פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המיליונרים החברתיים

      אחרי שעשו את הונם בהיי טק או בשוק ההון, מרשים לעצמם אנשי עסקים צעירים לנתב חלק מזמנם ומרצם למען הקהילה. יזמות חברתית

      הוא אוהב במיוחד להשקיע בחינוך, וליוזמה יקרא "השקעה". הוא לא חושש שיכנו אותו "פראייר", אבל מתעצבן כשחושדים בו שהוא פועל כדי לקדם את האינטרסים הצרים שלו. הוא מתרגש כשנער עני מצליח לסיים תיכון בעזרת הקרן שלו, אבל הוא לא יהסס לפטר, באופן קר ורציונלי, מנהל עמותה לא מוצלח.

      כזה הוא הפילנתרופ החדש - שקורא לעצמו יזם חברתי. הוא בן כ-45, ועשה את הונו בהיי-טק, בקרנות סיכון או במגזר העסקי. כעת - עם הרבה כסף פנוי ולא מעט מרץ - הוא שואף לשפר את החברה הישראלית, באותה יעילות שאפיינה את פעילותו העסקית. הוא מקים קרנות ועמותות שפועלות ללא מנגנון מנופח ובשקיפות מלאה, ומאלץ את הארגונים הקיימים להסתגל אליו.

      פרופיל היזם החברתי החדש עולה ממחקר שערך הסוציולוג ד"ר ברוך שמעוני לרגל פתיחתו של המרכז לחקר הפילנתרופיה באוניברסיטה העברית. הוא דיבר עם 14 יזמים כאלה - עשרה גברים וארבע נשים - ולמד על מניעיהם ודרכי פעולתם.

      "אלה אנשי עסקים צעירים יחסית, עם כסף וכלים עסקיים, שהחלו לנהל פעילות פילנתרופית", מסביר ד"ר שמעוני. "הם חושבים במונחים של חזון, מטרות, יעדים, מדידה ותוצאות. מבחינתם, במגזר השלישי יש סכומי כסף גדולים, ואסור לפזר אותם בצורה לא נכונה. הם פעילים כבר כמה שנים, אך קיבלו ביטוי חזק יותר בתקשורת במלחמת לבנון השנייה, כשהתגלה שהממסד לא מסוגל להתמודד עם האירועים וזקוק לעזרה".

      היזם החברתי, כך עולה מהמחקר, תורם מתוך חיפוש משמעות. הוא רוצה להחזיר לחברה, מחפש זירה חדשה ומרגשת לפעול בה, ונהנה מהרווח התדמיתי שעומד בצדה של הנתינה. היזם מאמין בניהול יצירתי, ולא נרתע מהקמת קרנות ועמותות משלו במקרה הצורך. הוא שואף לתת חכות ולא דגים - כלומר לפתח כישורים ויכולות באוכלוסיות חלשות, שיעזרו להן לצאת ממעגל העוני.

      מודל עסקי בעשייה חברתית

      מאחורי התואר "יזמים חדשים" עומדים אנשים כמו בני לוין מהקרן החברתית IVN, ניר ברקת הירושלמי שפועל בכמה עמותות, אילון תירוש שמפעיל תוכנית לקידום חטיבות הביניים, ואראל מרגלית שייסד את JVP קהילה, מיזם שמקדם חינוך ואמנות בירושלים.

      "עידן ההיי-טק לימד אותנו, שכאשר יש לך רעיון גדול, אתה יכול לעשות מהפכה גדולה בלי להיות קשור לממסד, באופן דומה לדרך שבה אתה מצליח במגזר הפרטי", אומר אראל מרגלית. "זה מקביל לשינוי הגדול שהתרחש במימד העסקי של ישראל, למעבר מכמה חברות גדולות ובולשוויקיות להתנהלות עסקית דינמית הרבה יותר".

      פרץ היזמות נובע, בין השאר, מביקורת נוקבת כלפי מה שד"ר שמעוני מכנה "פילנתרופיה מסורתית" - עמותות וגופים ממסדיים ששלטו עד לאחרונה בשוק הפילנתרופיה. "התחושה של היזמים החדשים היא שהגופים האלה התנהלו בבזבוז, חוסר יעילות והוצאות גבוהות מאוד", הוא אומר. "היזמים הצעירים יוצרים הנהלות מצומצמות, שלא שואבות כסף. בנוסף, הם טוענים שהיעדים לא נכונים. דוגמה קלאסית היא בתי תמחוי לקשישים, שהם השקעה שלא מחזירה את עצמה. זאת לעומת השקעה בילדים, שמחזירים אחר כך לחברה".

      "זה לא תמיד עניין של השקעה", מסביר מרגלית. "אני פועל בשכונות חלשות בירושלים וחלק מהפעילות הוא להאכיל בני אדם. יש תפישה שלפיה להאכיל לא תורם כלום, אבל זה לא נכון. חלק מהפעילויות יחזירו את עצמן, וחלק הן פשוט כדי לשמור על צלם אנוש".

      האם נכון להעביר נורמות ניהוליות מהמגזר העסקי למגזר החברתי, ולשאוף למדידה מתמדת של תהליכים חברתיים? "חד וחלק - כן", עונה פרופ' הלל שמידט, מנהל המרכז החדש לחקר פילנתרופיה. "הגיע הזמן. קודם כל, יש תחרות על הכסף. חייבים לדווח מה עושים אתו ולחייב ארגונים להצביע על תוצאות מדידות - אחרת אין נקודות ציון להשגת מטרות אחרות, והכל עמום מדי. כל תהליך חברתי הוא ארוך ולוקח זמן, אבל למה לא לשאול לאן הולך הכסף?"

      "הדגש הוא על יכולת ניהולית ולא על יכולת עסקית", מסבירה ד"ר אורנה ברי, יו"ר איגוד קרנות ההון סיכון, שמפעיל ועדה לקשרי קהילה האחראית על פיתוח יזמות חברתית. "ניהול עסקי נשמע כאילו המטרה היא כסף, וכאן מטרתו היא תוצאה. אלה השקעות שאין להן החזר ברמה העסקית".

      בעולם היזמות החדש גם המלכ"רים אינם פטורים מסטנדרטים עסקיים. "המלכ"רים נהפכים להיות כמו עסק, אין להם ברירה", אומר פרופ' שמידט, "כיום הם פועלים למטרת רווח או לפחות איזון הוצאות. הם מתחרים על הכסף עם ארגונים פרטיים ועם מנגנון הרווחה המופרט, וזקוקים לפרסום, שיווק וגיוס משאבים. בדרך הם עשויים לאבד את הזהות הארגונית שלהם".

      גוף שהפנים לגמרי את הנורמות העסקיות החדשות הוא קרן תמורה, מייסודו של איש ההון-סיכון ידין קאופמן. במקום לבקש כסף מחברות מבוססות, אנשי תמורה פונים לחברות סטארט-אפ בתחילת דרכן ומבקשים מהן אופציות. אם וכאשר החברות מגיעות לאקזיט או לרכישה, הקרן מממשת את האופציות ומשתמשת בכסף לקידום יוזמות חינוך לנוער.

      לדברי מנכ"ל הקרן, ברוך ליפנר, בשש שנות קיומה גייסה הקרן יותר מ-2.5 מיליון דולר מ-17 אקזיטים. "אנחנו עובדים עם קרנות הון-סיכון ושותפים בקרנות, וקרן שמשקיעה תנסה לעודד את המנכ"לים להיפגש אתנו", הוא מסביר, "זה מאד אפקטיווי. את האופציות אנחנו מממשים ברגע שיש אפשרות, לא מהמרים בשוק הבורסאי, כי מי שתרם לנו לא התכוון שנעשה ספקולציות עם האופציות שלו".

      אקזיט חברתי

      מנגד, לא כולם חושבים שהניהול העסקי הוא בשורה טובה כל-כך. "יש מקום להכניס פרספקטיווה עסקית לארגונים", טוענת רחל ליאל, מנכ"לית ארגון שתיל - שירותי תמיכה וייעוץ מייסודה של הקרן החדשה בישראל, שמעניק תמיכה מקצועית לארגונים חברתיים. "עם זאת, אני מתנגדת לדעה שלפיה כל הידע נמצא אצל העסקים, והם יביאו את זה לארגונים. כדי לקחת ידע מהעולם העסקי לחברתי יש צורך בהידברות ובשיח בגובה העיניים".

      ד"ר שמעוני מתחבט בשאלות דומות: "האם המרואיינים מודעים לערכים שאנשים במגזר הזה משמרים?" הוא שואל במחקרו. "האין זה מוטב לפעול בעזרת אנשי מקצוע ומומחים שצמחו במגזר השלישי?"

      אראל מרגלית אומר כי "המחקר מאבחן נכון את הזן החדש של הפילנתרופים, אבל הופך אותם לאנשים שחצנים שלא מוכנים להקשיב. למעשה, הדרך המרכזית שבה פועלים היזמים החברתיים היא באמצעות שיתופי פעולה עם הגופים הציבוריים". ד"ר שמעוני לא כל-כך תפס שחלק גדול מהאנשים מחויבים להקשיב וללמוד. גם בהיי-טק אף יוזמה לא מצליחה לבד - זו קבוצת אנשים שעושה הכל ביחד. כמה מהמומחים הגדולים ביותר נמצאים בתוך העמותות והגופים הממשלתיים".

      ואכן, אחד הממצאים שהפתיעו את שמעוני היה מוכנותם של היזמים החדשים לשתף פעולה עם הממסד הממשלתי. "זו חלוקת עבודה מעניינת מאוד", הוא אומר. "אנשי ההיי-טק הגמישים צריכים ליזום במקום שהמדינה לא יכולה, והם מצפים שלאחר שפיתחו, המדינה תיקח מידיהם את הפרויקט. כך, לכאורה, הם יעשו אקזיט".

      "בואו לא נשכח איך מדינת ישראל הוקמה", אומר מרגלית, "עם אתוס סוציאליסטי שמניח כי הממסד אמור לדאוג לכל. יפה לראות שבתוך הממסד יש אנשים מקצועיים, שברגע שמשחררים אותם מהרובריקה של חיפוש אחר תקציב - יש להם רעיונות פנטסטיים".

      ד"ר שמעוני אומר כי שיתוף הפעולה נובע בין השאר מציונות שנטועה בערכים ממלכתיים. "זו פילנתרופיה ציונית, שנטועה בשיח לאומי. אפשר להסביר את זה בהרבה צורות: ישראל היא עדיין מדינה בהקמה, שיש בה שיח ממלכתי של חיזוק הקולקטיב. אני מניח שארגונים שפונים לסקטורים אחרים סובלים מזה".

      מאתגרים את המדינה

      אהבת החינוך של היזמים - הרצון להשקיע בילדים ובני נוער שיוכלו להחזיר תרומה לחברה בבוא העת - מותירה מאחור מטרות חשובות לא פחות. "אנשים לא רוצים לתרום לדברים שקשה להתמודד אתם", אומרת מירב מנדלבאום, חברת ההנהלה של ארגון רעות, שמטפל בקשישים וחולים כרוניים, ויו"ר חוג ידידי בית הילדים בנתניה. "קשישים, ילדים מונשמים, חולים במחלות ממושכות כמו ניוון שרירים - אלה דברים שלא מצטלמים טוב. לעומת זאת, ילדים בריאים ושמחים - איזה כיף לראות אותם, זה כל-כך חיובי".

      "הנתינה עצמה עדיין מאוד מיינסטרימית", מסכימה ליאל. "כשהחברות העסקיות רוצות שהנתינה תשתלב באסטרטגיה העסקית שלהן, הן נוגעות פחות בנושאים שנויים במחלוקת. התורמים נרתעים מתחומים שנמצאים על גבול הפוליטיקה, כמו זכויות אדם, האוכלוסייה הערבית בישראל, שלום ואנטי-כיבוש. מנגד, יש נושאים, כמו הקהילה ההומוסקסואלית וזכויות נשים, שפעם היו בשוליים ונמצאים כיום במיינסטרים.

      "לא מדובר רק בנושאים מסוימים, אלא גם באסטרטגיות. מה לגבי עמותות שלא רוצות לתת שירותים, אלא לאתגר את המדינה? למשל, לטעון שזה לא בסדר שארגוני צדקה נותנים אוכל כי זה תפקידה של המדינה, או שתוכנית ויסקונסין לא מכבדת את האדם. ארגונים שהולכים לבג"ץ כדי לשנות מדיניות - נתקלים בבעיה. זה לא חייב להיות כך. יש מדינות שבהן ארגונים כאלה מקבלים כסף, כי שם מבינים שהארגונים האלה חיוניים בדמוקרטיה. הם נותנים קול למי שאין לו קול".