המדינה רצתה לשלם פיצוי של 1,500 ש'; בית המשפט קבע שתשלם 1.5 מיליון ש'

ב-69' הפקיעה המדינה קרקעות באזור התעשייה הר חוצבים בירושלים, שלהקדש היו בו שני דונמים. לימים הוקם על הקרקע מפעל טבע. במהלך השנים מחה ההקדש, באמצעות נאמניו ובאי כוחו, עוה"ד משה ואורן ולירו נגד ההפקעה, אך ללא הועיל. לכל אורך השנים המדינה לא שילמה להקדש פיצויי הפקעה. רק לאחר הגשת התביעה העבירה המדינה סכום חלקי, על חשבון הפיצויים.



ההקדש תבע את המדינה לקבלת פיצוי של 1.5 מיליון שקל, לפי חוות דעת שמאית. הפיצוי הנדרש כלל מרכיב של שווי הקרקע, שהוערך ב-200 אלף שקל, ודמי השימוש שהיו מגיעים לו במשך כל אותן השנים, באם הקרקע היתה נותרת שלו. בכך נעשה שימוש בסעיף נדיר יחסית לפקודת הקרקעות. מנגד טענה המדינה כי ההקדש זכאי לפיצויים של 1,500 שקל בלבד.



כיצד אומדן הפיצויים שתובע בעל קרקע עולים פי 1,000 מאלה שרוצה לתת לו המדינה? מדובר בשימוש בסעיפים שונים בפקודת הקרקעות המנדטורית, שכל אחד מהצדדים השתמש בה לפי צרכיו. המדינה, במקרה זה, ניסתה לטעון כי בגין הקרקע מגיעים להקדש דמי חכירה בלבד.



השופט קיבל את עמדת ההקדש כי הנוסחה המתאימה למקרה זה היא חיבור של הפיצויים שהיו מגיעים לו, בתוספת לדמי שימוש לכל אורך התקופה שבה המדינה לא שילמה את הפיצויים. "על פי הסעיף הזה, אדם שאדמתו הופקעה זכאי לפיצויי חכירה מצטברים מיום הפקעת המקרקעין ועד לתשלום בפועל, כאשר הפיצויים נגזרים משווי המקרקעין ערב הפקעתם. שיעור דמי החכירה המקובל הוא 5%-6% בשנה", מסביר עו"ד ולירו. "בחירה במסלול זה היא משמעותית ביותר, במיוחד בעבור בעלים של נכס שהופקע בייעוד למגורים, תעשייה ומסחר". בגלל שמדובר בסעיף שלא מרבים להשתמש בו, בימים אלה מנוסחת הצעת החוק המבקשת לבטלו. עד לקבלתה, החוק קיים ותקף.