לאפשר מאבק שליטה על בנק לאומי בבורסה

מדיניות ההפרטה של גרעיני שליטה מוחלטים תרמה תרומה נכבדה לריכוזיות הגדולה במשק הישראלי ולהפיכת חלקים רחבים בו לנתונים לשליטתן המוחלטת של כמה משפחות בעלות הון. דברים אלה ידועים מן הסתם לרבים, אולם פחות ידועה האידיאולוגיה שגויסה בכדי להצדיק מדיניות קלוקלת זו.



המוטיב המרכזי של האידיאולוגיה המגויסת, העובר כחוט השני ברבות מההתבטאויות של קובעי מדיניות לאורך השנים, טמון בטענה לזהות אינטרסים כביכול, בין המדינה לבעל השליטה (בעל ההון), ולצורך המשותף של השניים ביציבות.



ההצדקה של המדינה ביציבות ברורה לכאורה - האם נניח לענף מרכזי בכלכלה להתנהל בלא כתובת יציבה ומוגדרת לאורך שנים? בלי בעל בית אשר יהיה מחויב לעתיד הענף ולא יברח בשעת צרה? ואילו נקודת המבט של בעלי ההון שקופה לחלוטין. אלה מתארים, לעתים קרובות, את דרישתם לגרעין שליטה מוחלט כתנאי להשלמת ההפרטה - ואכן, מדוע שלא ידרשו שלטון מוחלט. דמוקרטיה? לא אצלנו.



על רקע זה מתעקשים הממשלה ובנק ישראל על גיבוש גרעין שליטה בבנקים במסגרת הפרטה וכתנאי להשלמתה, ואף מקשים ודורשים גרעין שליטה גדול דיו שיבטיח את קיומו לאורך זמן. יתר על כן, כדי להבטיח שהשתלטות עוינת לא תהיה אפשרית, מגן בנק ישראל על גרעיני השליטה במתן בלעדיות, הלכה למעשה, לבעלי השליטה על היתר השליטה. במלים אחרות, גם בבנקים שגרעיני השליטה בהם אינם מוחלטים, לא ניתן לבעל מניות מיעוט לגבש גרעין שליטה מתחרה ללא היתר שליטה מוקדם, אשר באופן מעשי מצוי כבר בידי בעליו של גרעין השליטה המקורי.



בעוד שאת נקודת המבט של בעלי ההון ניתן להבין, הגם שלא לקבל, אזי את נקודת המבט של המדינה יש להפריך ובוודאי שלא לקבל.



ראשית, מרבית הבנקים הנסחרים במדינות המערב אינם נשלטים על ידי גרעיני שליטה כלל, ובוודאי שלא על ידי גרעיני שליטה מוחלטים. זאת ועוד, בחלק ממדינות המערב אסורים גרעיני שליטה בבנקים, אם במישרין בחוק ואם בעקיפין על ידי מדיניות הרגולטורים האחראיים. ברקע לכך בעיות הסוכן, שתיארתי בטור הקודם, החריפות במיוחד בבנקים, בהיותם מנהלים את כספי הציבור ולא את כספם הפרטי של בעלי השליטה.



יתר על כן, ככל שהמשק ריכוזי יותר מחריפה הבעיה, מחשש שחברות עסקיות אחרות שבבעלות בעלי השליטה בבנק יזכו לאוזן קשבת מועדפת, ואילו חברות עסקיות מתחרות יזכו לכתף קרה. והמבין יבין. רק למען הסדר הטוב, אזכיר כי ישראל נמנית על המדינות הריכוזיות ביותר במערב, וגם לכך תורמות אותן ממשלות שמסרבות לבצע רפורמות תחרותיות חיוניות לעתידו של המשק הישראלי.



שנית, אין להתבלבל בין יציבות לבין ריכוזיות. ההיסטוריה מלמדת כי המשטר הדמוקרטי יציב לאין ערוך ממשטרים טוטאליטריים. והנה, באותה המידה, דמוקרטיה כלכלית של מנגנוני השוק יציבה לאין ערוך מטוטליטאריות ריכוזית. יציבה כמובן לחברה ולמשק, אך לא יציבה, מן הסתם, לבעלי השליטה. למעשה, ככל שבעלי השליטה יהיו יציבים יותר, כמו גם ריכוזיים יותר, כך תקטן היציבות בחברה ובמשק. הפילוסוף קרל פופר כתב פעם כי דווקא "אויבי החופש תמיד האשימו את מגניו בחתרנות, וכמעט תמיד הצליחו לשכנע את התמימים ואת בעלי הכוונות הטובות". דברים אלה יפים גם לענייננו - הן לעניין אויבי החופש והן לעניין התמימים.



ואשר לקונקרטיות שהבטחתי קודם לכן - המדינה עודנה מחזיקה בכ-10% ממניות בנק לאומי, באופן שמונע ממאבקי שליטה על הבנק להתפתח בשוק ההון. יפה תעשה הממשלה אם תמכור לאלתר את מניותיה ותאפשר למעוניינים (ובהם שלמה אליהו וקרנות סרברוס-גבריאל) להיאבק ישירות בשוק ההון על השליטה בבנק (והכל בכפוף לקבלת היתר לא בלעדי מבנק ישראל, אשר עד לקבלתו יוחזקו המניות הנרכשות בידי נאמן המקובל על הרגולטור). חבל, בהקשר זה, כי משרד האוצר לא שעה להצעתי לעשות זאת לפני כשנה. מאז ירד שווי אחזקות המדינה בבנק במאות מיליוני שקלים. מכל מקום, אם תעשה כן הממשלה, היא תחל בשינוי מבני חשוב מאין כמותו למשק הישראלי.



הכותב הוא מרצה בכיר וראש ההתמחות בחשבונאות בקריה האקדמית אונו ולשעבר החשב הכללי