המלחמות בעולם עוברות אל הצלחת

שוו בנפשכם כי הדבר הנחוץ ביותר לקיום הבסיסי של כמעט מחצית מבני האדם בעולם היה מתייקר ב-50% תוך שבועיים. אין צורך להפעיל יותר מדי את הדמיון. בתחילת החודש זה קרה באמת.

האורז, שהוא מזונם העיקרי של יותר מ-2.5 מיליארד בני אדם - רובם עניים - התייקר תוך יום ב-10% ותוך שבועיים ב-50%. בסך הכל, מתחילת השנה עלה מחירו פי שניים. האנשים העניים ביותר צריכים להוציא כעת על פריט המזון העיקרי שלהם סכום כפול מזה שהוציאו לפני שלושה חודשים - וייתכן שחלקם לא יוכל להרשות זאת לעצמו.

צרכני האורז אינם היחידים שסובלים מהתייקרות מוצרי יסוד: גם מחיריהם של חלב, בשר, קמח חיטה וסוכר לבן זינקו באחרונה. אם המשבר הזה נשמע לכם כמו משהו שצריך להדאיג רק את תושבי המדינות העניות - אתם טועים. התייקרות המזון כבר נותנת את אותותיה גם במערב, בדמות כרסום בהכנסה הפנויה של תושבי המדינות המפותחות. נדמה שגם אם לא נרעב בעתיד הנראה לעין, נוכל להרשות לעצמנו לבזבז הרבה פחות על מותרות.

לפי הנתונים שבידי האו"ם, מחירי המזון בעולם עלו ב-35% בשנה שהסתיימה בסוף ינואר 2008. מדד מוצרי החלב זינק ב-80% ומדד מחירי התבואות טיפס ב-42%. מוצרי חקלאות נתונים להשפעת מזג האוויר ולכן מחיריהם נחשבים בדרך כלל לתנודתיים, אך כלכלנים טוענים כי הפעם אין מדובר בתנודה זמנית, אלא במגמה ארוכת טווח. העלייה במחיר האורז מתחילת השנה מאשרת את הערכותיהם.

לכאורה, נראה כי העלייה במחירי מוצרי היסוד נובעת ממחסור, מפני שהיצע המזון בעולם גדל לאט יותר מקצב הגידול של האוכלוסייה העולמית. ההערכות הן כי אוכלוסיית העולם, שמונה כיום 6.5 מיליארד אנשים, תצמח עד 2050 ל-9 מיליארד. מרבית הגידול יהיה במדינות המתפתחות. ואולם גידול האוכלוסין לבדו אינו מסביר את התחזיות הקודרות שפירסם האו"ם בשנה שעברה.

התשובה נמצאת במדינות מתפתחות, שנהנות בשנים האחרונות מצמיחה מואצת בתוצר הכלכלי. סין והודו, למשל, רשמו צמיחה של יותר מ-10% בשנה במשך כמה שנים רצופות. בסין נולדים בכל שנה עשרות מיליארדרים ומאות רבות של מיליונרים. מתחת לשכבת השמנת הזאת, המורכבת מאנשים שבונים את הערים הענקיות של סין או מייצרים ציי מכוניות זולות בהודו, נמצאת שכבת ענק של מעמד ביניים. הוא אמנם אינו עשיר במונחים מערביים, אך עשיר בהרבה מהדור שקדם לו.

מעמד הביניים החדש צורך חלבונים רבים יותר וקלוריות רבות יותר - תופעה המכונה "תזונת גלובליזציה". הביקוש לבשר חזיר ברוסיה, לבשר בקר באינדונזיה ולמוצרי חלב במקסיקו עולה ללא הפסקה. האורז מפנה את מקומו לאטריות, והמזון המהיר מחליף את המזון הביתי.

בניגריה, לדוגמה, הוכפלה במחצית הראשונה של העשור ההכנסה החציונית לנפש - וחלק גדול מהעלייה בשכר נוצל לצורך רכישת מזון. התושבים פיתחו חיבה ללחם, אף שבמדינה לא מגדלים כמויות גדולות של חיטה. בשנים 1995-2005 זינקה צריכת החיטה לנפש בניגריה ביותר מפי שלושה ל-20 ק"ג בשנה.

באופן מסורתי מאמינים הסינים כי חלב ומוצריו מיועדים לתינוקות, ולכן כמעט שאין למרכיבים האלה נוכחות במטבח הסיני הקלאסי. ואולם ככל שרווחתם הכלכלית של תושבי הערים הסיניות גדלה, טעמם במזון נע לכיוונים מערביים יותר. התוצאה: צריכת החלב במדינה גדלה מ-5.6 ליטרים לנפש ב-2003 ל-21.7 ליטר ב-2006. גם השימוש בסוכר לבן לא היה נפוץ בסין. ואולם לפי הערכות גדלה צריכת הסוכר במדינה ב-17% מדי שנה מאז 1978 - מ-1.6 מיליון טונות ב-1978 ל-11 מיליון טונות ב-2010. הצריכה לנפש זינקה מ-2.9 ק"ג בשנה ל-6.5 ק"ג ב-1992. בה בעת, אין ירידה בצריכה של מוצרים בסיסיים כמו אורז. השורה התחתונה היא שהביקוש למזון גדל מהר יותר מהגידול בייצורו, והתחזיות הקודרות לגבי עולם שאין בו די משאבים בעבור האוכלוסייה מתגשמות מהר מהצפוי.

רוב החקלאים בעולם כבר מייצרים את מלוא התפוקה האפשרית. היצוא החקלאי מארה"ב יעלה השנה ב-23% ל-101 מיליארד דולר - שיא של כל הזמנים. ועדיין, מאגרי החיטה בעולם נמצאים בשפל של עשרות שנים. "כולם בעולם רוצים לאכול כמו האמריקאים, אך אם כולם יעשו זאת נצטרך עוד שניים או שלושה עולמות בשביל לגדל עליהם מזון", אומר דניאל בס מחברת הייעוץ אגריסורס. בסין ובמדינות באפריקה כבר פרצו מהומות בגלל מחסור במצרכי מזון. סגן נשיא קרן האו"ם לחקלאות, קניו נוונזה, הזהיר בתחילת אפריל כי הן עלולות ליהפך לתופעה נרחבת.

בתחילת השנה, עם נסיקת מחיר האורז, עצרו סוחרים רבים את ההזמנות שלהם וחיכו לירידה במחיר. משזינק מחירו של יבול זה מעבר לחלומותיהם השחורים ביותר הם החלו לבצע הזמנות גדולות במיוחד, ובגבולות שבין המדינות הסוחרות באורז החל מסחר קדחתני שלווה בצבירת מלאי במחסנים.

כדי למנוע מחסור מקומי וספסרות מיהרו כמה מהצרכניות הגדולות של התבואות החקלאיות להגיב בצעד חריף: הגבלה חלקית או מלאה של יצוא התבואות. המדינות שנקטו צעד זה הן מצרים, ארגנטינה, וייטנאם, קזחסטאן, סין ותאילנד. המטרה: לענות על הביקוש המקומי ולמנוע התייקרות והתעוררות של מחאה מקומית. ואולם הפתרון הזה הוא חרב פיפיות, שעלולה להחמיר את המצב: לדברי כלכלנים, אם כל מדינה תנקוט גישה של "הרעב את שכנך", יווצר מעגל היזון חוזר של התייקרות. מדינות שאינן מייצרות את היבולים ירעבו, שוק שחור להברחות יתפתח, והתנודתיות - בעיקר כלפי מעלה - תנסוק.

פתרון פחות אלים הוא שיפור יעילות התפוקה של הגידולים החקלאיים באמצעות שימוש בדשנים ובשיטות חקלאיות טובות, או התמקדות ביבולים עתירי חלבונים כמו סויה או אורז. יבולים אלה הם תחליף יעיל לגידול בקר לבשר או חלב, מפני שהם זקוקים לשטח קטן יותר כדי להפיק מספר זהה של קלוריות. קיימת שיטה נוספת להגדלת תפוקת היבולים, אך היא אינה אהודה במיוחד: הסרת האיסור על שימוש ביבולים מהונדסים גנטית. בארה"ב מותר לגדל יבולים כאלה, אך במקומות רבים הדבר אסור. ממשלת מקסיקו היא אחת מהמדינות השוקלות לבטל את האיסור כדי לאפשר לחקלאים לייצר יותר תירס ולהתחרות ביבולים המהונדסים גנטית מארה"ב. האיחוד האירופי ומדינות באפריקה מטילים עדיין איסור על שימוש ביבולים מהונדסים, אך בעתיד אולי יידרשו לשקול את הסרתו.

אחת מההשקפות היותר אופטימיות בנוגע למחסור במזון גורסת כי כאשר קונים כיום אוכל משלמים לא רק על מרכיביו, אלא גם על עלות ההובלה, כוח האדם והעיבוד. ואולם הערכה זו תקפה בעיקר במדינות העשירות, שצורכות הרבה מזון מעובד ופחות מזון בסיסי. מלבד זאת, גם אם מזון מעובד לא יתייקר ב-100% בשנה אלא רק ב-20% - עדיין מדובר באינפלציה גבוהה, שתכרסם בכוח הקנייה של הצרכנים. צריך רק להשוות את חשבונות המכולת של היום לחשבונות של לפני שנתיים כדי להיווכח בכך.

ייתכן שהפתרון למחיר המזון שבצלחתנו מצוי דווקא במיכל הדלק שלנו. אחד הגורמים להתייקרות התבואה הוא הביקוש הגובר לאתנול - דלק ביולוגי המיוצר מקני סוכר, תירס ויבולים אחרים. העובדה כי תעשיית האתנול מתחרה בספקי המזון על רכישת דגנים תורמת במידה ניכרת להתייקרותם, ויוצרת לצד הנפט המתייקר עוד אויב אנרגטי לכלכלה העולמית. לאור הלחץ הכפול שמופעל כיום על מדינות העולם - התלות במדינות המייצאות נפט מצד אחד וגזילת המזון לצורך ייצור אתנול מצד שני - ייתכן שסוף סוף תיפרץ הדרך למציאת אנרגיה חלופית נקייה, שאינה גובה מהעולם מחיר כה כבד.