייה, מוסתרת כמעט לחלוטין מבית השכן כאשר מהקומה הראשונה של השכן לא ניתן לראות אפילו חלק מזערי מהחצר, ואילו מהקומה השנייה ניתן לראות בקושי רב רק את פינת החצר", החליטה הוועדה.



עם זאת, קיבלה הוועדה את הטענה לפיה ניתן לראות בחלונות הקומה הראשונה, בזווית מסוימת, את ביתו ועל כן קבעה כי על השכן לנטוע שני עצים בוגרים שיחסמו את הראייה בין שני הבתים.



שר האוצר ורעייתו טענו עוד כי על אף התוכנית שהציג שכנו, לפיה בכוונתו להקים יחידת דיור אחת, הרי שתוכנית זו אינה אמיתית וכנה, כיוון שבפועל מדובר בשתי יחידות דיור המחוברות חיבור מלאכותי שיופרדו בהמשך הליך התכנון.



לעניין זה ציינה הוועדה כי מדובר בחשד בלבד, ועל כן אין בכוונתה להתייחס לטענה זו. עוד טענו בני הזוג, כי הבקשה אינה תואמת את התוכנית לעניין גבהי המבנים במקום, היות וגובה הבניין שיבנה יתנשא על 7.85 מטר - כמטר יותר מהגובה המקסימלי המותר.



לעניין זה קיבלה הוועדה את טענות הוועדה המקומית שסברה כי התוכנית קבעה גמישות של מטר אחד מהתוכנית, מה שקורה במקרה זה. טענה נוספת שהעלו בני הזוג בר-און, היא כי בבקשה להיתר הבנייה ובהיתר הבנייה עצמו לא סומנו העצים לשימור על פי הדרישות בתוכנית, המחייבות גם שתילת עצים במקום. גם טענה זו נדחתה לאחר שוועדת הערר בדקה וראתה כי תוכנית שימור העצים ושתילת העצים מצויינת כחלק מהבקשה להיתר.