השיחה הטלפונית הראשונה עם פרופ' רון דגן מתנתקת לפתע, דווקא בשיאה. "עדיין לא שמעת על ההמצאה הגאונית של בית חולים סורוקה", הוא צוחק. "השיחות כאן מתנתקות בכל רבע שעה כדי לחסוך, אבל המערכת עדיין לא מבחינה בין שיחות נכנסות ליוצאות, כך שלמרות שאת התקשרת אלי - השיחה שלנו תתנתק".
ברוכים הבאים למרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע, מקום מושבו של דגן - אחד המומחים המובילים בעולם למחלות זיהומיות ולחיסונים, והאיש שהמחקרים שבניהולו הכניסו למרכז הרפואי עשרות מיליוני שקלים בשנים האחרונות. תתקשו למצוא בסורוקה מגדלים מפוארים כמו שניתן למצוא בבילינסון, איכילוב ושיבא, או מטופלים המשתייכים לעשירונים העליונים. סורוקה הוא בית חולים צנוע שמשרת את תושבי הנגב והדרום - יהודים, בדואים וערבים - שרבים מהם משתייכים לשכבות החלשות.
על אף שבקרב הקהילה המדעית בישראל ובעולם דגן ידוע ומוערך בזכות ההישגים המרשימים שלו, הוא עדיין לא נהפך לרופא סלבריטאי - כזה שמוכר גם בציבור, כמו רופאים "כוכבים" אחרים. ייתכן שהסיבה המרכזית לכך היא העובדה שדגן היה יכול לבחור לעצמו כל מקום שרק ירצה לעבוד בו - בישראל או בחו"ל - אך הוא בחר להישאר נטוע בסורוקה, בית החולים הדרומי שבו התחיל את הקריירה שלו כסטאז'ר וכמתמחה צעיר, ולנהל משם את המחקר הרפואי העולמי שלו.
דגן, המכהן גם כנשיא האיגוד העולמי למחלות זיהומיות בילדים, בנה לעצמו ממלכה קטנה בתוך סורוקה: לרשותו יש בניין בן שתי קומות הכולל מעבדות, משרדים ואנשי צוות רבים ששותפים למחקרי הענק שהוא מבצע.
בעשור האחרון הוא מתמקד בחקר החיידק פנאמוקוקוס, הנחשב קטלני ביותר בעולם מבחינת שיעורי תחלואה ומוות בקרב ילדים עד גיל חמש. החיידק גורם, בין השאר, לדלקת קרום המוח, להרעלת דם ולדלקת ריאות, ומביא למותם של כ-800 אלף ילדים בעולם בשנה. דגן חוקר את מנגנוני הפעולה וההעברה של החיידק. המחקר הגדול ביותר שלו ב-2007, בהיקף 34 מיליון שקל, עסק בחיסון לחיידק זה של חברת התרופות WYETH.
מכה לחברת התרופות
הפגישה עם דגן נערכת ביום שבו מתפרסם ב-TheMarker מסמך פנימי של משרד הבריאות, שחושף את היקף ההשקעות של חברות התרופות בניסויים קליניים בישראל ב-2007, ואת המרכזים הרפואיים והרופאים שמנהלים את המחקרים בהיקף הכספי הגבוה ביותר. דגן מוביל את הרשימה בהפרש אדיר עם מחקרים בהיקף של כמעט 34 מיליון שקל בשנה זו - יותר מעשירית מההשקעה הכוללת של חברות התרופות בישראל ב-2007, שהיתה 255.4 מיליון שקל.
למרות ההישג, דגן מספר כי בתחילה חשש מעט מהפרסום המתוכנן ומהדרך שבה יוצגו הדברים. "כרופאים, הפחד הגדול שלנו הוא שיצטייר כאילו אנחנו משרתים את האינטרסים של חברות התרופות תמורת כסף. אני עובד הרבה עם חברות תרופות, אבל לא עושה בשבילן כלום - אני זה שיוזם את המחקרים שהן משלמות עבורם, ומבחינתי הן טובות כל עוד הן מסייעות לי. כבר היו לא מעט מקרים שקיבלתי מחברות הרבה מאוד כסף עבור מחקר שנוגע לתרופה שלהן, ובסוף פירסמתי שהתרופה לא יעילה".
אחד המקרים האלה, לדוגמה, עלה לחברת התרופות פסטר מיליוני דולרים. "כל הקומה הזו נבנתה לפני כעשר שנים כדי להוות תשתית למחקר ענק שתכננתי לעשות על חיסון חדש של פסטר לפנאמוקוקוס. היו כבר ניסויים ראשוניים עם תוצאות מדהימות, והחלטנו ללכת על מחקר בעלות של 24 מיליון דולר ובהשתתפות 12 אלף ילדים, מה שקיוויתי שיביא מהפכה לבריאות הילדים בנגב. כדי לבנות את התשתית למחקר כל כך גדול השקענו המון כסף: מיחשבנו את כל המחלקה, בנינו עוד קומה, הקמנו מעבדה בקטריולוגית, שכרנו עשרות חוקרים ואנשי צוות וקנינו מכונת רנטגן דיגיטלית".
ברגע האחרון משהו השתבש. "זמן קצר לפני שהניסוי יצא לדרך, גילינו שלחיסון יש אינטראקציה לא טובה עם חיסוני השעלת החדשים, והצירוף ביניהם מפחית את יעילותו. החלטתי לבטל את ביצוע המחקר, כי אני לא הולך על מחקר קליני אם אין לי סבירות גבוהה ביותר שהילדים ירוויחו ממנו באופן משמעותי. בעקבות ביטול המחקר, החברה החליטה שלא לייצר את החיסונים. למעשה, קיבלתי הון תועפות והרגתי להם חיסון שהם חשבו שיהיה "בלוקבסטר", אבל בסך הכל עשיתי להם טובה כי הם הפסידו רק כמה עשרות מיליוני דולרים, ולא מאות מיליונים שהיו מפסידים אם היו ממשיכים בפיתוח שלו".
מפתיע ככל שזה יישמע, חברת פסטר אף נאלצה לפצות את דגן ואת סורוקה במיליון דולר בעקבות ביטול המחקר, בכפוף לחוזה ביניהם.
במקרה אחר, מספר דגן כי קיבל סכום אדיר מחברת תרופות כדי לבצע מחקר השוואתי על תרופה מסוימת. "במחקר הזה התברר שהתרופה לא הכי יעילה, על אף שעד היום היא נמכרת כתרופה מאוד מצליחה, ואנחנו פירסמנו הוכחות שהיא לא עובדת כמו שצריך. כשאני מפרסם תוצאות שליליות ובשורה התחתונה כתוב שקיבלנו כסף מהחברה עבור המחקר - זו מכה לחברה. הם ניסו להתקיף את המתודולוגיה שלי, אבל זה היה מביך כי הם בעצמם אישרו אותה ושלחו לי את פרוטוקול הניסוי על דף רשמי של החברה".
אסטרטגיה אינטגרטיווית
המימון למחקרים של חברות התרופות מביא את דגן למסקנה ברורה: "צריך להיות מאוד ישר בעניין התוצאות, וזה מה שבונה לך את המוניטין. כי באיזשהו מקום דווקא אם פירסמת הרבה מעבר למה שהחברה מעוניינת, 'המחיר' שלך רק עולה. כיום חברה אומרת לעצמה שאם אני חוקר את המוצר שלה ומוצא שהוא יעיל - זה יחזק לה את המוניטין כי אנשים יאמינו לי".
מצד שני, החברות לוקחות סיכון כשהן פונות אליך.
"במובן מסוים כן, אבל חברות התרופות הגדולות לא יכולות כיום לקבור מחקרים שלא הצליחו. זה הרבה יותר קשה מבעבר. לפני 20 שנה היית הולך לחברה, סוגר משהו, ומנסה להבין אם עובד מולי אדם עם אתיקה או לא. אם המחקר לא היה מצליח - החברה היתה מורידה מיד את המימון כדי שלא יהיה לך כסף לכתוב ולהציג את הממצאים. כיום דרושים אישורים שונים, לפי ועדת הלסינקי, וכל מחקר חייב ברישום שפתוח לכלל, בין אם הוא מוצלח או לא, כך שאי אפשר לקבור תוצאות שליליות. גם החוזים כיום הרבה יותר מורכבים. למשל, אחד הדברים שאנחנו מכניסים לחוזים הוא שהחברה מתחייבת לממן את הנסיעות שלנו להצגת הממצאים, גם במקרה שהם לא נוחים לה".
באופן תיאורטי יכול להיווצר מצב שהם יממנו נסיעה שלך "ללכלך עליהם".
"זה לא תיאורטי, הם באמת עושים את זה. למשל, במחקר הנוכחי שלי על החיסון של WYETH, אנחנו בודקים אם אפשר להסתפק בפחות מנות חיסון (כיום נותנים ארבע מנות בעלות של 400 שקל כל אחת - ר.ל.ג) כי החיסון יקר מאד. לקח לנו זמן לשכנע אותם לבצע את המחקר, כי אם התשובה תהיה חיובית זה יוריד להם את הרווחים משמעותית.
"נכון לעכשיו המחקר אכן מראה שבמתן של שלוש מנות מפסידים משהו מהאפקט של החיסון, אבל לא הרבה. כעת, כשיש את הנתונים, מדינת ישראל וכל מדינה אחרת יודעות את היתרונות והחסרונות של כל מצב (חיסון בשלוש או ארבע מנות), ויכולות להחליט באופן מושכל מה לעשות. יכול להיות שהמדינה תחליט לתת רק שלוש מנות ואת הכסף שמתפנה מהחיסכון להשקיע בדברים אחרים. בכל מקרה, החברה לא יכולה למנוע ממני לפרסם את הנתונים האלה ואפילו חייבת לפי החוזה לממן לנציג מהיחידה שלי נסיעה להצגת הנתונים בכנסים בחו"ל".
ומה עם העניין האנושי של "לא נעים" לפעול בניגוד לאינטרסים של חברה שמשקיעה בך כל כך הרבה כסף?
"יש אנשים שיגידו לך 'אני ישר באופי שלי', או 'אני איש עקרונות'. אבל אני אומר זאת כך: היושר והאינטגריטי שלי הם לא אופי, אלא אסטרטגיה. הדבר היחיד שנותן לי כוח לעשות את מה שאני רוצה זה היכולת להגיד תמיד את מה שאני חושב. בשלב מסוים בחיים המקצועיים שלי זה יכול היה לחסל אותי, אבל אם זה לא חיסל אותי עד עכשיו - זה כבר לא יקרה. רוב האנשים שהקריירה שלהם נגמרה זה אנשים שניסו לעקוף את הסטטיסטיקה ולהיות נחמדים כלפי מי שנתן להם את הכסף".
דגן סבור כי "היתרון הגדול בישראל הוא שכרופא אתה מקבל את המשכורת שלך מבית החולים בין אם תעשה או לא תעשה מחקר. לעומת זאת, בארה"ב הקריירה של הרופא תלויה בפרסומים, ונוצרת תלות בחברת התרופות. מכיוון שאני יודע שלא יזרקו אותי מהעבודה והלחם שלי לא תלוי במחקר - אני יכול להיות יותר משוחרר וישר".
רופא בכפכפים
קשה לזהות בדגן את העובדה שמדובר ברופא וחוקר כל כך בכיר. הוא נטול גינוני כבוד שמאפיינים לפעמים רופאים בכירים, יורה בדיחות בקצב של סטנדאפיסט ולבוש בחולצה ובמכנסיים פשוטים ובכפכפים. "אנשים אומרים לי 'תראה כמה אתה צנוע, הולך עם ג'ינס וסנדלים'. אבל זה מה שנוח לי, עם עניבה אני לא יכול לנשום".
דגן למד רפואה בירושלים והתמחה ברפואת ילדים בסורוקה, לאחר מכן המשיך להתמחות-על במרכז הרפואי סרונג ברוצ'סטר ניו יורק. ב-85' חזר לסורוקה והקים את היחידה למחלות זיהומיות בילדים, ומאז הוא שם.
למעמדו הרם הוא הגיע, לדבריו, לאחר ששאל את השאלות "הכי בסיסיות ולכאורה אידיוטיות. הפריע לי שהיו לי שאלות שהתשובה עליהן היתה 'ככה זה', ועשיתי כמה מחקרים קטנים כדי לתת להן תשובה קצת יותר טובה. מאז אני חוקר רק מחלות נפוצות, כי שם זה המקום ששומעים הכי הרבה את התשובה 'ככה זה'".
דגן הוא גם חבר בוועדת ההיגוי העליונה לחיסונים המייעצת למשרד הבריאות. אחד העניינים המרכזיים על סדר יומו בעת האחרונה היה השאיפה להגדיל את תוכנית החיסונים הלאומית (סל החיסונים שהמדינה מממנת), שסובלת מפיגור אחר מדינות העולם המערבי. "עד לפני שמונה שנים ישראל הובילה בתחום החיסונים והיתה תמיד אחת המדינות הראשונות שהכניסו חיסונים חדשים לסל", הוא אומר. "איכשהו נרדמנו בשמירה וחיסונים חדשים הופיעו ולא נכנסו לסל, אולי משום שהרפואה המונעת נהפכה ללא פופולארית, כי אלה שעוד לא חלו לא יבואו להפגין".
לפני כשנתיים החליטה ועדת ההיגוי להילחם בהידרדרות בתחום החיסונים. "החלטנו להעלות למודעות הציבורית את המחסור הקשה", מספר דגן. "הפעלנו את ועדות הכנסת, את העיתונות, השווינו בין מה שקורה בחו"ל לישראל ובאופן כללי הפעלנו לחץ לא מתון על משרד הבריאות. הבנתי שזה סוג הדברים שאם אתה לא צועק - לא יקרה כלום. בסופו של דבר הגשנו למשרד הבריאות תוכנית ארוכת טווח שכוללת הגדלת תקציב החיסונים פי שבעה בתוך כמה שנים. לשמחתנו, המשרד אימץ את התוכנית במלואה".
לא טעיתם בכתובת? משרד הבריאות הוא לא זה שפותח את הארנק.
"אני חושב שאם משרד האוצר יתרשם שהחיסונים זה הדבר שהכי חשוב למשרד הבריאות - בסופו של דבר הוא ימצא לכך את הכסף. אין דבר כזה אין כסף - חיסונים זה פרוטות, לכל היותר חצי מיליארד שקל בשנה, כאשר נותנים לש"ס 100 מיליון שקל בכל פעם שהם מאיימים להוריד שערה מהגבה.
"אמרנו למשרד הבריאות: אף פעם לא דפקתם על השולחן של האוצר וביקשתם, וצריך לבוא עם תוכנית מסודרת ולהבהיר שזה בחשיבות עליונה. במשרד הבריאות אכן הרימו את הכפפה והודו שהזניחו את העניין, ובתוך שלושה חודשים החיסונים נהפכו לפרויקט לאומי. משרד הבריאות כבר קיבל תקציב ורכש חיסונים נגד אבעבועות רוח ומנה נוספת של חיסונים לשעלת לכיתות ח'. בשנה הבאה אמור להיכנס לשגרת החיסונים גם החיסון נגד פנאמוקוקוס, ולאחריו חיסונים נגד וירוס הרוטה והפפילומה. בתוך שנתיים-שלוש נהיה ברבעון העליון בעולם, וכשהתוכנית תסתיים נהיה מחדש על המפה".
דגן מעיד כי "זה ההישג שאני הכי גאה בו, יותר מההכנסות שאני מביא לבית החולים או מהמוניטין שלי. מצד שני, אם לא הייתי ידוע בקהילה הרפואית, מידת ההשפעה שלי היתה פחותה. כיום, ברגע שאני פונה למנכ"ל משרד הבריאות, הוא מתייחס לדברים שלי בצורה אחרת".
עם זאת, הוא עדיין סבור שיש סלבריטאים שיכולים להצליח במשימה יותר ממנו. "החלום שלי הוא שנינט ויהודה יולידו ילד ויעמדו בראש קמפיין שמעודד את הכנסת החיסונים לסל. זה יהיה יעיל יותר מכל הלחץ שאני יכול להפעיל על הממשלה".
אני והחיידקים שלי
קשה שלא לתהות כיצד חוקר בסדר גודל של דגן נשאר כל השנים באזור הדרום, רחוק ממרכז העניינים ועם הטלפון שמתנתק בכל 15 דקות. לדגן כבר אין תהיות כאלה: "עד היום יש לי כל הזמן הצעות, גם בישראל, גם בחו"ל וגם בתעשייה. יש לי סיבות לעזוב, אבל איך אעזוב דבר כזה? כיום, אחרי 35 שנה אתה כבר אומר 'זהו זה, לא יזיזו אותי מפה'. לפעמים ההצלחה תוקעת אותך במקום מסוים. בעבר היו מקרים שהתלבטתי, אבל בסופו של דבר רציתי להיות פה עם הווירוסים שלי, החיידקים שלי, המעבדות שלי והצוות שלי. טוב לי פה".
לא קשה לך לפעמים עם הפער בין מה שאתה רואה בעולם הגדול לבין החיים שלך בפריפריה?
"הפריפריה כמעט לא מפריעה לי, פרט לזה שכמה פעמים אפשר ללכת לשיפודייה? בנוסף, אין לי פה את תיאטרון הבימה, הקאמרי, אין לי פילהרמונית, אין מסעדות כמו כתית וכל הילדים שלי עזבו למרכז. אני מאוד אוהב מוסיקה קלאסית, ואם אני רוצה ללכת לקונצרט אני צריך לעזוב את בית החולים בארבע אחר הצהריים, ואחרי הקונצרט אני נוסע מהר בחזרה כי למחרת צריך לקום מוקדם. מעבר לדברים האלה אני מלך - אני עושה כמעט רק את מה שבראש שלי, והמחקרים שלי עוסקים רק במה שמעניין אותי".
רון דגן: "החלום שלי הוא שליהודה ונינט יוולד ילד והם יעמדו בראש קמפיין שמעודד הכנסת חיסונים לסל"
רוני לינדר-גנץ
16.4.2008 / 7:26