הדו"ח, שנכתב על ידי לשכת מבקרי הפנים, רשות ניירות ערך ואוניברסיטת בר אילן, קובע כי לא קיימת ביקורת פנים ראויה לשמה בחברות הציבוריות - על אף שהן מחויבות לכך על פי חוק.
"מבחינת יישום הביקורת הפנימית בחברות הציבוריות", נכתב בדו"ח, "מתקבלת מסקנה לפיה בחלק גדול מהחברות הציבוריות, מה שהן מכנות 'ביקורת פנימית' אינה אלא יציאת ידי חובה ו'קישוט ארגוני' שאין מאחוריו ולא כלום".
חמור מכך - דיווחי החברות לרשות בנוגע לביקורת הפנים שהן מקיימות חשודים בחוסר אמינות. הדו"ח ממליץ ליצור כלי מעקב ובקרה בידי הגופים המוסמכים, "כדי לאמת ולוודא את נכונות הנתונים שדיווחו החברות לרשות, אם הם תקפים או נבנו כדי לרצות את מקבל הנתונים (רשות ני"ע; מ"א)".
שביעות רצון ללא כיסוי
החשד החמור בנוגע לחוסר האמינות של דיווחי החברות הציבוריות, התעורר בשל סתירה תמוהה בדיווחים שהעבירו החברות הציבוריות לרשות ניירות ערך בנוגע לביקורת הפנים שהן מפעילות. על פי הוראות הרשות, כחלק מהלקחים מהשערוריות הפיננסיות שהתרחשו בארה"ב בתחילת העשור (משבר אנרון), התבקשו כל החברות הציבוריות להדק את ביקורת הפנים שלהן ואף להעביר לרשות דיווח שנתי מפורט על עמידתן בחובת ביקורת הפנים. הדו"ח המשותף לרשות, לבר אילן וללשכת מבקרי הפנים, בחן את הדיווחים שהעבירו לרשות 500 חברות ציבוריות בעניין ב-2004, 2005 ו-2006.
מהדיווחים עולה כי הדירקטוריונים בחברות העריכו מאוד את התועלת של הביקורת הפנימית. כך, 86% מהדירקטוריונים דיווחו לרשות ני"ע כי הם מרוצים מעבודת מבקר הפנים. שביעות רצון זו תמוהה לנוכח הממצאים לגבי היקפי ביקורת הפנים.
הרוב המוחלט של החברות הציבוריות (84%) אינן מעסיקות מבקר פנימי במשרה מלאה, אלא שוכרות שירותי ביקורת פנים ממשרדי רואי חשבון חיצוניים. היקף השעות השנתיות שהחברות משלמות עבור הביקורת הפנימית הוא נמוך למדי: 87% מהחברות דיווחו על היקף שעות השקול לרבע משרה שנתית בלבד.
משנשאלו החברות הציבוריות על התפוקות של מבקרי הפנים - מספר דו"חות הביקורת שהם העבירו לעיון הדירקטוריון - התברר כי 28% מהחברות לא דיווחו כלל על מספר דו"חות הביקורת שבוצע בהן. מבין החברות שדיווחו על מספר הדו"חות 83% ניפקו רק שלושה דו"חות ביקורת פנים בשנה - פחות מדו"ח לרבעון.
"כמות הדו"חות הזעומה המדווחת על ידי החברות אינה משקפת היקף ביקורת ראוי ונדרש, ואף אינה עונה על מינימום סביר של דו"ח אחד לרבעון לפחות", טוענים מחברי הדו"ח. "נתונים אלה נוגעים ל-50% מהחברות ששוי השוק שלהן עולה על 100 מיליון שקל, ול-36% מהחברות ששווי השוק שלהן הוא בין 100 מיליון למיליארד שקל. אין מדובר בחברות קטנות, אלא בחברות בינוניות ומעלה המסוגלות להפעיל בתוכן פונקצית ביקורת ראויה לשמה".
הפתרון: הטלת סנקציות
העובדה כי החברות שדיווחו על מספר מועט כל כך של שעות ביקורת, הן גם אותן חברות המדווחות על שביעות רצון גבוהה מעבודת הביקורת הפנימית אצלהן, זוכה לביקורת נוקבת מצד כותבי הדו"ח. "שביעות הרצון הגבוהה, העולה מדיווחי החברות, אינה עולה בקנה אחד - וזאת בלשון המעטה - עם הממצאים הדלים והבלתי מספקים שעלו ממספר דוחות הביקורת שהופקו, מהיקפה ומשעות העבודה לביצוע הביקורת שרכשו החברות".
לאור הממצאים הקשים, ממליצים כותבי הדו"ח לקבוע נוהלים כתובים לעבודת ביקורת הפנים בחברות הציבוריות, לרבות הטלת סנקציות על חברות שלא יעמדו בנהלים אלה. כותבי הדו"ח גם ממליצים לעגן בחקיקה את החובה המוטלת על החברות הציבוריות לדווח באופן סדיר על יישום ביקורת הפנים, להקנות סמכויות אכיפה לרשות ניירות ערך שיאפשרו לה לבדוק את אמינות הדיווחים, לחייב את החברות הציבוריות להעסיק מבקר פנים כעובד במשרה מלאה, ולהפעיל רישוי למבקרי פנים - לרבות סנקציות של שלילת רשיון ממבקר פנים שלא יעמוד בחובות המוטלות עליו.
דו"ח של רשות ני"ע ומבקרי הפנים: "מבקר הפנים בחברות הציבוריות - קישוט ארגוני שאין מאחוריו דבר"
מירב ארלוזורוב
30.4.2008 / 6:59