"הגעתי במארס 2007, אחרי ששני מנהלים קודמים ברחו כל עוד נפשם בם מהמקום, שעמד על סף קריסה", מספר גדי חסין, 41, המנהל הישראלי של היאט ריג'נסי קטמנדו. "ידעתי שמדובר באתגר. כל מערבי שמגיע לעבוד בנפאל הוא קצת שרוט. גיליתי פה אנשים מאוד מעניינים".
עם המבחן הניהולי הראשון נאלץ חסין להתמודד מיד כשהגיע. אנשי ועד העובדים, השייכים למפלגה המאואיסטית הנפאלית, החליטו לבדוק את הגבולות. "בששת החודשים הראשונים היו לי המון שביתות", הוא מספר. "אחת מהן פרצה כי העובדים רצו קידום לפי ותק, ואני לפי ביצועים. העובדים נעלו אותי במשרד והתגודדו סביב החדר קרוב ל-24 שעות. זה היה אלים, כמעט מפחיד. הזמנתי אלי את שכבת הניהול שלא מיוצגת על ידי הוועד ואמרתי להם 'בואו תנהלו איתי את המשבר'. ניתקנו את הטלפונים ודיברנו".
כשהצעקות מחוץ לחדר גברו והעובדים איימו לפרוץ פנימה, הזמין אותם חסין להצטרף לדיונים. "אנשי הוועד נכנסו והתחילו לצעוק שהם יהרסו את המלון וישרפו אותו", הוא אומר. "מיניתי את המנהל הזוטר ביותר לעמוד בראש צוות המשא ומתן: כך הבהרתי להם מה אני חושב על המהומה, ומצד שני התחברתי לשכבה הנמוכה ביותר. המנהל קיבל מנדט להעביר לעובדים מסר אחד: תחזרו לעבודה, נדבר שוב בעוד שבוע. אחרי שבוע כל הסיפור היה כלא היה".
גם לאחר מכן לא נח חסין על זרי הדפנה. במשבר נוסף שפרץ איימו העובדים לסגור את המלון ואנשי הוועד אף חיבלו במחשבים. "הבנתי שאני חייב לנקוט בצעד קיצוני, והודעתי לכל הסוכנים להעביר את הלקוחות למלונות אחרים", מספר חסין. "ידעתי שאני לוקח סיכון ועלול לפגוע במוניטין של המלון, אבל הייתי חייב להבהיר את הנקודה".
בבוקר הגיעו העובדים וגילו שאין לקוחות במלון. "הם הבינו שאני בא והולך אבל הם נשארים, ותיכף לא תהיה להם עבודה", אומר חסין. "לפעמים אין ברירה אלא להביא את המשבר לנקודה שלא שווה לשני הצדדים להיות בה, ואז זה נפתר".
והמנהלים הקודמים לא ידעו את זה?
"הוועד המאואיסטי הוא מאוד מיליטנטי ואירופים או אמריקאים עלולים להיבהל. אני ישראלי, גדלתי בתוך סיר הלחץ שלנו. הייתי קצין בצבא וברור לי שהרקע שלנו הופך אותנו להרבה פחות לחיצים. בכל פעם שהם היו מתחילים לזרוק סיסמאות הייתי עונה להם 'אל תספרו לי שום דבר על קומוניזם. אני נולדתי בקיבוץ, חייתי את מה שאתם רק מדברים עליו'".
לא בכל מאבק מנצחים
"חשוב לא להילחץ ולהיכנע, אבל מצד שני צריך לבחור בזהירות את המלחמות", אומר חסין. "רשת היאט, למשל, מתנגדת עקרונית לתשלומי שוחד. מדובר ב-220 מלונות שפזורים גם במקומות בהם תשלומים מתחת לשולחן הם עניין יומיומי. ההוראה המפורשת ברשת אומרת לא, אבל כשמגיע ספק הדלק ומסביר לי שאם אני לא אשלם עוד חמישה רופי לליטר הוא לא ימכור לי - אני משלם.
"לפני כמה חודשים באו אנשי הועד ודרשו ש'אתרום' למאבק של המפלגה 'כדי שהבחירות יהיו מוצלחות'. אמרתי בשום אופן לא. אבל כשהם באו וביקשו שנסייע לחינוך של ילדים ומשפחות במצוקה - נרתמתי. כסף אני לא נותן, אבל אני כן רותם את היכולות של המלון למען הקהילה, בין היתר כדי להראות לוועד שאנחנו אתם".
איזה פעילויות למשל?
"אנחנו מאמצים בתי יתומים, שולחים אוכל, עושים כביסה, מסייעים בתחזוקה. באחרונה הורדתי את מחירי הספא במלון לתושבים המקומיים כדי שאנשים שחיים סביבנו יוכלו להרשות לעצמם מקלחת חמה מדי פעם. במקום כמו קטמנדו מאוד חשוב לא לנקר עיניים. פעם המלון היה ספינה של אורות; באחרונה צימצמנו את התאורה. בעיר שכל יום סובלת מעשר שעות של הפסקת חשמל - גם אני צריך להצטנע. רגישות לסביבה ולקהילה הם חלק מהעניין. התפקיד הוא מנהל מלון בהגדרה, אבל מעשית אתה חלק מהזמן פוליטיקאי וחלק מהזמן גם פסיכולוג".
כל זר הוא מלך
חסין בכלל חשב שיעבוד בשירות החוץ של מדינת ישראל. במהלך לימודי יחסים בינלאומיים (הוא בעל תואר שני) החל לעבוד במלון היאט הירושלמי כפקיד לילה, וטיפס בסולם הדרגות. "אף פעם לא תכננתי שזו תהיה הקריירה שלי", הוא אומר.
ב-2001 נשלח על ידי הרשת לעיר פרת' באוסטרליה. "גם שם המלון היה במשבר", הוא מספר. "חברת התעופה המקומית קרסה והנחיתה מכת מוות על מקום מרוחק כמו פרת'". קרוב לשש שנים בילה חסין כסמנכ"ל באוסטרליה, עד שהרגיש שמיצה. זוגתו, כיום לשעבר, חזרה עם שלושת ילדיהם לישראל; הוא הוצב בקטמנדו. אחת לכמה שבועות הוא מגיע לביקור מולדת.
"ברור לכולם שבמדינה כמו נפאל מדובר בקדנציה קצרה יחסית", הוא אומר. "המאבקים היומיומיים כל כך קשים, עד שאתה מוצא את עצמך מותש לגמרי. זה לא רק המאואיסטים שלא נחים לרגע, אלא גם, למשל, הניסיון הבלתי פוסק לעודד את העובדים - שבאים מתרבות פסיווית - להגיד את דעתם. בנפאל יש כבוד מוחלט להיררכיה וכל זר הוא אלוהים. אני כמנהל שונא שמתווכחים איתי, אבל אני עוד יותר שונא יס-מנים. לפעמים אני מוצא את עצמי מאוד בודד במערכה, כי סיעור המוחין הישראלי זר מאוד לעובדים בנפאל".
חסין מתמודד גם עם בעיות אספקה קשות שנובעות מהמצב הכלכלי-פוליטי. "כשפתאום אין סוכר אני צריך להטיס מסינגפור 200 קילו באותו יום. זה גם מלחיץ וגם מכרסם בשורת הרווח. נושא הדלק רגיש מאוד: כיוון שצפיתי את הבעיה התחלנו לאגור כמויות דלק גדולות עבור הגנרטורים, וכיום מגיעים אלי מהאו"ם ומשגרירות ארצות הברית ומבקשים שנמכור להם קצת. במדינות המערב לא מכירים סיטואציות כאלה".
בכל זאת, לא היית מוותר על התפקיד.
"נכון, כי אני אוהב את המזרח ומאוד אוהב אתגרים. כשדירגו אותנו במקום השביעי באסיה בקטגוריה שלנו - על אף ולמרות כל הבעיות - הרגשתי סיפוק עצום. גם כשהתפוסה עולה כל הזמן ועמה הרווחים, אני מרגיש שהצלחתי.
"מלבד זאת, אני מקבל משכורת נאה, לא משלם מסים (החברה משלמת), גר עם בת זוגי בדירה נהדרת במלון ולא נדרש להוצאות. אני, שגדלתי בקיבוץ ואחר כך בדימונה, אף פעם לא חשבתי שארוויח כאלה סכומים".
מחשבות על חזרה לישראל?
"בשלב הבא ארצה לשמש מנכ"ל מלון גדול יותר, אולי בהודו או באירופה. מאז תחילת שנות ה-2000 אין מלונות של היאט בישראל (בגלל האינתיפאדה והיחסים הקשים עם בעלי המלונות - היאט היא חברת הניהול בלבד). בישראל לא אעסוק כנראה בתחום, אבל עם הניסיון הניהולי שאצבור עד אז אני מניח שתהיה עבודה".
עלייתו של גדי חסין בקטמנדו: מהקיבוץ למאבקי כוח עם מאואיסטים ומלחמה בשוחד
טלי חרותי-סובר
25.4.2008 / 15:58