אסור לדחוק את החרדים לפינה

בסדרת מאמרים, מעלה מירב ארלוזורוב תהיות באשר למקומו של החינוך החרדי במדינת ישראל, וטוענת כי משרד החינוך מפקיר את התלמידים החרדים ומאפשר, בחסות ובמימון המדינה, את צמיחתו של דור בור וחסר יכולת להשתלב במשק. במקביל, מתפרסמת בעיתונות החרדית סדרת כתבות העוסקת באותו נושא, ובה כתבה של אלי זלמנוביץ, שכותרתה "שרת החינוך הכריעה את החרדים...". מהדברים עולות טענות קשות אודות התהליך המואץ של השתלבות החרדים במערכת החינוך. אם לא די בכך, טוען זלמנוביץ, "באה שרת החינוך ומציעה הצעות חוק שונות ורפורמות שונות להידוק הפיקוח על מוסדות החינוך התורניים מגנים ועד לישיבות".



מי צודק, ארלוזורוב או זלמנוביץ? שניהם טועים. שניהם מונעים מחרדה. הפחד הוא יועץ רע משום שהוא מוביל לקריאה מוטה של המציאות, להקצנה ולמשבר. השנים האחרונות מאופיינות בחדירה מוגברת של לימודי יסוד למערכת החינוך החרדית כולה. הדבר בולט במיוחד בקרב הבנות אשר לומדות, רובן ככולן, תוכנית לימודים מלאה בכל שלבי החינוך, ומכשירות את עצמן לקראת כניסה לשוק העבודה.



שאלת אכיפת תוכנית הליבה נדונה כיום בעיקר בהקשר של קבוצה קטנה של תלמידי הישיבות הקטנות, אשר מונים כ-24 אלף תלמידים מתוך 1.8 מיליון תלמידי ישראל. אפשר להעצים בעיה זו ולהפכה למשבר לאומי, שיחסום או יעצור את התהליך שהחל בשנים האחרונות, ואפשר לחפש פתרון אשר ימנע משבר, ויאפשר להמשיך להרחיב את ההשתתפות של החרדים במסלולי לימוד ועבודה חדשים.



השאלה היא, מהי הדרך הטובה ביותר להמריץ את השתלבותם של הגברים החרדים בחברה ובשוק העבודה? בתשובה לבג"ץ הליבה, טענתי כי בין זכות ההורה לשמר את אורחות חייו הייחודיים וזכותו של הילד להשכלה והכשרה. יש לעתים התנגשות, הנובעת מבחירתם של ההורים שלא להפנות את ילדיהם למסלול לימודים המכשיר אותם לחיים של עבודה וליציאה מהמסגרת הקהילתית. כל זאת מתוך רצון לשמר מסורת, עולמות ידע או מסגרת חיים סגורה.



בשעה שהיא ניצבת מול התנגשות זכויות, אמורה המדינה לנסות לצמצם את המתח, להעניק לכל אחד מהצדדים את מירב הזכויות, ולהמעיט את הנזק הנגרם לכל אחד מהם עקב מימוש זכויותיו של האחר.



עד כה, הכירה מדינת ישראל בזכותו של כל ילד ל-12 שנות לימוד ברצף, מכיתה א' ועד כיתה י"ב, במימון המדינה. בתשובתי לבג"ץ, הצעתי לראות זכות זו כזכות הנתונה לכל ילד, ומאוחר יותר לכל אדם צעיר, למימון מלא של 12 שנות לימוד. במידה שלא נוצלה זכות זו במלואה עד גיל 18, יקבל אדם עד גיל 30 זכות להשלמת לימודים במימון המדינה. התוצאה היא שלא יימצא בישראל אדם צעיר שלא קיבל מהמדינה את האפשרות לממש את זכותו ל-12 שנות לימוד מלאות. גישה זו יש בה מענה לזכויות ההורים מחד ולתפישת החירות של האדם הבוגר מאידך. כך יוכל כל אדם, בבגרותו, לשנות או להתנער כליל מההחלטות שקיבלו עבורו הוריו.



האם תאפשר גישה זו את הגדלת מעגל הלומדים החרדים? האם יהיה ביקוש להשלמת השכלה שתוביל להשתלבות החרדים במשק? נהירתם של צעירים חרדים למסלולי לימודים אקדמיים, הרצון להשתלב בפרויקטים חינוכיים המכשירים להשכלה גבוהה, כמו למשל פרויקט "עתידים", הנכונות של העולם החרדי להעניק לכל הבנות השכלה כללית מלאה המכשירה אותן לקבל תעודת גמר מלאה והכשרה מקצועית מקיפה, בתחומים כמו מערכות מידע, מחשבים, עיצוב גרפי, ארכיטקטורה וכו', כמו גם העמקת לימודי היסוד בבתי הספר היסודיים, מלמדת כי הצמיחה ההשכלתית תמשיך להתרחב אם נפעל בשקט ובתבונה.



לצערי, הרוח אשר נושבת כיום, עלולה להוביל להחלטה לדחות הצעות פשרה ולדחוק את המערכת לקבלת החלטה חד משמעית: ליבה או מימון. אם נדרוש מראשי המגזר החרדי להצהיר בראש חוצות, או בבית המשפט, כי הם רואים בהרחבה של ההשכלה הכללית תהליך שאותו הם מעודדים אותו ורוצים בהרחבתו, תהיה דרישה זו בעוכרינו. היא תוביל לנסיגה משמעותית בתהליכים של השילוב ולחיזוקן של מגמות הבדלנות במגזר החרדי.



למדינת ישראל יש אינטרס ברור - מדיני, כלכלי ומוסרי - לאמץ מדיניות של הידברות עם קהלים בעלי אורחות חיים ייחודיים, על מנת להגיע עמם להסכמה כוללת על אופי החיים המשותפים במדינת ישראל. היש אדם אחד המאמין כי אם המדינה תכפה לימודי ליבה, או תפסיק לממן את הישיבות הקטנות, ייסגרו בתי ספר אלה ותלמידיהם יבואו ללמוד בבתי הספר הממלכתיים, יעמידו את הציונות בראש שמחתם, ייתנו קדימות לחזון תקומת המדינה על פני חזון יחזקאל ולדרווין על פני בורא עולם?



על מדינת ישראל לאמץ מדיניות של הידברות ולא של כפייה. אין כל ביטחון שההידברות תצליח. ייתכן שתיכשל. אין ספק שכפייה תיכשל ואף תגביר את הבדלנות והעוינות. מוטל עלינו אפוא לבחור בין כישלון ודאי לכישלון אפשרי. אני כמובן בוחרת בשני.



הכותבת היא שרת החינוך