רוה"ח בלנגה ופרנקו: עובדים יכולים להיכנס לכלא אם לא יעבירו ניכויים והפרשות סוציאליות

מאת בן-ציון ציטרין

לא מעט מתשלומי הרשות והחובה של העובד - בעיקר מול מוסדות, כגון מס הכנסה, ביטוח לאומי וקופות גמל - מועברים על ידי המעביד. המעביד מנכה סכומים משכר העבודה של העובד ומעבירם למוסדות המתאימים. בנוסף, המעביד מעביר סכומים בגין העובד ובעבורו שאינם מנוכים משכרו של העובד, כגון תשלומים על חשבון פיצויי פרישה, חלק המעביד בתגמולים, קרן השתלמות וביטוח לאומי.

מעביד שלא מעביר ניכויים למס הכנסה מסתכן בעבירה פלילית, ורואי החשבון ג'ק בלנגה ותיקו פרנקו מרחיבים את היריעה בקובעם, כי אי העברת ניכויים לסוגיהם השונים היא עבירה פלילית מסוג גניבה או מרמה, והדבר פותח פתח בפני העובד להגיש נגדם תלונה במשטרה.

חובת ניכוי סכומים והעברתם לקופות גמל, כמו גם לביטוח פנסיוני, ביטוחי מנהלים וקרן השתלמות, מוטלת בדרך כלל על המעביד מכוח הסכמים קיבוציים כשלעתים נובע הדבר מכוח חוזה אישי בין המעביד לעובד. בסעיף 26 לחוק הגנת השכר נקבע כי בהעדר חיקוק אחר, מעביד שלא יעביר את הסכומים שנוכו לתעודתם במגבלות התקופה שנקבעה בסעיף, דינו קנס. בנוסף, נקבע בסעיף 19 לחוק הגנת השכר כי הסכום שניכה מעביד ולא העבירו ייראה כשכר מולן.

חובתו הראשונה של המעביד, שהיא חובת הניכוי במקור והעברתו, נושאת אופי מינהלי, שכן מטרתה היא רק לשמש צינור להעברת חוב המס של העובד לרשויות המס. חובה זו צמחה, אומרים בלנגה ופרנקו, כנראה לנוכח התפישה ששיטת הניכוי במקור היא הזולה, הנוחה והיעילה ביותר לגביית מס. הפרת חובה ראשונית זו מצמיחה חבות משנית משולשת: האחת, במישור האזרחי, ולפיה חב המעביד בתשלום חוב המס בצירוף הפרשי הצמדה וריבית; השנייה, נושאת אופי התרעתי-מינהלי ולפיה מוטלים על המעביד קנסות; והשלישית, הנושאת אופי פלילי-עונשי, מצויה בסעיפים 218 ו-219 לפקודה.

בפסק דין יגאל וקנין נגד פקיד שומה תל אביב 5 (עמ"ה 1015/98), כמו גם בפסקי דין אחרים בעניין, עולה כי מערכת היחסים בין המעביד לבין העובד ולבין רשויות המס אינה מוגדרת לאשורה.

חובת המעביד להעביר תשלומים לקופת גמל היא חוזית בעיקרה, ואכיפתה נעשית בדרך שבה אוכפים חיוב על פי חוזה. לפיכך, קובעים בלנגה ופרנקו, נפקותה של אי העברת דמי התגמולים על ידי המעביד לקופת הגמל אינה כתוצאה מעילה של נזיקין, אלא מעילה של הפרת חוזה. מעטים הם פסקי הדין שבהם הואשם מעביד בעבירת גניבה או מירמה בשל אי העברת ניכויים לתעודתם. זאת ועוד, אומרים בלנגה ופרנקו, גם פסקי דין שבהם אוזכר או צוין כי מדובר בגניבה מעובד, התחיל והסתיים הדיון באזכור. יוצא דופן הוא ת"פ 44/93 שם הואשם והורשע מעביד בקבלת דבר במירמה על כך שבתלושי המשכורת של עובדו הוצגו סכומי הפרמיות שנוכו לטובת ביטוח מנהלים, בעוד שניכויים אלה לא הועברו על ידי המעביד לתעודתם. עיון נוסף בפסיקה מעלה, אומרים בלנגה ופרנקו, כי בכל הקשור לאי העברת ניכויים, הפסיקה אינה מתיישבת סביב אחראי אחד או הכרעה אחת, ונראה כי בכל פעם נמצא אחראי אחר ה"משלם" על עבירות המעביד.

לדברי השניים, המגוון של אופי היחסים הוא שישפיע על סיווג המעביד כמחזיק כדין או שלא כדין בכספים, וכן יכריע בשאלה מיהו המחזיק או הבעלים שיזכה בהגנת איסור הגניבה. באופן עקרוני, הם אומרים, נראה כי עד לתאריך שבו יש חובה להעביר את כספי הניכויים, זכות השליטה בכספים מצויה בידי מעביד. שהרי אלמלא זכות זו ייחשב ל"גנב" כבר בשעת הניכוי או שנייה לאחר מכן.

לנוכח זאת, טוענים בלנגה ופרנקו כי ניתן להאשים מעביד בגניבה בגין אי העברת כספים שניכה ממשכורות עובדיו. למרות זאת מעבידים אינם מואשמים בגניבה, שכן ברוב המקרים טוען המעביד למצוקה כלכלית, והוא גם מצביע על רצון כן להעביר את הכספים לתעודתם כשיתאפשר לו הדבר.

הסוגיה שנותרה ללא מענה היא העדר אמצעים כספיים בידי המעביד להעביר את הכספים לתעודתם. בלנגה ופרנקו אומרים כי אם אי העברת ניכויים היא גניבה כשהכספים מצויים בידי המעביד, הרי שמדובר בגניבה כשהכספים אינם מצויים בידיו והוא בכל זאת מנכה אותם ממשכורות העובד בלא ליידע אותו כי הניכויים אינם מועברים.

מעביד שיורשע על פי סעיף 383 או בקבלת כסף בשביל אחר על פי סעיף 387 לחוק העונשין, דינו על פי סעיף 384 לחוק העונשין מאסר של שלוש שנים.