הפחתת הריבית והרעבים

"זה גרוע מפשע - זהו טמטום!", את האמרה בת האלמוות הזו טבע שר החוץ הצרפתי טליראן, בראשית המאה ה-19 ומאז השתמשו בה לא מעט לתיאור החלטות של קובעי מדיניות. אני אשתמש בה לתיאור הנתיב שבו צועדת ארה"ב בימים אלה ושאליו היא לוקחת עמה העולם כולו.

לעתים, בניסיון לפתור בעיה אחת אתה עלול לייצר בעיה אחרת - גדולה הרבה יותר. לא פעם קשה לחזות זאת, כך שלא מדובר בטמטום. שלב הטמטום מתחיל רק כשיש סימנים לכך שלהחלטות שאותן קיבלת תופעות לוואי גרועות בהרבה מאלה שבהן הן אמורות להילחם, ולמרות זאת אתה ממשיך באותו הכיוון - אולי מתוך קיבעון, אולי ככניעה לדעת הקהל, אולי מתוך חוסר הרצון להודות בטעות.

ההיסטוריונית ברברה טוכמן התייחסה לכך בספרה "מצעד האיוולת". הלקח העיקרי שבו הוא שפוליטיקאים אינם משנים כיוון כשהוא מתגלה כשגוי, אלא רק כשמחיר השגיאה מתחיל להיות בלתי נסבל.

ארה"ב מנסה להילחם כיום במיתון שמתרגש עליה. המיתון הזה נובע בחלקו מהמחזור הכלכלי הרגיל של גאות ושפל, בחלקו מבועת האשראי והנדל"ן שנוצרה במלחמה נגד המיתון הקודם ובחלקו הוא תוצאה של החיים מעבר ליכולת שניהלו האמריקאים בשנים הקודמות.

כדי להילחם במיתון הזה יורים בתותחים כבדים: הריבית הריאלית על הדולר היא כיום שלילית, נזילות אדירה מוזרמת למשק, בנקים וגופי השקעה נהנים מתוכניות הצלה ממשלתיות - והממשל מתכנן להחזיר בקרוב מזומן לכיסי האזרחים כדי לעודד את הצריכה.

אנשי וול סטריט והפרשנים במדיה תומכים ומהללים את הצעדים האלה, אבל לא הייתי מתייחס לכך ברצינות. גם את צעדיו הדומים של גרינספאן לפני כמה שנים היללו רוב הפרשנים דאז, וכיום גרינספאן מתמודד, לא בהצלחה יתרה, עם הטענות שהאחריות למשבר הנוכחי היא שלו - שכן זרעי המשבר נזרעו אז. חלק גדול מהמבקרים מגיע ממחנה המהללים של אז. באותם ימים, רק מיעוט ביקר את גרינספאן.

אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאותם פרשנים המהללים כיום את צעדי ברננקי יהיו אלו שיתלו בו את האשם כשיתברר שמחיר המדיניות הזו גבוה בהרבה מהנזק שאותו היא אמורה למנוע. זו דרכו של עולם.

לאורך כל המאה ה-20 ירד והלך שיעור ההוצאה על מזון מההכנסה הפנויה של הצרכן. תהליך זה נבע משילוב של שני גורמים - השיפור האדיר בכושר הייצור של מזון ליחידת שטח ויחידת עבודה, והגידול הניכר בפריון העבודה כתוצאה מתיעוש ומשיפורים טכנולוגיים.

הירידה הזו בהוצאה על מזון איפשרה שגשוג כלכלי. כשמספר שעות העבודה הנדרש לשם השגת מזון פוחת בהדרגה נותרת לצרכן הרבה יותר הכנסה פנויה כדי לצרוך מוצרים אחרים - ובכך גדל הביקוש במשק ועמו הפעילות הכלכלית.

והנה, בתקופה האחרונה המגמה ההיסטורית הברוכה הזו מתהפכת. העלייה החדה במחירי המזון ומוצרים חיוניים אחרים, בעיקר אנרגיה, מקטינה שוב את ההכנסה הפנויה של הצרכן.

למזון יש תכונה ייחודית. כשמחירו עולה בחדות, אנשים אינם מוותרים עליו וכמעט שאינם מצמצמים את צריכתו. מה שנכון לחופשות בחו"ל, מסכי פלזמה או מכוניות, אינו תקף למזון.

במדינות עשירות כמו ארה"ב זה עוד נסבל, שכן לרוב האזרחים יש מספיק הכנסה פנויה גם לאחר שההוצאה על מזון גדלה, כך שהם אולי יקטינו צריכה של מוצרים אחרים, אבל לא ירעבו.

במדינות עניות לעומת זאת יש לכך השלכות חברתיות ואנושיות איומות. אנשים רבים פשוט אינם יכולים לקנות מספיק מזון להם ולמשפחתם. זה מעורר אי שקט חברתי שעליו ניתן לקרוא כמעט מדי יום, בכל פעם בפינה ענייה אחרת על פני הגלובוס.

בעוד שבסל הצריכה האמריקאי מזון מהווה כ-14% בלבד מההוצאה הממוצעת, בסין ובהודו למשל, סעיף המזון מתקרב ל-50% מסל הצריכה המשפחתי הממוצע. עליית מחירי המזון שם כואבת הרבה יותר.

לכאורה עליית מחירי המזון והסחורות היא פרי של גידול בביקוש העולמי, בגלל העלייה ברמת החיים. אלא שקצב עליית המחירים - במיוחד בחודשים האחרונים מאז גל הורדות הריבית האגרסיווי בארה"ב - מצביע על סיכוי סביר לכך שלגידול הטבעי בביקוש נוסף פן ספקולטיווי לא קטן.

נראה שההיסטוריה חוזרת כאן על עצמה. ריבית ריאלית שלילית דוחפת משקיעים וספקולנטים לחפש מקום שבו ניתן להתגונן מפני עליית מחירים עתידית. עד לפני שנה נראה היה שהמקום הזה הוא ענף הנדל"ן. כיום נראה שמדובר בענף הסחורות, ולנוכח הריבית הנמוכה, עלותה של החזקת פוזיציה כזו נמוכה מאוד.

אם נוסיף על המדיניות המוניטרית הפרו-ספקולטיווית הזו את מעשה החלם של הממשל האמריקאי, המעודד באמצעות סובסידיה הפיכת מזון (תירס) לדלק (אתנול) בקצב גדל והולך, נבין מה קורה בשוק המזון.

התוצאה לא תאחר לבוא. הרצון לעודד את הפעילות הכלכלית באמצעות ריבית נמוכה מביא לאינפלציה במחירם של מוצרים שהביקוש אליהם קשיח - כמו מוצרי מזון ואנרגיה. מעליית המחירים הזו נהנים רק מעטים, שכן היא מזרימה רווחים עצומים לכיסיהן של מספר מצומצם של מדינות וחברות המייצרות מזון ונגזריו או נפט ואנרגיה.

לעומת המיעוט הקטן הזה, הרוב המכריע של הצרכנים ומספר גדול מאוד של חברות, נפגעים משמעותית מה"מס" החדש. תגובת הצרכנים אליו תהיה הקטנת צריכה של מוצרים שעליהם הם יכולים לוותר.

וכך, מדיניות שנועדה בבסיסה להגדיל ביקושים צרכניים דרך הורדת ריבית, ושכוונותיה טובות, מביאה בסך הכל להעשרת מגזר מצומצם אחד של המשק העולמי על חשבון כל היתר, ותביא דווקא להאטה במקום לצמיחה. ואם זה המצב, מה ניתן לעשות? ראשית צריך להודות בטעות, ולשנות כיוון.

הפד צריך להפסיק את הורדות הריבית - ואפילו להעלותה. אם נראה שהמשק האמריקאי חייב ריבית ריאלית שלילית כדי לא להיכנס למיתון הרי שיש לו בעיה מבנית שבה צריך לטפל, והריבית הנמוכה אינה הפתרון.

שנית, צריך להחליש את הרכיב הספקולטיווי בשוק הסחורות. העלאת דרישת הביטחונות בשוק החוזים העתידיים נראית הגיונית. דרישה כזו תקטין את כוח האש של אלה שקונים חוזים על סחורות מסיבות ספקולטיוויות. בשלהי שנות ה-90 גרינספאן השתעשע ברעיון הזה כשראה את הטירוף הספקולטיווי בשוק המניות, אך בסופו של דבר הוא בחר שלא לעשות זאת, ונקט במדיניות של "שב ואל תעשה". זו היתה טעות.

בצד הביקוש הגואה לגרעינים, הממשל צריך להפסיק את איוולת ייצור האתנול, ולאמץ את טקטיקת "אבא של מילו מינדרבינדר". למי שאינו מכיר, מדובר באחד מגיבורי ספרו הקלאסי של ג'וזף הלר "מלכוד 22" המספר את קורותיה של טייסת הפצצה במלחמת העולם השנייה.

אביו של מינדרבינדר, קצין האספקה והיזם העסקי הבלתי נלאה של הטייסת, התעשר מסובסידיה ממשלתית שאותה קיבל על "אי גידול אספסת". ככל שהוא לא גידל יותר אספסת, כך הוא התעשר יותר.

המציאות עולה לעתים על כל דמיון סוריאליסטי, אפילו על זה של ג'וזף הלר. ולכן, במקום לסבסד כיום את יצרני האתנול ב-50 סנט על כל גלון מיוצר, עדיף היה לכל צרכני המזון בעולם שהממשל יפצה את היצרנים בדולר שלם על כל גלון של אתנול שאותו הם לא ייצרו. בחשבון הכולל - זה יסתכם בעלות הרבה יותר קטנה לאוכלוסיית העולם.

הכותב הוא מנכ"ל קומפס השקעות