משכן הכנסת מתרחב ומקבל אגף חדש

המחשבה הראשונה שעולה בראשו של רוב הציבור היא למה צריך להשקיע כסף בחברי הכנסת ופקידי השלטון, בזמן שאזרחים רבים במדינה נמצאים מתחת לקו העוני. הטענה שהבניין הקודם היה כבר בעייתי לשימוש, ושלחברי כנסת רבים לא היו לשכות לעבוד מהן, נשמעת משכנעת פחות בהתחשב בכך שמליאת הכנסת לא נהנית מנוכחות מלאה בדרך כלל וישיבות של ועדות מתקיימות לעתים רק בנוכחות יו"ר הוועדה וכמה בעלי אינטרסים.



האגף החדש של הכנסת בתכנון משרד נ. מלצר ג. איגרא וא. כהן אדריכלים.



מי שפתח טלוויזיה או עיתון בשנים האחרונות מודע לשטף החקירות וכתבי האישום שבהם מעורבים חברי הכנסת. התחושה היא שנבחרי הציבור לא מהססים לעשות כרצונם בכוחם. שיפוץ המשכן יכול היה בקלות להיחשב המשך ישיר לניתוק מן העם ולהעדפת צורכי הנבחרים על צורכי האזרחים הנזקקים.



לכן הרחבת הכנסת לא זכתה ליחסי הציבור שלה זכה, לדוגמה, מבנה בית המשפט העליון (שתוכנן על ידי האדריכלים עדה ורם כרמי) - מוסד שעדיין נהנה מהילה של טוהר מידות שכבר אבדה אצל שכנו לגבעת הלאום.



כדי להעביר ביקורת על פעולות השיפוץ מספיק לקחת את העלות המצטברת של הרחבת המשכן, שעומדת על 350 מיליון שקל, ולחשב כמה ניצולי שואה או משפחות מתחת לקו העוני יכולות היו להעזר בסכום זה.







חשוב לציין שעלות הבנייה היא חוץ תקציבית. ההרחבה מומנה בשיטת Build Operate) & Transfer - B.O.T) כלומר פרויקט שמומן על ידי הקבלן, במקרה של הכנסת, שפיר הנדסה. לאחר ההקמה ומסירת העבודה למזמין משולמת תמורה שנתית לקבלן, כאשר הוא אחראי לתפעול ואחזקה שוטפת למשך תקופת החוזה. כך, הכנסת תשלם דמי שכירות שנתיים של כ-13 מיליון שקל למשך 25 שנה לשפיר הנדסה. רק בתום התקופה יועבר הבניין לבעלות הכנסת.



נחום מלצר, שותף במשרד נ. מלצר ג. איגרא וא. כהן אדריכלים, שתיכנן את ההרחבה, לא מבין את החשש מהביקורת הציבורית ביחס להרחבה. "למה משרד הביטחון צריך מבנה חדש ומפואר, ואילו הכנסת, הפרלמנט הישראלי, צריכה להיות מושא לביקורת על יצירה של הרחבה הכרחית?" הוא תוהה.



עיצוב מאופק



לא פשוט לאדריכל לקבל פרויקט חד פעמי כמו הרחבת בית הנבחרים - הפרלמנט, ולא להפוך אותו למפגן של וירטואוזיות אדריכלית. רבים וטובים עשו זאת, כמו נורמן פוסטר שחתום על כיפת הזכוכית של הרייכסטאג בגרמניה. אבל לזכותו של משרד נ. מלצר ג. איגרא וא. כהן אדריכלים, אפשר לזקוף את העובדה שהוא הצליח לשמור על איפוק.



במבט ראשון על הכנסת נראה שהבניין האייקוני שלה, שתוכנן על ידי האדריכל יוסף קלרויין, עדיין עומד לבדו. התוספת ששטחה גדול יותר משטח הבניין הקודם נחבאת אל הכלים בזכות הטופוגרפיה. הבניין אינו זועק מעושר וחומריות שהתרגלנו לראות במבני ציבור חדשים.







נכון שגם כאן השיש מבריק, אך מלצר דואג להדגיש שמדובר בחומר זול יחסית, עמיד ופרקטי: "הרי אף אחד לא ירצף מבנה ציבורי במרצפות טרצו. השיש היה האופציה הזולה ביותר. זה פרויקט שעלויותיו צנועות ביחס להיקפו. המראה שהתקבל הוא מכובד, אבל אין פה מותרות שינקרו עיניים והשיקולים המרכזיים היו מעשיים. הפרויקט עונה על צרכים הכרחיים".



הצרכים ההכרחיים, שאותם מונה מלצר, כוללים פתרון לבעיית מיקומם המרוחק והחלל הצר מדי של אולמות הוועדות במשכן הקודם. בעיות נוספות היו פקקי תנועה וצפיפות בביתן הכניסה לכנסת וחוסר שוויון בין חברי הכנסת שנוצר בגלל מיעוט לשכות (48 במבנה הישן).



במסגרת הפרויקט, רחבת הכניסה של הכנסת פורקה והורכבה מחדש ומתחתיה נבנה חניון ל-500 מכוניות. נוספו לשכות לחברי הכנסת, מה שמעלה את מספר הלשכות הכולל במשכן ל-108. כל הלשכות דומות בגודלן ללשכות במבנה הישן, ולכולן יש חלון. חברי הכנסת, שהם ראשי ועדות, קיבלו לשכה מאחורי האולם של הוועדה שבראשה הם יושבים. בנוסף נבנה אגף חדש לוועדות ולכל ועדה יש אולם משלה.



המשרד זכה בתכנון הפרויקט לאחר שהתמודד בתחרות סגורה מול ששה משרדים אחרים כמו רם כרמי אדריכלים, דוד רזניק ברוך רזניק אדריכלים ומתכנני ערים, משה צור אדריכלים. בניגוד לתחרויות רגילות לא הגישו האדריכלים תוכנית מלאה להרחבה, אלא כמה סקיצות, רעיונות ואת הרקורד של המשרד. מלצר מעיד ש"הפרויקט נבחר כיוון שהבניין צנוע ונותן כבוד למבנה של משכן הכנסת".



אחרי שנבחרו לתכנן את הפרויקט יצאו מלצר ושותפו למשרד, האדריכל גיא איגרא, לסיור בפרלמנטים ברחבי העולם. איגרא מדגיש בחיוך שהסיור נעשה על חשבונם. "היינו ברייכסטאג עם כיפת הזכוכית המפוארת שלו וסיפרו לנו שחלק מתהליך התכנון כלל מעצב דני, שישב שלוש שנים על המדוכה, ובסופו של דבר בחר שלושה צבעים לפנים המבנה. על גג כל לשכות הפרלמנט יש תאים פוטוולטיים, שכבר בשלב הבנייה היה ברור שלא יחזירו את ההשקעה, אבל נעשו כיוון שבתכנון פרלמנט יש גם אלמנט חינוכי. פרלמנט צריך לייצג את העשייה התרבותית", מסביר איגרא.



משקפיים ורודות



מלצר מוסיף שתכנון הבניין התייחס לעשייה התרבותית של יושביו דרך משקפיים ורודות. "אני מתכנן בניין מתוך ראיה לעתיד - שהמקום יהיה יותר טוב ממש שהוא היום, אבל אני גם לא חושב שההתנהלות בכנסת כל כך גרועה, כפי שהיא מוצגת בתקשורת. האדריכלות מאופקת, אין פה סיפורים על גרמי מדרגות שמסמלים את הדמוקרטיה וקשתות שמהדהדות כמו הצדק, כמו שקיימים במבנה בית המשפט העליון.



"ההרחבה מורכבת משני אגפים. אגף הוועדות, שמשמש חלל ציבורי, ובו נמצאים כל אולמות הוועדות, ואולפן שידור. החלל רחב ידיים ומואר בזכות חלונות גדולים. איפול גרם המדרגות הדומיננטי שומר על איפוק".



האגף שבו שוכנים המשרדים השונים, בין השאר לשכות החברי הכנסת החדשות, תוכנן באופן פרקטי. חצרות פנימיות מכניסות אור לתוך החדרים וחיפוי עץ על קירות המסדרונות מקנה מכובדות למקום, למרות שהוא נראה לא מעודכן. תכנון הפנים בוצע בשיתוף עם תמר כרמי וליאורה וינוגרד.



הכניסה החדשה לכנסת שונתה והשערים, שתוכננו על ידי האמן הירושלמי דוד פולומבו, הוזזו. הכניסה החדשה אמנם מאוד פרקטית מבחינה ביטחונית אבל התחושה שהיא נותנת למבקר היא של מעבר גבול. מלצר דואג לציין, שבין העמודים של הכניסה, יש זכוכית שקופה שאמורה לתת מבט פתוח אל בניין הכנסת, בניגוד לשער פולומבו שיצר הצצה לא נוחה.



כבר אחרי זכייתו של קלרויין בתחרות התכנון שנערכה ב-1957, זכה הבניין לביקורת רבה, והיו מי שטענו שהבניין אינו ישראלי, שהמראה הניאו-קלאסי שלו לא מתאים למרחב ושאחידות צורתו משעממת. הבניין נבנה למרות הביקורת ונהפך מאז לסמל. ההרחבה האחרונה מצליחה שלא להתחרות עם הבניין הקיים ומתחברת אליו באלגנטיות.



האדריכלות, בניגוד לחלק מיושבי הבית, מוקפדת ומצליחה ברוב המקרים לנוע בטווח שבין הצנוע לממלכתי. נותר רק לקוות שהאווירה המאופקת תשפיע לטובה על נבחרי הציבור.