דם, אש וציונות הם בהחלט שילוב מנצח בכל הקשור לגיוס תרומות. באחד מבתי החולים בצפון נוהגים לשאול בהומור על שם מי ראוי לבנות מוזולאום ברונזה מהודר במרכז בית החולים. התשובה היא כמובן השייח' חסן נסראללה, "שבזכות הטילים ששיגר עלינו התחילו להיפתח הארנקים של התורמים", צוחק בכיר בבית החולים. כך גם בתי החולים הדרומיים, ש"מרוויחים" בעקבות מטר הקסאמים שנוחת עליהם.
עם או בלי מלחמות, בתי החולים בישראל תלויים באופן כמעט מוחלט בתרומות פרטיות. התקציבים שמועברים מהמדינה אינם מספיקים תמיד לתפעול השוטף והתקין של בתי החולים, ודאי שלא לשדרוג הציוד והמבנים. "למעשה, לבתי החולים כמעט ואין תקציבי פיתוח ממוסדים מהממשלה או מקופות החולים, והמעט שיש לא עונה על הצרכים בתחום של ציוד מתקדם, בינוי ושיפור תשתיות", אומר ד"ר ערן הלפרן, מנהל המרכז הרפואי רבין. התרומות, אם כן, משמשות לעתים כאוויר לנשימה לבתי החולים, כשחלקן מופנות לצרכים חיוניים - כמו תחזוקה שוטפת, רענון הציוד המיושן ואפילו מיגון בתי החולים באזורי העימות - וחלקן להקמת מבנים חדשים ולמלונאות.
בבית החולים איכילוב, לדוגמה, כל המבנים החדשים (יותר מ-100 אלף מ"ר) ומרבית הציוד היקר - כמו מכשירי הקרנה, MRI ו-CT - מומנו מתרומות, בלי סיוע של המדינה. גם ברמב"ם מספרים כי התרומות מממנות צרכים בסיסיים, כמו מיגון חדר המיון, בניית חניון תת-קרקעי לשעת חירום, הקמת בית חולים חדש לילדים ושיפוץ ובינוי מחדש של כתשע מחלקות אשפוז, והדוגמאות כמובן עוד רבות.
בבתי החולים מלאים בהכרת תודה לתורמים, אך יש להם גם טענות רבות על התקציבים המצומצמים שלטענתם הם מקבלים מהמדינה. "לצערנו, במציאות הקיימת בישראל, תקציבי הפיתוח רחוקים מלענות על הצרכים. בלא תרומות, מערכת האשפוז בישראל היתה נראית כמו בעולם השלישי", אומרים בבלינסון. במרכז שניידר לילדים, שהוקם על בסיס תרומת משפחת שניידר מניו יורק, אומרים כי "מדינת ישראל אינה דואגת לתקצוב מלא של בתי החולים, וכדי להיות מוסד רפואי מוביל אנו נאלצים להישען על תרומות".
"נהפכנו לשנוררים"
במציאות שכזו, גיוס התרומות נהפך לחלק מרכזי ביותר בעבודתו של מנהל בית חולים, ולאחד המדדים המרכזיים להצלחתו בתפקיד. "מנהל טוב נבחן כיום בכמה כסף הוא מגייס מתרומות לבית החולים. לשם כך הוא נדרש להשקיע דם, יזע ודמעות ולהפעיל את כל העולם כדי להשיגן", מתמרמר ד"ר שמעון שרף, מנהל בית החולים הממשלתי ברזילי באשקלון ויו"ר פורום בתי החולים הממשלתיים.
לדבריו, "המדינה הפכה אותנו לשנוררים וזה מרגיז. לדוגמה, בקרוב יתחילו לבנות בבית החולים חדר מיון וחדרי ניתוח ממוגנים מפני טילי הקסאם, כי כיום חדרי הניתוח לא ממוגנים. זה פרויקט בהיקף של כ-80 מיליון דולר שהמדינה מממנת רק 27% ממנו, ואת השאר אנחנו גייסנו מתרומות. המשמעות היא שאם לא היינו משיגים תרומות - לא היה מיון ממוגן לבית החולים".
הלפרן מבלינסון מסכים עם שרף: "חלק גדול מההצלחה של מנהל בית חולים זה היכולת להשיג תרומות, כי בסופו של דבר אין אנשים אחרים שיכולים לעשות את העבודה הזו". לדבריו, לפחות 20% מזמנו מושקע בגיוס תרומות. "זה חלק חשוב מאוד מהעבודה שלי וזה בהחלט דבר שדורש מיומנויות שאין לכל אחד, כמו קשרים, יכולת בין-אישית טובה והקמת מערך שלם שנועד לתחזק את הקשר עם התורם".
שרף מעיד כי הוא נפגש אישית עם כל תורם, "וככל שיבואו יותר אני אקדיש להם יותר מזמני. כיום אני מבין יותר עד כמה חשוב להשיג כספים ועד כמה שתרומות כאלה משנות את רמת השירות והציוד בבית החולים. לא רק התרומות הגדולות משנות את המציאות בבית החולים - גם לקנות כיסאות להורים של הילדים זו תרומה חשובה לשירות".
אחת הדוגמאות הבולטות לחשיבות אישיותו של המנהל בהבאת תרומות לבית החולים הוא פרופ' רפי ביאר, מנכ"ל רמב"ם. מאז כניסתו לתפקיד, לפני כשנתיים, הצליח לגייס לבית החולים הצפוני, שסבל שנים מהידלדלות בתשתיות, יותר מ-60 מיליון דולר. בין התורמים: משפחת עופר (25 מיליון דולר), ברוס רפפורט (17 מיליון דולר), איתן ורטהיימר (שאינו מוכן לחשוף את הסכום) ונוחי דנקנר (כ-2 מיליון דולר).
אפילו המשקיע האגדי וורן באפט התגייס לעזרת רמב"ם, והשתתף באירוע התרמה שנערך בטורונטו בתיווכו של ורטהיימר - חבר אישי של ביאר. באותו אירוע נתרמו לבית החולים 2 מיליון דולר.
לא תורמים לפריפריה
מכל רחבי המדינה ניתן לשמוע תלונות על מחסור בתקציבים וצורך בתרומות, אך אין ספק שבתי החולים הקטנים בפריפריה, והאוכלוסייה שהם משרתים, סובלים יותר מאחרים. לפני כמה שבועות פורסם בתקשורת כי מנהל בית החולים קפלן, ד"ר יעקב יהב, יצא בהצהרה חסרת תקדים והודיע כי ישנה את שם בית החולים לשמו של מי שיתרום 200 מיליון דולר למוסד. זאת בעקבות תנאי האשפוז הקשים השוררים בבית החולים, התשתיות המיושנות שלו והקושי בגיוס תרומות למוסד. ואולם גם יהב יודע שלמרות ההצעה יוצאת הדופן, הסיכוי שיימצא תורם שייתן לבית החולים סכום כל כך משמעותי קלוש עד אפסי.
קפלן אינו לבד. סיור קצר בבתי החולים בפריפריה מגלה תשתיות ומכשור מיושנים ועלובים, תנאי אשפוז קשים, מחלקות שמתפוצצות מחולים והזנחה רבה. בתי החולים הגדולים במרכז, לעומת זאת, מזכירים לעתים יותר בתי מלון מאשר בתי חולים: מגדלי אשפוז מפוארים - לרוב על שם התורם או בני משפחתו - ובהם חדרים פרטיים, רצפות שיש, לובי מפואר וציוד חדיש. גם המכשור הרפואי בבתי החולים האלה מתקדם יותר.
ההבדל אינו מקרי ונובע בעיקר מהעובדה שהתורמים הגדולים בוחרים לתרום דווקא למרכזים הרפואיים הגדולים והמבוססים יותר - אלה שזקוקים לכסף בצורה פחות נואשת - בעוד שבתי החולים הקטנים והמרוחקים נשארים מאחור.
"אני מסתובב הרבה בישראל ורואה מגדלים מפוארים של משפחת ספרא (שיבא) ושרי אריסון (איכילוב), אבל אנחנו לא מצליחים להגיע ולגייס תרומות מהתורמים הכבדים במדינת ישראל", אומר מאיר מוסקוביץ', יו"ר עמותת הידידים של המרכז הרפואי זיו בצפת. "אם אנחנו עובדים קשה מאוד, אנחנו יכולים להגיע לתרומות של 6 עד 8 מיליון שקל בשנה, ואולי 10 מיליון אחרי מלחמה. לעומת זאת, בתי חולים במרכז מקבלים עשרות מיליוני שקלים בשנה".
הסיבות לכך שאובות, ככל הנראה, מתחום הפסיכולוגיה. "כמה אנשים עוברים ברחוב ויצמן בתל אביב ליד איכילוב ורואים את השם תד אריסון? לעומת זאת, מי יגיע לצפת ויראה בניין שמישהו תרם?" שואל מוסקוביץ' ברטוריות. "בשורה התחתונה, אנשים רוצים להאדיר את שמם, ואם בתל השומר עוברים שני מיליון איש בשנה ואצלנו רק 150 אלף, אז אנחנו בבעיה מול התורם".
שרף, מנכ"ל ברזילי, מתנסח בצורה פחות עדינה: "הישראלים צריכים להכות על חטא ולהתבייש בכך שהם לא מחלקים את התרומות בצורה הוגנת, אלא משקיעים כמעט רק במרכז. לא יכול להיות ש-90% מהתרומות שלנו מגיעות מתורמים לא ישראלים. מישהו מהתורמים הגדולים אמר לי פעם שהוא מחויב לבית החולים שליד מקום מגוריו. קשה להתווכח עם זה כי מותר לו לתרום למי שהוא חפץ, אבל לדעתי יש פה הפלייה לא הוגנת. האמריקאים לפעמים שואלים אותי: 'אנחנו תורמים לכם כסף, ובמדינה שלכם לא תורמים?'".
לדברי הלפרן, המנהל את המרכז הרפואי רבין - שנהנה מתרומות רבות, "מגיעים אלינו בשיטה של חבר מביא חבר, ומכיוון שבעלי ההון הגדולים במדינה נמצאים במרכז - באופן טבעי נוצר עמם קשר ומגע. ברור שהקהילה מסביב לצפת מסוגלת פחות לנדב תרומות בסדרי גודל כאלה".
עם זאת, המלחמה האחרונה שיפרה מעט את מצבם של בתי החולים בפריפריה. לדוגמה, קבוצת אי. די. בי, שבשליטת נוחי דנקנר, תרמה מאז מלחמת לבנון השנייה יותר מ-25 מיליון שקל לבתי חולים בקו העימות בצפון ובדרום. דנקנר תרם 10 מיליון שקל לבית חולים הגליל המערבי בנהריה לצורך הקמת מחלקות ליולדות ואגף נשים חדש, 8 מיליון שקל לרמב"ם לצורך הרחבת המרכז לרפואה דחופה, 2 מיליון שקל לבית החולים זיו בצפת לצורך רכישת ציוד חירום, וכ-650 אלף שקל לבית החולים פוריה לבניית יחידה לטיפול בנפגעי תקיפה מינית.
גם סמי עופר, שתרם בעבר 45 מיליון דולר לאיכילוב, החליט אחרי המלחמה לתרום 25 מיליון דולר לבית החולים רמב"ם ו-7 מיליון דולר לסורוקה למחלקת ניתוחי לב וטיפול נמרץ. לדברי אחד ממקורביו, "כמובן שמלחמת לבנון חידדה את תחושת הדחיפות: במהלך המלחמה בית החולים פעל תחת הפגזות ורק בנס אף אחד לא נפגע, והצורך בהקמת בית חולים תת-קרקעי היה ברור". הוא הוסיף כי "השיקול הביטחוני עבד גם בסורוקה, שמטפל בחיילי צה"ל שנפצעים בעזה".
"החוכמה היא איך לשווק את בית החולים", אומר ד"ר מיקי שרף, מנכ"ל המרכז הרפואי סורוקה. "סורוקה הוא בית חולים אסטרטגי גם בשל גודלו וגם בגלל האוכלוסייה שהוא משרת - כמעט מיליון תושבים, אוכלוסייה מאוד הטרוגנית, בחלקה חלשה, וגם את חיילי ופצועי צה"ל. אלה המסרים שאני בא אתם לתורמים, וזה בהחלט עובד".
כסף בלא פיקוח
אחת השאלות הראשונות שמופנות למועמדים המנסים להתקבל לעבודה במשרד האוצר היא "אם היה מגיע תורם ומציע להקים מחלקה בבית חולים קיים, האם היית מסכים או לא"? מי שעונה מיד בחיוב - כנראה כבר לא יתקבל לעבודה. התשובה הנכונה היא כמובן "תלוי". תלוי אם המחלקה נחוצה או לא, כי אם מדובר בגחמה של התורם שאין בה צורך אמיתי, המדינה היא שתצטרך לשאת בעתיד בעלות התחזוקה.
זהו אחד הנושאים שמטרידים את משרדי האוצר והבריאות בנוגע לתרומות. מרבית התרומות מגיעות דרך עמותות הידידים של בתי החולים שאינן מפוקחות על ידי המשרדים או על ידי מבקר המדינה, אלא רק על ידי רשם העמותות, שלא ברור עד כמה הפיקוח שלו משמעותי.
"בתי החולים למדו את הטריק: הם מקבלים את רוב רובו של הכסף דרך עמותות הידידים וכמעט ולא רואים תרומות בדו"חות שלהם", אומר בכיר במשרד הבריאות. "בשונה מהתאגידים שמבוקרים על ידי משרדי הבריאות והאוצר, עמותות הידידים לא מבוקרות על ידי משרד הבריאות, והחשש הוא שבאין פיקוח תהיה השפעה חיצונית לא מבוקרת על בית חולים - שהוא מוסד ציבורי. יכול להיות שיש שם כספים שלא משתמשים בהם, או יכול להיות שמשלמים דרך העמותה גם משכורות - אין לנו שליטה על זה".
גחמות של תורמים
בחלק מהמקרים התורמים מגיעים עם גחמות שלא בהכרח מתיישבות עם הצרכים האמיתיים של מערכת הבריאות ושל בית החולים. לדברי הבכיר במשרד הבריאות, "כשהכסף עובר בצינורות המקובלים, יש אנשים שמפקחים, מנתבים את הכסף למטרות נכונות ומוודאים שהכסף מגיע ליעדו. כשכל הפעילות מתנהלת מחוץ לרדאר שלנו, אנחנו לא יודעים איזה מבנה חדש יצוץ פתאום, ואין לנו גם יכולת לדבר עם התורם ואולי לשכנע אותו שנחוץ לתרום למטרה אחרת או אפילו לבית חולים אחר שזקוק לתרומה יותר". לדבריו, המקרה היחיד כמעט שבו קיים פיקוח על התרומות הוא כאשר התורם דורש "מטשינג": השקעה של המדינה כתנאי לתרומה שלו, מה שמחייב את בית החולים לחשוף את גובה התרומה וייעודה.
מרשם העמותות נמסר בתגובה: "רשת העמותות מפקח על עמותות הידידים של בתי החולים וזאת ברמות שונות של ביקורת. אם התורמים מבקשים מהעמותה אישור על ניהול תקין וזו פונה אלינו על מנת שננפיק לה אישור כזה, אנו בודקים אם הוגשו כל מסמכי העמותה כפי שנדרש בחוק העמותות. בנוסף, על פי קריטריונים שונים, אנו מפנים את העמותה אחת לכמה שנים לבדיקת עומק. זאת ועוד, נערכת בדיקה לאילו מטרות מופנים הכספים, אם הדבר תואם את מטרות העמותה ואם המטרות תואמות את שם העמותה".
ד"ר מיקי שרף מסורוקה רואה את הדברים בצורה אחרת: "התורמים לא אוהבים סירבול. הם לא תורמים בגלל הרציונל, אלא מהלב, ורוצים לקבל בחזרה יחס טוב ותוצאות מהירות. כשיש מנגנון ביורוקרטי - אתה עלול לאבד אותם, ולכן תרומה דרך עמותת הידידים נוחה יותר לתורם ולבית החולים".
לדבריו, "בפגישה עם תורם צריך להגדיר את הצרכים האמיתיים של בית החולים, ורוב התורמים מקבלים את זה, אבל אין ספק שיש תחומים שאהובים במיוחד על תורמים, ובראשם ילדים, אונקולוגיה (מחלות הסרטן) והשילוב ביניהם. הדברים הפחות פופולריים הם מחלקות פנימיות, גריאטריות וכדומה, ועבור המטרות האלה מקבלים תרומות מגופים ציבוריים, כמו ועידת התביעות".
הלפרן מודה כי "תרומות לא הולכות תמיד לפי סדרי עדיפויות לאומיים, אלא לפי רצונות של תורמים, אבל הניסיון מלמד שלפעמים הם צודקים ואפילו מקדימים את זמנם. למשל, משפחת שניידר היתה חלוצה בתחום של בתי חולים לילדים, ועכשיו כל המרכזים הרפואיים הגדולים הולכים בעקבותיה, וכך יהיה גם עם מרכז הסרטן שתרמו האחים דוידוף. בשורה התחתונה, אני לא רואה הרבה פילים לבנים בתחום הבריאות".
רפואה בחסות המיליארדרים: אילי ההון ממלאים את הוואקום שנוצר מהחסך התקציבי של בתי החולים בארץ
רוני לינדר-גנץ
30.4.2008 / 7:23