הגובה כן קובע: מחקרים מצביעים על מתאם בין פוטנציאל ההשתכרות לבין הגובה

החוקים, שגרמו לבעלי מפעלים לטעון כי הם כורעים תחת עומס הרגולציה, דרשו את אישורו של מפקח רפואי לכך שהילד בוגר וחזק מספיק כדי לעבוד. התעשיינים, שלא היו מאושרים מהעלות של בדיקות אלה, הציעו קיצור דרך זול יותר: בדיקה מהירה של גובה הילד היתה אמורה להעניק להם מידע על גילו ועל כושר העמידה שלו.



ב-1876 דיווח הפקח צ'רלס רוברטס על גובהם של 10,000 ילדים, על בסיס נתונים ששאב מרישומיהם של בתי החולים הצבאיים בלונדון ומדידות שהוא עצמו ערך בלנקשייר, יורקשייר וצ'שייר. היה זה אחד הניסיונות הראשונים לפרסם נתונים סטטיסטיים על צדו הכלכלי של הגובה. מאוחר יותר, ניסו מלומדים לחקור את ההבדלים הכלכליים בין אנשים בגבהים שונים וגילו קשר דו-צדדי: אנשים עשירים נוטים להיות גבוהים יותר, ואילו אנשים גבוהים הם עשירים יותר, בממוצע.



תוצאותיו של רוברטס איכזבו את השלטונות הוויקטוריאניים. אמנם, בממוצע ילדים גבוהים יותר היו חזקים יותר, אך ממצאיו של רוברטס העלו גם מקרים שבהם בני שמונה היו גבוהים כמו בני 13, וילדים בני 10 שקלו פי שניים מילדים אחרים בני גילם. המתמטיקאי הבלגי אדולף קטלה התייחס להבדלים אלה כאל "מרווח הטעות" של אלוהים, כאילו הן הגבוהים והן הנמוכים סימלו סטייה מ"אדם ממוצע", בעל המידות הנכונות.



משמעות ההבדלים היתה שלא ניתן להסיק דבר על אדם לפי גובהו: רוברטס היה יכול לומר שהגובה הממוצע בעבור בני 11 הוא 1.3 מטר, אך לא ניתן היה לקבוע שילד בגובה 1.3 מטר הוא בן 11.



ואף על-פי כן, בעלי המפעלים צדקו כאשר הניחו שאנשים גבוהים יותר, בממוצע, הם עובדים טובים יותר. באופן מפתיע, דעה זו רווחת גם בכלכלה האמריקאית כיום. לפני שני מחקרים עדכניים, הרבעון הגבוה ביותר של האוכלוסיה מרוויח כ-9%-10% יותר מהרבעון הנמוך ביותר.



לדעת ניקולה פרסיקו ואנדרו פוסטלווייט מאוניברסיטת פנסילווניה ודן סילברמן מאוניברסיטת מישיגן, הסיבה לכך היא שיתרון גובה מעניק לנערים מתבגרים ביטחון עצמי ומסייע להם ללמוד מיומנויות חברתיות חשובות. אן קייס וכריסטינה פקסון מאוניברסיטת פרינסטון, לעומת זאת, טוענות כי אנשים שמימשו את מלוא פוטנציאל הצמיחה שלהם הם חכמים יותר, בממוצע. הן האינטליגנציה והן מבנה הגוף, לטענתן, תלויים בטיפול ובטיפוח שמקבל אדם בילדותו.



בעוד שגובה מסייע לרמת ההכנסה, גם רמת ההכנסה מסייעת לגובה. במדינות שבהן עומדת ההכנסה הריאלית על 4,000 דולר לנפש (במונחים דולריים של 1985), גובהם של נערים הוא פחות מ-1.5 מטר. במקומות שבהם הההכנסה הריאלית עומדת על 10,000 דולר לנפש, גובהם הממוצע של נערים גדול יותר ב-4 סנטימטרים, כך עולה מחישובים שערך ריצ'רד סטקל מאוניברסיטת אוהיו. כמוהו, גם אנגוס דיטון מאוניברסיטת פרינסטון מדווח כי גברים הודים בני 20 גבוהים בסנטימטר אחד מגברים הודים בני 40, בין השאר משום שהמדינה היתה עשירה הרבה יותר כאשר הם נולדו.




מימין לשמאל: אנריקה איגלסיאס, דונלד טראמפ, ג’ורג’ בוש, קלינט איסטווד והנסיך ויליאם. גבוהים ועשירים תצלומים: רויטרס, אי-פי, גטי אימג’ס



עם זאת, היחס בין רמת החיים לבין הגובה אינו תמיד ישר. תושבי אוגנדה, למשל, הם גם עניים יותר וגם גבוהים יותר מתושבי הודו, שבה כמחצית מהילדים מתחת לגיל חמש נחשבים בעלי גדילה לקויה, לפי נתוני האו"ם. גם אמריקאים שנולדו בשנות ה-80 של המאה ה-19, כאשר המהפכה התעשייתית החלה לתפוס תאוצה במדינה, היו עשירים יותר ונמוכים יותר מאבותיהם.



כיצד ניתן להסביר תעלומות אלה? הגובה נוטה לעלות בהתאם לרמת השגשוג, אך בשיעור פוחת והולך. כשרמת ההכנסה עולה, הגובה עולה בקשת, ולא בקו ישר. אם המצב היה שונה, מסביר סטקל, ביל גייטס היה ענק. היכולת להרוויח מספיק כדי לצרוך הרבה קלוריות וחלבונים אמנם גורמת להבדל עצום בכל הנוגע לגדילה, אך מרגע שלאדם יש מספיק כסף כדי לשחרר את עצמו מהצורך לעסוק בעבודה פיסית קשה ומתישה, גם התוספת הקלורית תורמת פחות. "הגובה", כותב שטקל, "יכול לשמש כאמת מידה טובה לקיפוח, ולא לעושר".



כל האנשים הגבוהים נוצרים שווים



לקשת הגובה הזאת יש גם משמעות מעניינת: גובהה של חברה עשוי לשקף את רמת השוויון בה, כמו גם את רמת השגשוג שלה כחברה. משאבים נוספים מוסיפים יותר לצמיחה של אנשים עניים מאשר לגדילה של אנשים עשירים. כך, אם שתי חברות, עם אותה הכנסה ריאלית לנפש, היו ניצבות אחת מול השנייה - החברה בעל רמת השוויון הכלכלי הגדול יותר היתה גם הגבוהה יותר מבין שתי החברות.



זהו אחד מההסברים אפשריים להתכווצותה של אמריקה במאה ה-19. רישומי מסים מאותה תקופה מראים כי הפערים החברתיים באמריקה התרחבו כאשר התיעוש הואץ. לדברי שטקל, בין 1820 ל-1900, מדד ג'יני (מדד מקובל למדידת אי-שוויון חברתי) במסצ'וסטס עלה ב-24%. ואולם אפילו כאשר הגובה הממוצע נפל, גובהם של תלמידי השכבות הבוגרות באוניברסיטאות ייל ואמהרסט עלה מ-171 סנטימטר ל-173.



בהודו ניתן לעתים למצוא את פערי הגובה המשמעותיים ביותר בקרב דייריהם של אותם משקי בית. לנשים הודיות נוטה להיות פחות השפעה על ניהול הבית מאשר מקבילותיהן באפריקה. חלקן במשאבים המשפחתיים עשוי להיות נמוך, למרות שהדרישות מהן כבדות. לכן, נשים רבות סובלות ממחסור תמידי בתזונה או מעומס עבודה בתקופות הריון. צאצאיהן, במיוחד הבנות, סובלים מתת תזונה גם בגיל ינקות. הודו אמנם נהפכת לגבוהה יותר ככל שהיא מתעשרת, אך לפי דיטון, הגובה הממוצע של הגברים ההודים עולה בקצב מהיר פי שלושה מזה של הנשים ההודיות.



לפי מירה שקאר מהבנק העולמי, הודים אחדים מכחישים את קיומה של תעלומה זאת. אם הגובה הממוצע של ההודים נופל מהגובה הסטנדרטי בעולם, הם טוענים, משמע שהסטנדרטים האלה זרים ומבוססים על אוכלוסיות זרות. ואולם חשיבותם של ההבדלים הגנטיים בין אוכלוסיות שונות פחותה בהרבה מחשיבות ההבדלים הגנטיים בתוך אותן אוכלוסיות. נכדיהם של מהגרים אמריקאים, למשל, מגיעים לגובה דומה, ללא קשר למדינות מוצאם של אבותיהם. ג'יימס טאנר, הנחשב ענק בקרב חוקרי הגדילה, מנסח זאת כך: "הווריאציות הרבות בגובה האנושי", הוא כותב, הן לא "עקומה המסמלת את השגיאות של אלוהים, אלא את האפשרויות של כל אדם".